אל הבארות - כתבה עדנה קרמר

צמד הפרדות של הקיבוץ בשנות הארבעים

אל הבארות
כתבה עדנה קרמר
הופיע בקובץ "תנו לחיות לחיות" - 1987

ערמון, בנה של הסוסה הלבנה עדינה, תמיד נראה בעיניי כסוס אביר מאגדה. 
רגליים דקות וארוכות היו לו, רעמה חלקה ומבריקה ופרווה חומה שבשמש ממש נצצה. כולם ידעו שערמון הוא סוס שקט ונוח. בעיניים שלו אפשר היה לראות שהוא גם חכם. כשדחפתי לפיו חתיכות חרובים שביררתי מתוך התערובת, היה לועס בתיאבון ונושף עלי נשימות חמות. ערמון הכיר אותי הכי טוב מכל הילדים והבין כל מה שאמרתי לו.
בשעת אחר-הצהריים אחת רכבתי עם אבא ברל על גבו של ערמון אל בארות המים. השמש הייתה קרובה לגגות קיבוץ דליה כשירדנו בדרך המובילה להר הסיד. בדרך היו לאבא תמיד אוצר של סיפורים - על הפרוז'קטור בג'וערה, על כאב הבטן של מוכתר כפריין, על התן המשוגע ועוד. לפעמים היו גם שירים מצחיקים שאפשר ללמד אחר-כך את הילדים - "תום איש חופים",  "ובראש הולך התיש", "פז כולה רז כולה" ועוד. הסיפורים והשירים קולחים ושעטות ערמון מלוות אותנו בקצב קל.
ערמון הכיר היטב את הדרך וכלל לא הצטרכנו לכוון אותו. משני צדי הדרך נעו גלים גלים של שבלים. שדרת הברושים שבקצה השדה הלכה והתקרבה ומעליה התרוממה גבעת ג'וערה. כשעלינו למעבר הסיד חשבתי שאם יישאר לנו זמן נלך לחרוט ציורים בסלע. הקיר הלבן והפריך היה כבר מלא ציורים ושמות של ילדים מכל הטיולים שלנו.

הגענו לבאר. אבא קשר את ערמון לעמוד הגדר ונכנסנו פנימה. משאבת הדינמו נראתה באפלולית כמו חיה ענקית נוהמת. סובבנו יחד את השיבר הגדול שהתחיל לנוע על צירו יותר ויותר מהר, עד שרעד ונקש מתחת לידיים מעוצמת המים הזורמים.
גמרנו ויצאנו לבאר השנייה, בדרך התלולה שיורדת לבוסתן הקטן. פחדתי שערמון יחליק וייפול במדרון וחשבתי שאולי כדאי לי לרוץ למטה ברגל. אבל ערמון היה זהיר ומנוסה והגענו בשלום.
כאן, למטה הקדים הערב לרדת והבאר כולה הייתה מוצלת. אבא קפץ מגב הסוס וקרא גם לי להצטרף אליו. לא רציתי לרדת ואמרתי:
- אני אשאר על ערמון ואחכה לך בחוץ.
- ומי יעזור לי לסובב את השיבר?
- אתה תסובב לבד ואני אשמור על ערמון.
- אז בואי למטה, רדי מהסוס ונקשור אותו. תוכלי לחכות לידו.
-        אני יכולה לחכות על הגב שלו- התעקשתי.
אבא מיהר כדי שנספיק לחזור לפני שהחושך ישיג אותנו. הוא השחיל בחיפזון את המושכות סביב צינור הברז ואמר: "שמרי על עצמך תיכף אצא". נשארתי לבדי על גב ערמון.
נעים להפליג בדמיונות בשעת דמדומים כשהבאר נראית מכושפת. ערמון כבר לא היה סתם סוס מהאורווה שלנו, אלא סוס אביר מאגדה ואני רוכבת על גבו לסלע הסיד שנהפך לארמון לבן...
לפתע נקטע החלום מקול צהלת סוסים שנשמע מרחוק. ערמון נדרך בבת-אחת. בקושי הספקתי להבחין מעבר לשדות בסוסה הלבנה עדינה וכבר ענה לה ערמון בקול צהלה, ניתק את המושכות ופרץ קדימה.
צעקתי מרוב פחד: "אבא בוא מהר! ערמון, עצור!!!" אך הסוס המשיך לדהור בדילוגים גבוהים שהקפיצו אותי על גבו. נאחזתי באוכף בכל הכוח וצעקתי. הדהרות הרמות הגלישו אותי לצד. ניסיתי לחבק את האוכף, את הסוס, ופתאום דילוג גבוה ו..הופ! נפלתי על הארץ ופני כבושים באדמה.
כמו מבעד לערפל שמעתי שעטות סוסים וצעקות: "מה קרה לילדה? ", "איפה היא?"
"תפוס את ערמון"...

זאב טל על הסוסה ליד האורווה בשנות הארבעים

מישהו הרים אותי והתחיל לנקות בעדינות את פניי החבולים. היה זה איסקה שהגיע אלי ראשון, רכוב על עדינה. מהצד השני הגיע אבא בריצה מבוהלת. איסקה הרגיע אותו :"למזלה נפלה על שדה חרוש.." בדקו אותי מכל עבר לראות אם אין פצע אנוש או שבר ".
"הילדה יצאה בחסד, הרבה שריטות ושפשופים, אך אין מה לדאוג "- המשיך איסקה להרגיע.
עיניי זלגו דמעות. "נו, די לבכות" ניחמו אותי, "נחזור לבאר. יש שם מים, נשטוף את הדם והכול יעבור".
אבל אני לא יכולתי לכבוש את הבכי. בכי של כאב ויותר מכך של עלבון. אסור היה לערמון לברוח ככה. הוא ידע שאני יושבת עליו לבד. 
ראיתי את ערמון עומד בשקט ליד עדינה אימו וסירבתי לעלות על גבו. איסקה עלה על ערמון ואבא הרכיב אותי על עדינה חזרה לבאר. המים הצוננים קצת צרבו וקצת נעמו לי, אבל הדמעות לא פסקו. איך סוס גדול כזה לא יודע להתאפק כשהוא רואה את אימא שלו? אני אף פעם אל ארכב עליו, לא אטפל בו ולא אתן לו חרובים!!!!
היה כבר חשוך וקריר. רכבנו חזרה בדרך העולה הביתה לקיבוץ. משדרת הברושים נשארה רק שורה של צללים אפלים והשיבולים היו ים של חושך. מרחוק יללו תנים ומולנו נצצו אורות הקיבוץ. הגענו.
איסקה נשאר להתיר את הסוסים ואבא לקח אותי לצריף המרפאה, שם האחות ציירה על פני ביוד. חבר אחד צחק ואמר שאני נראית כמו ציור מקושקש או כמו מפה גיאוגרפית. התביישתי ללכת עם הפנים המקושקשים לבית-הילדים. כולם יצחקו והכול בגלל ערמון.
אימא ניסתה לשכנע אותי ללכת לישון, אבל התעקשתי וסירבתי. לבסוף היא אמרה לאבא בצחוק: "אולי נכין לה מסכה שתסתיר את הפנים?". אבא אמר: "לא צריך להכין, יש לה כבר מסכה נהדרת" ובלחש הוסיף: "אם ישאלו אותך יותר מדי שאלות, תגידי שזאת המסכה שלך לפורים". כולנו צחקנו והלכתי לישון.

האורווה והסוסות בשנות הארבעים

עבר שבוע והשריטות שהגלידו העלו קרום דק. בשעת אחר-הצהרים אחת הלכתי לחדר-ההורים. כנראה שהייתי שקועה במחשבות ולפתע מצאתי עצמי בדרך לאורווה. מיד עלו בי רגשות כעס ונקם: "עכשיו אטפל בכל הסוסים ובערמון-לא!". נכנסתי לאורווה והשתדלתי להתעלם מערמון אבל דווקא הוא צהל לקראתי. התאפקתי לא להביט בו ולקטתי חתיכות חרובים מתוך התערבות בשביל הסוסים האחרים. ערמון שוב צהל. הצצתי לעברו וראיתי שהוא מביט בי בעיניים עצובות וטובות. אולי הוא מתחרט? אולי הוא בכלל לא התכוון?
התקרבתי אליו. ערמון הרכין את ראשו ואכל בתיאבון את החרובים מתוך ידי. הרגשתי את נשימתו החמה מלטפת כמו תמיד.
והנה מישהו תפס אותי מאחור והניף אותי על גבו של ערמון. זה היה אבא. 
שוב יצאנו יחד על גב ערמון אל הבארות.