יום שני, 27 בינואר 2020

אבו זרייק - דו"ח מודיעני של הש"י


חורבות כפר ערבי 




שנים רבות מעסיק אותי אישית הזיכרון שלנו - מעסיק אותי הזיכרון שאנחנו נוטים להשכיח אותו - הכפרים הערביים שהיו ברמת מנשה - והיו הרבה. אני מבינה היטב את המורכבות של הנושא אבל כאנשים שסבלו , כיהודים שנרדפו , אנחנו לא יכולים להשכיח את הבתים והחיים שהיו כאן באדמות שלנו. לכן אני מביאה כאן את סיפורו של הכפר הערבי אבו- זריק ועוד קולות שמזכירים לכולנו שחיו פה אנשים.

מפגש עם ערביי האזור - 1938

לפני מלחמת השחרור כפרים ערביים רבים היו באזור רמת מנשה


באזור רמת-מנשה היו כפרים ערביים רבים: ריחניה, אום אל זינאת, סבארין, כפריין, דלית אל רוחה ועוד.. היחסים בין חברי הקיבוץ הצעיר לתושבים הערביים בסביבה היו מורכבים. מצד אחד החברים רצו בכל מאודם ליצור יחסי שכנות טובים עם הערבים ומצד שני היה הפחד. פחד מכנופיות שפעלו גם מתוך הכפרים הערביים.

ב- 1938 התקיימה שיחת חברים בג'וערה בעניין המרעה.
(מתוך פרוטוקולים של ג'וערה):

שמואל בן צבי: דורש שיוסף (איתן) יביע את עמדתו בעניין קצירת הערבים את העשב באדמתנו.

יוסף איתן: "אני עוד לומד את כל שאלת הערבים. קווי הפעולה שלי הוא לא להתחיל ביד קשה, למרות שאינני מאמין שהם יכולים להיות ידידים בנפש. הם אנשים תרבותיים (ערביי כפריין) ויודעים הכל מהנעשה בעולם. השכנים שלנו היו רגילים כל הזמן לרעות בשדות של ג'וערה.. הסברתי לערבים שאת העשב של הגורן אפשר לקחת על פי פתק ממני. זה מגוחך שאנשינו לא יודעים איך לברך ערבי, כאילו חיים בשני עולמות. חושב שאפשר לסדר את רוב הדברים בשקט".

הקיבוצניקים הצעירים עשו עסקים עם ערביי הסביבה. היו ערבים מכפריין שהסתובבו רכובים על חמורים בקיבוץ למכור סחורתם, לעיתים פנו במקרים דחופים לקבלת טיפול רפואי במרפאת הקיבוץ ועשו עסקאות
שונות.. 

עולים בשביל לג'וערה למטה הגרונות של הפלחים האריסים הערביים 1937



    הש"י- שירות ידיעות - פעל יחד עם הפלמ"ח ובהנחיית המחלקה המדינית של הסוכנות. המידע שנאסף רוכז במטה הפלמ"ח והוזרם לש"י ולמחלקה המדינית . משנות הארבעים עסקו צוותים של הפלמ"ח בסיורים ברחבי הארץ במטרה להכין תיקים לכפרים ולישובים הערביים ולאתר יעדים ערביים ובריטים לתקיפה.
באחד הימים הגיעה לארכיון שלנו מירב ובידה חומר מרתק מארכיון של ההגנה- דוח מכפרים ערביים של מחלקת ש"י . - אחד מהדוחות האלה מתאר את הכפר הערבי אבו זרייק :

אַבּוּ זְרֵייק (בערבית: أبو زريق – כינויו של העורבני; בהגייה הספרותית: אַבּוּ זֻרַיְיק) היה כפר ערבי באזור קיבוץ הזורע שננטש במהלך מלחמת העצמאות. הכפר שכן בעמק יזרעאל, בסמוך למעיין עין זרייק-
 המעיין שימש מקור מים לכפר במהלך שנות קיומו.(ויקופדיה)




בית הספר מהכפר אבו זרייק  



דו"ח מתאריך 20.5.1941 חומר על הכפר  - אבו-זרייק
הכפר נמצא במחוז הצפון, נפח חיפה. כפר אבו- זרייק הוא על שם עלי אבו זרייק אשר קברו ע"י הכביש, דרומית לכפר.
1- הכפר נבנה לפני 25-20 שנה. כחצי קילומטר דרומית מקיבוץ "הזורע". תושביו באו מדרום תורכיה והם משבט תורכמאן ונקראים " ערב אל טואטחה".מס' תושביו כ- 500 נפש וכ- 80 משפחות. כל משפחה מעבדת מפדאן עד 1/2 3 פאדן. ויש כמה המעובדות יותר. כולם בעלי קרקעות.
2.חורבות אין לכפר.
3. עתיקות אין. בבית הקברות ישנן כמה אבנים גדולות שיש עליהן ציורים מתקופה קדומה.
4.בורות ובארות מזמן הרומאים אין.
5. הכפר מקבל מים ממעין עין אבו זרייק הנמצא ב-8 מטרים מכביש חיפה- ג'נין, מול הכפר. מעין מוקף בטון (על חשבון הממשלה) ממנו לוקחים גם מי השתייה ובו גם משקים את הבהמות. חוץ ממעין זה ישנם כמה מעינות בהרים והחשוב בהם סבא רשיד, מעין זורם. יתר המעיינות הם בוואדי אל קאסם.
בעמק מול הכפר ישנם בורות אחדים: עיון אל בקר,עיון בוריק, עין אלמ ג'רבה, ישנן גם עצי פרי לא רחוק מהכביש ובו עין אל נג'ב.
6.בכפר ישנן 4 משפחות של עבדים , שנקנו על ידי אבות אבותיהם של הערבים של הכפר ובמשך הזמן נשתחררו.להם יש  כל הזכויות של השבט תורכמאן. ראשי שתי המשפחות עסוקים בניקוי צדי הכביש שבין קריית חרשת וכפר אבו- זרייק.
- משכורתם 31/4 לא"י משתלמת ע"י המחלקה לעבודות ציבוריות שבחיפה. יחס אנשי הכפר טוב אליהם. גרים בבתי עץ ע"י הכביש בצד הדרומי של הכפר.
7. המוכתר הוא עבד אל חאלק של שובאשי נתמנה לפני שנתיים. הוא אינו נמנה על האמידים ואינו מכובד ביותר בעיני אנשי הכפר.
8. קשר לשומרונים אין
9.בזמן המאורעות לא נהרג איש מאנשי הכפר.
10. לא נתלו ולא נרצחו.
11.אלה שמות האנשים שהשתתפו בכנופיות ותמכו בהן:
א. השייך אסעד – הוא אכסן כמה מאנשי הכנופיות וגם אסף בשבילם כספים ודבר לטובתם בשעת התפילה בג'אמע. ביתו כמה מטרים מהכביש בצד דרום של הכפר .( הוא עצמו מטול כרם).
ב. מוסטפה אל עודה. הוא מסר שני רובים למשטרה בסוף ימי המאורעות ואני סבור שהוא השתתף בהתקפות על "הזורע" כי למחרת כל התקפה בדקו את תרמילי הכדורים של המתקיפים ומצאו שהם מרובים צרפתים וגרמנים והרובים שהוא מסר היו אחד גרמני ואחד צרפתי. הוא מסר גם אקדח אחד.
ג. צאלח חוסיין אלעאלי. הוא נעלם איזה זמן מן הכפר וחזר בסוף ימי המאורעות לאחר בריחתו.
אלה שמות העשירים והנכבדים שהתנגדו לכנופיות:
א. סמיר עיסה הוא העשיר ביותר
ב. חמד אלחמד מבקר לעתים קרובות בקיבוץ.
ג. עבד אלכחים אלשתיוי ביחסים טובים מאוד עם הקיבוץ.
ד. עבד אלוהאב אלשחיו אחיו של אלסיד דחנוס המוכתר הקודם.
ה. פחד גולטיי.
12. בכפר יש בית ספר ממשלתי הוא בנוי על גבעה במרחק חצי קילומטר דרומית מהכפר. חדר אחד גדול ובו ארבע שורות ספסלים כל שורה – כתה. מספר התלמידים 46.מגיל עשר עד 14 לומדים ערבית, קוראן, חשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה, היגיינה, ספורט וכ"ו.. התלמידים קונים המחברות. ההורים משלמים בעד הספסלים ועד בניית בית הספר. הממשלה שלמה בעד העבודה והמהנדסים. ישנו מורה מג'נין שמו עבד אלראוף אלעבושי.איש משכיל ויודע אנגלית ולומד עברית. התחנך בירושלים קודם למד בעכו. משכרותו משתלמת ע"י הממשלה 81/2 לא"י לחודש)נשוי, אין לו ילדים , כבן 35. (זמן הלימודים 8 שעות).
13.לכפר יש ג'אמע (בית תפילה).בנוי בריחוק מה ממרכז הכפר, בלי כפה וצריח.
14. אין קשר עם מחלקת הווקף.
15. לא נדדו לערים.

16. אין שוטרים ואין שומרים.

יחסי מסחר עם ערביי הסביבה



יום שלישי, 21 בינואר 2020

טובה בוזנר - ניר - כתב איתי קרין (חלק ב)


טובה בתקופת שירותה בבריגדה

סיפור חייה של טובה - בוזנר - ניר 

טובה, נולדה בשלהי המאה ה- 19, בשנת 1898, בקישינוב שבסרביה להוריה יוטל ויהושע בוזנר. בילדותה, המשפחה היגרה ללונדון שם למדה טובה בבית-ספר יהודי וקיבלה יסודות במקורות היהדות - תנ"ך והיסטוריה - וכמובן רכשה את השפה האנגלית. בשנת 1912 היגרה המשפחה לארה"ב והתיישבה ברובע ברוקלין.

 טובה, בת ה- 15, למדה בבית-ספר תיכון והצטרפה לחוג של פועלי-ציון הצעירים. במסגרת המפלגה, עסקה בהוראה והייתה שותפה לוויכוחים הרבים על בעיות הלאומיות והסוציאליזם. אביה של טובה, היה ציוני נלהב ומבין מעריציו של הרצל. 

הוא לא חשב על עלייה ארצה. אך טובה הושפעה ממנו מאוד ועם הצהרת בלפור בשנת 1917, כשכל העם היהודי היה נרגש מחזונו של הרצל שהחל להתגשם, החליטה לעלות ארצה. היא נאלצה לדחות במעט את עלייתה מסיבות אישיות, ולמדה בשנים אלו תואר ראשון ושני באוניברסיטת קולומביה היוקרתית .טובה נישאה במהלך שנות לימודיה באוניברסיטה לבחור בשם טדי וכפי הנראה התגרשה ממנו. באוסף הארכיון שלה ישנה תמונה המראה אותם יחד. 

עותק נוסף של אותה תמונה נותר גזור כאשר רק החלק של טובה נשאר מהתמונה. נסיבות פרידתם אינן ברורות אך לאחר גירושיהם היא בחרה לעלות לארץ ישראל. 

טובה בטיול בארץ בשנות העשרים 


באותן שנים עלו מאמריקה לארץ-ישראל מעטים, כדוגמת פרופסור יהודה מגנס – נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית ועוד ציונים נלהבים.

 דוגמא נוספת שהייתה מודל להשראה לחלוצים האמריקאים, היא אירמה לינדהים, שהייתה מוכנה לשלם מחיר של עזיבת החיים הנוחים של ארה"ב ועברה לחיי הקיבוץ בגיל מבוגר. 

טובה הגיעה לארץ בשנת 1923, והיא בת 25. היא הייתה בודדה וזרה, ותנאי החיים היו קשים מאוד יחסית לאלו להם הורגלה. 

תחילה התפרנסה מהוראת עברית וממתן שיעורים פרטיים באנגלית. מאוחר יותר עברה לירושלים ולימדה אנגלית בבית-הספר העברי המודרני הראשון, "למל". היא הוקסמה מהעיר ומיושביה ואף רכשה לה הרבה ידידים ערבים. טובה למדה ערבית והרבתה לטייל בסביבת העיר ובמדבר יהודה. כאשר נפתחה האוניברסיטה בשנת 1925, החלה ללמוד בוטניקה אצל פרופסור זוהרי . 


בשנת 1942, לאחר שנים רבות בהן חיה לבדה בערים הגדולות, חשה טובה שהיא רוצה להשתייך לתא משפחתי גם אם הוא לא המשפחה ה"רגילה". בזכות חברה קרובה היא שמרה על קשר עם הקבוצה האמריקאית של עין השופט עוד בתקופת ההמתנה שלה בקיבוץ חדרה. לאחר שעין השופט הפך לקיבוץ עצמאי ויציב החליטה טובה לנסות ולהתקבל למשפחה הרחבה של הקיבוץ. 

היא פנתה במכתב למזכיר קיבוץ עין השופט: "הנני פונה בזה בבקשה לקבלני בתור מועמדות לחברות בקיבוץ עין השופט. בין חברי הקיבוץ שלכם ישנם כמה חברים וחברות המכירים אותי היטב זה כמה שנים. בכל זאת ארשום לפניכם אי אלו פרטים ביוגרפים: אני רווקה. הורי אינם תלויים בי. באתי לארץ לפני 18 שנה מניו יורק. עובדת רוב השנים האלה בתור מורה בירושלים. משכורתי כעת 16 לירות ארץ ישראליות לחודש. השכלה: בעברית בית ספר עממי וגימנסיה. באנגלית עממי, גימנסיה, אוניברסיטת קולומביה M.A. כאן בארץ ישראל עבדתי בעיקר בגן ירק ובלול. בקרתי במשך 3 שנים באוניברסיטה העברית בירושלים ולמדתי בוטניקה. אשר לעמדתי הפוליטית: אינני משתייכת רשמית לשום מפלגה אולם במשך שנים רבות אני קרובה לנעשה במפא"י ובשומר הצעיר. אני פונה לקיבוץ עין השופט מפני שכאן יש לי מספר מכרים ומכרות וע"י כך יוקל עלי המעבר מחיי עיר לחיי כפר ומחיים אינדיבידואליים לחיי קיבוץ".


טובה בשירותה בבריגדה עם שתי חברות




ביום הולדתה ה-75 סיפרה טובה על הקושי של קבלה לקיבוץ באותן שנים: "בימים ההם בדקו בציציות של כל חבר שפנה באלף עיניים. בדרך כלל לא נהגו לקבל בודדים כי אם גופים מאורגנים, גרעיני תנועה וכו.... זמן רב היא היססה אם לפנות פן יסרבו לה אבל בסוף התאזרה עוז, התחילה להרגיש שהיא בת -בית בקיבוץ, וירמיהו חגי מסר לה על הצבעה החיובית הגבוהה. אלו היו רגעים מכריעים בחייה". 


יום שני, 20 בינואר 2020

על טובה בוזנר ניר - כותב איתי קרין -חלק א


טובה בוזנר  ניר (22.5.1989 - 21.6.1985)


בקורס של אסתר חכים מקיבוץ רמת השופט לומדים על נשים פורצות דרך מהעבר, נשים שהשמות שלהן לא   מוכרים לציבור הרחב.. אחת כזו היא טובה ניר שאיתי קרין עשה עליה עבודה יפיפייה. ברצוני להוציא לאור חלק מהעבודה של איתי ולצייר בעזרתה את דמותה של טובה וקיבוץ עין השופט בו היא חיה.
מאוניברסיטת קולומביה לקיבוץ - מדוע בחרה טובה ניר להגר לישראל
קורס: נשים אמריקניות יהודיות ומפעלן הציוני
מרצה: דר אסתר כרמל חכים 
מגיש: איתי קרין

קיבוץ חדרה – אמריקה - בניר

בתחילת שנות השלושים התגבשה קבוצה של כ-30 אמריקאים במשמר העמק. הכוונה הייתה לרכוש להם אדמות בין משמר העמק לעתיקות מגידו. אירמה לינדהיים, שהייתה מקושרת בארה"ב לאחר תפקידה כיו"ר הדסה העולמית (השלישית), יצאה לגייס 100 אלף דולר לשם רכישת האדמות. 

אירמה לינדהיים 



הדבר לא הצליח בגלל המצב של יהדות גרמניה ואירופה והכספים של היהודים האמריקאים שהופנו לשם. לינדהיים חזרה והתקבלה במשמר העמק כחברה. בשנת 1934 עזבה קבוצת האמריקאים את משמר העמק והתיישבה זמנית בחוות ההכשרה בחדרה יחד עם קבוצה של אנשי השומר הצעיר מפולין.
 הם המתינו לרכישת קרקע להקמת יישוב וביולי 1937 יצאו להקמת קיבוץ עין השופט שנקרא על שם השופט ברנדייס שדאג אישית לתמוך כספית בישוב.

הקבוצה האמריקאית, שהתארגנה להקמת קיבוץ עין השופט, הייתה קבוצה איכותית ומרשימה. עיתונאי היידיש היהודי אברהם רבוסקי נפגש אתם מספר פעמים לפגישות  בחדרה. הוא נותר נפעם מהרוח האידיאליסטית של הצעירים האמריקאים בחדרה – נשים וגברים כאחד - כולם בוגרי תיכון ואוניברסיטה, אשר באו להשתתף במפעל הקמת המדינה היהודית החדשה שהייתה בשלבי התהוות .
 אירמה לינדהיים סיפרה על החוויה של ישיבה עם החלוצים הצעירים שהגיעו מצפון מזרח ארצות הברית, על רצפת האוהל לאור מנורת נפט שתלויה מלמעלה. 
צעירים שסיימו את ההכשרה שלהם בארה"ב ובישראל. עיניהם בורקות מהמנורה  ונראות כמו של שאר החלוצים בישראל. הם קיבלו במלואן את המשמעת וההכשרה הנדרשות כדי להגיע למטרה שנבחרה שלהם. 
הם היו מוכנים לעמוד במבחן, כמו אמריקנים צעירים בני גילם, שהיו מוכנים לעבור מבחני כניסה לקבוצות בייסבול או לקבוצות אולימפיות. תיאורים אלו מלמדים על המוטיבציה והאמונה הרבה של הקבוצה שהתעתדה לעלות על הקרקע בג'וערה. 

הקבוצה האמריקאית בחדרה





העלייה לג'וערה והקמת עין השופט

חמש שנים שהו חברי ההכשרה של עין השופט בחדרה וחלמו לעלות על הקרקע. בשנת 1936 הוחלט על ידי המוסדות המיישבים בארץ שקיבוץ אמריקה-בניר עובר לג'וערה. ב4.7.1937 – תאריך המראה על המעורבות הרבה של האמריקאים שבחבורה (יום העצמאות האמריקאי) - ארזו החברים כלים וחומרי בניין בארבע משאיות ונסעו להתארגנות אחרונה בקיבוץ משמר העמק. לאחר התלבטויות רבות לגבי היכולת להיאחז באדמת ג'וערה השתכנעו לבסוף חברי ההכשרה על ידי אברהם הרצפלד שבא לאסיפת הקיבוץ ועודדם להקים את הישוב . משה שרת מתאר בספרו 'היומן המדיני' את הנקודות השונות שהוקמו בארץ באותה שנה. בהגיעו לג'וערה ביום 4.9.1937 הוא כתב: 
ג'וערה "היא נקודת ההתיישבות החדשה של הקיבוץ "בניר". 
זוהי הנקודה היחידה מכל הנקודות שנכבשו לאחרונה, הנמצאת במקום נהדר. 
היא גם הנקודה המבודדת ביותר, החשופה ביותר להתקפה מכל עבר, אך גם בעלת היתרונות הרבים ביותר מבחינת ההגנה. היא יושבת בראש גבעה תלולה ונשקפת כמו מבצר מימי הביניים עטור הילה של אבירות וגבורה. אתה יכול להשקיף על צמרת היער של משמר העמק –
בסך-הכול לא יותר משניים-שלושה קילומטרים בקו-אוויר – אלא שאין אליו כל דרך של ממש, ולעבור את הערוצים העמוקים ברגל איננו מן הדברים הקלים, וודאי לא מן הבטוחים. 
גם הדרך לג'וערה שמשתמשים בה עכשיו לגמרי איננה בטוחה, היא עוברת כפרים ערביים ויש בה הרבה מקומות נוחים למארב. "בניר" היא קבוצה של "השומר הצעיר" בת 150 חברים יוצאי אמריקה ואירופה שווה בשווה. גם כאן יושבים במקום רק 40 איש, רובה של הקבוצה עדיין הוא בחדרה".

עולים לג'וערה 1937


בעקשנות ותוך התמודדות עם קשיים פיסיים ובעיות ביטחון קשות החלו חברי הגרעין המייסד של ג'וערה לפתח ולקדם את קיבוצם. נקודת הקבע הוקמה במרחק קצר מערבה. לאחר דיונים ואישורים מיוחדים מקרן הקיימת לישראל הוחלט לקרוא לישוב על שמו של השופט לואיס דמביץ ברנדייס לכבוד יום הולדתו ה-80 ולאות הוקרה על תרומתו הרבה להקמת הישוב. 
הקונגרס הציוני ה-21 שנערך בג'נבה אישר את השם עין השופט. יהושע לייבנר חבר הקיבוץ ששהה בשליחות בארה"ב דיווח מוושינגטון על פגישה שלו עם ברנדייס: "זה עכשיו התראיתי עם ברנדייס. מדי פעם אני נכנס אליו, אם צריך אפילו רק לשיחה קלה, כדי לקשור אותו יותר אלינו. יש לי הרושם שעניין הקיבוץ האמריקאי נעשה כה קרוב ליבו, שאין מה לדאוג בעתיד. אני בטוח שבכל עת צרה נוכל לפנות אליו".
בתאריך 8.6.1938, כמעט שנה אחרי העלייה לג'וערה, הונח היסוד לבית הילדים בחצר הקיבוץ בעין השופט. 
הקיבוץ תוכנן על ידי נוח, בנה של אירמה לינדהיים, שמאוחר יותר נפטר ממחלת כליות, ועל שמו נקראה גו'ערה (גבעת נוח). 
קיבוץ עין השופט הפך לעובדה מוגמרת והלך והתפתח לקיבוץ מצליח ומשגשג. איש העלייה הראשונה והסופר משה סמילנסקי כתב לאחר ביקור בקיבוץ על ההתרגשות שאחזה בו עת התקרב אליו מעמק יזרעאל: 
"ועל שטח של שמונה קילומטרים מתגנב והולך הדרך הצר הזה. הסלול באופן פרימיטיבי, בין גבעות נישאות עד שפתאום מופיעה לנגד עיניך על ראש אחת הגבעות קבוצה של בתים לבנים...עין השופט. לכאן לבין השלוחות של הרי אפרים, חדרו ובאו, דווקא בשנים האחרונות, בחורים ובחורות מבני ישראל מעבר לים, מאמריקה – לזאת נקרא המקום על שמו של השופט העברי הגדול שמעבר לאוקיינוס – מפולין ובהם גם מישהו מבני הצבר...וכאן, בין ההרים השוממים, הפראים, מבין המעברים הצרים השופעים אימים, מבין השבילים שספגו לא אחת ולא שתיים דם – כאן סללו המתיישבים עצם במו ידיהם כביש. סיקלו את האבנים מעל פני הגבעות והעמקים, נטעו עצים, שתלו שתילי ירקות וזרעו חטים ושעורים ועדשים...ומבע פניהם וברק עיניהם מעידים עליהם כי שמחת יצירה בלבם וגם שורשיהם הם מצאו את מבוקשם בקרקע, אשר דורי דורות של אבות העשירוהו בדמם  ונשמותיהם של ילדי המקום. בני אפרים החדשים"


בית הילדים בשנות הארבעים - היום מועדון לחבר


בשנת 1942 ביקשה טובה ניר להצטרף כחברה לקיבוץ והיא בת 46, מבוגרת מכל המתיישבים האחרים.  בפרק הבא אספר את סיפור חייה של טובה.