טובה בוזנר - ניר - כתב איתי קרין (חלק ב)

טובה בתקופת שירותה בבריגדה

סיפור חייה של טובה - בוזנר - ניר 

טובה, נולדה בשלהי המאה ה- 19, בשנת 1898, בקישינוב שבסרביה להוריה יוטל ויהושע בוזנר. בילדותה, המשפחה היגרה ללונדון שם למדה טובה בבית-ספר יהודי וקיבלה יסודות במקורות היהדות - תנ"ך והיסטוריה - וכמובן רכשה את השפה האנגלית. בשנת 1912 היגרה המשפחה לארה"ב והתיישבה ברובע ברוקלין.

 טובה, בת ה- 15, למדה בבית-ספר תיכון והצטרפה לחוג של פועלי-ציון הצעירים. במסגרת המפלגה, עסקה בהוראה והייתה שותפה לוויכוחים הרבים על בעיות הלאומיות והסוציאליזם. אביה של טובה, היה ציוני נלהב ומבין מעריציו של הרצל. 

הוא לא חשב על עלייה ארצה. אך טובה הושפעה ממנו מאוד ועם הצהרת בלפור בשנת 1917, כשכל העם היהודי היה נרגש מחזונו של הרצל שהחל להתגשם, החליטה לעלות ארצה. היא נאלצה לדחות במעט את עלייתה מסיבות אישיות, ולמדה בשנים אלו תואר ראשון ושני באוניברסיטת קולומביה היוקרתית .טובה נישאה במהלך שנות לימודיה באוניברסיטה לבחור בשם טדי וכפי הנראה התגרשה ממנו. באוסף הארכיון שלה ישנה תמונה המראה אותם יחד. 

עותק נוסף של אותה תמונה נותר גזור כאשר רק החלק של טובה נשאר מהתמונה. נסיבות פרידתם אינן ברורות אך לאחר גירושיהם היא בחרה לעלות לארץ ישראל. 

טובה בטיול בארץ בשנות העשרים 

באותן שנים עלו מאמריקה לארץ-ישראל מעטים, כדוגמת פרופסור יהודה מגנס – נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית ועוד ציונים נלהבים.

 דוגמא נוספת שהייתה מודל להשראה לחלוצים האמריקאים, היא אירמה לינדהים, שהייתה מוכנה לשלם מחיר של עזיבת החיים הנוחים של ארה"ב ועברה לחיי הקיבוץ בגיל מבוגר. 

טובה הגיעה לארץ בשנת 1923, והיא בת 25. היא הייתה בודדה וזרה, ותנאי החיים היו קשים מאוד יחסית לאלו להם הורגלה. 

תחילה התפרנסה מהוראת עברית וממתן שיעורים פרטיים באנגלית. מאוחר יותר עברה לירושלים ולימדה אנגלית בבית-הספר העברי המודרני הראשון, "למל". היא הוקסמה מהעיר ומיושביה ואף רכשה לה הרבה ידידים ערבים. טובה למדה ערבית והרבתה לטייל בסביבת העיר ובמדבר יהודה. כאשר נפתחה האוניברסיטה בשנת 1925, החלה ללמוד בוטניקה אצל פרופסור זוהרי . 

בשנת 1942, לאחר שנים רבות בהן חיה לבדה בערים הגדולות, חשה טובה שהיא רוצה להשתייך לתא משפחתי גם אם הוא לא המשפחה ה"רגילה". בזכות חברה קרובה היא שמרה על קשר עם הקבוצה האמריקאית של עין השופט עוד בתקופת ההמתנה שלה בקיבוץ חדרה. לאחר שעין השופט הפך לקיבוץ עצמאי ויציב החליטה טובה לנסות ולהתקבל למשפחה הרחבה של הקיבוץ. 

היא פנתה במכתב למזכיר קיבוץ עין השופט: "הנני פונה בזה בבקשה לקבלני בתור מועמדות לחברות בקיבוץ עין השופט. בין חברי הקיבוץ שלכם ישנם כמה חברים וחברות המכירים אותי היטב זה כמה שנים. בכל זאת ארשום לפניכם אי אלו פרטים ביוגרפים: אני רווקה. הורי אינם תלויים בי. באתי לארץ לפני 18 שנה מניו יורק. עובדת רוב השנים האלה בתור מורה בירושלים. משכורתי כעת 16 לירות ארץ ישראליות לחודש. השכלה: בעברית בית ספר עממי וגימנסיה. באנגלית עממי, גימנסיה, אוניברסיטת קולומביה M.A. כאן בארץ ישראל עבדתי בעיקר בגן ירק ובלול. בקרתי במשך 3 שנים באוניברסיטה העברית בירושלים ולמדתי בוטניקה. אשר לעמדתי הפוליטית: אינני משתייכת רשמית לשום מפלגה אולם במשך שנים רבות אני קרובה לנעשה במפא"י ובשומר הצעיר. אני פונה לקיבוץ עין השופט מפני שכאן יש לי מספר מכרים ומכרות וע"י כך יוקל עלי המעבר מחיי עיר לחיי כפר ומחיים אינדיבידואליים לחיי קיבוץ".

טובה בשירותה בבריגדה עם שתי חברות

ביום הולדתה ה-75 סיפרה טובה על הקושי של קבלה לקיבוץ באותן שנים: "בימים ההם בדקו בציציות של כל חבר שפנה באלף עיניים. בדרך כלל לא נהגו לקבל בודדים כי אם גופים מאורגנים, גרעיני תנועה וכו.... זמן רב היא היססה אם לפנות פן יסרבו לה אבל בסוף התאזרה עוז, התחילה להרגיש שהיא בת -בית בקיבוץ, וירמיהו חגי מסר לה על הצבעה החיובית הגבוהה. אלו היו רגעים מכריעים בחייה". 

היא התרשמה עמוקות, שלמרות גילה ומצבה האישי, הקיבוץ מוכן לקלוט אותה, ועל כך הודתה כל ימי חייה.לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942,  התנדבה טובה ל-A.T.S  והיא בת 44. זהו גיל שחרג מהמקובל לגיוס לבריגדה באותן שנים, אך טובה הצליחה להצטרף ולהתנדב למאמץ המלחמתי. היא עברה למצרים והועלתה לדרגת סמל (דרגה גבוהה באותה עת בצבא הבריטי). טובה הייתה חלק מקבוצה גדולה של חברי עין השופט – 18 מתוך 130 - שהתגייסו לבריגדה . 

עיקר עיסוקה היה בעזרה בגיוס של נשים נוספות, בטיפול טכני ברובים ובטיפול טכני באמצעי לחימה כמו תותחים מתנעים. בתמונות שצלמה בעת השהות במצרים ניתן לראות את המחנה בו שהו ליד הפירמידות, שיפוץ שנעשה בספינקס, את העבודה המכאנית על הרובים והתותחים, מצעד צבאי של נשות ה- ATS וארוחה בבית קפה שערכו מספר מהנשים. 

טובה עם ילדי מנסי במעברה בשנות החמישים

עם תום המלחמה חזרה טובה לקיבוץ עין השופט ועבדה תקופה קצרה בגן הירק ובמטבח. כאשר זרם העלייה הלך וגבר, שוב התעורר בה הרצון להתנדב. הפעם הצטרפה טובה לצוות של דוד ברגסון ז"ל, שטיפל בעולים החדשים במעברת מנסי (כיום מדרך עוז). השניים הדריכו את ההורים וילדיהם ביסודות ההיגיינה האישית ובלימודי יסוד. 

על הילדים והנוער במעברת מנסי היא כותבת לעיתון הקיבוץ (8.5.1953): "רחוק הוא עולמם של תושבי מעברת מנסי מעולמנו, כרחוק מזרח ממערב. חיים הם עוד בתקופת הפטריארכט. גבר, אפילו הדל שבהם – בביתו הוא שליט. 

אשתו או נשותיו, בניו ובנותיו, מבוגרים וילדים נתונים לרצונו ולהכרעתו. יש השולט בצעקה ובזרוע, ויש אשר דיבורו שקט ורוגע, גם מחבק את בנו ברוך ובעדנה. 

אולם השלטון תמיד בידו. "מה לעשות? אבא כך רוצה" – אמרה זו שגורה בפיהם של רוב בני הנוער הבוגר. כך ידבר בן ה-20 וגם בן ה-30....באחד הלילות נשארתי ללון במקום. עם חשיכה נעלמו האנשים והטף מן הסמטאות. הסתובבתי לבד בין הבתים כשאורות קלושים מהבהבים בתוכם. שמעתי דיבור ערבי וכורדי. 

שמעתי צחוק עליז של ילדים וצחוק של מבוגרים. שמעתי שירים - שיבולת בשדה, השקדייה פורחת...." .

 בשובה הביתה עסקה ברוב השנים בהוראת טבע, עברית ואנגלית. לימדה קבוצות נוער ויחידים. כך חיה לה, לעתים מעורבת מאוד, לעתים רק צופה מן הצד, אבל תמיד ערנית וקשובה למתרחש סביבה. שמה כמורה לאנגלית יצא למרחקים והיו שולחים אליה יחידים שרצו ללמוד אנגלית או שליחים שרצו לחזק את האנגלית שבפיהם ע"י לימוד פרטני אצלה.טובה נפטרה בשיבה טובה בשנת 1985 והיא בת 87. היא נקברה בקיבוץ עין השופט.

חלק ה' – אלבום התמונות של טובה ניר 

טובה בטיול עם ידיד נוטר  בשנות הארבעים

טובה צילמה ואספה תמונות רבות לאורך כל שנות חייה ובעיקר החל מהגעתה לישראל. זהו אוסף נדיר ומיוחד בעיקר בשל העובדה שבשנים אלו מעטים נשאו עמם מצלמה אישית ותיעדו את חייהם האישיים. נשים כאלו היו מעטות עוד יותר. 

טובה כילידת ארצות הברית ואשר מצבה הכלכלי של משפחתה היה כבר יציב, זכתה לרכוש מצלמה אישית, פריט יקר ערך כספי באותם ימים, ויקר ערך היסטורי במציאות הארץ ישראלית של שנות ה-20 ה-30 וה-40. 

באוסף ישנן יותר מ-150 תמונות. התמונות סודרו על פי הסדר הכרונולוגי בו צולמו ונאספו. האוסף כולו נמצא בארכיון קיבוץ עין השופט  ואף הועבר ואורגן בצורה מקצועית באתר ביתמונה , העוסק בתיעוד אוספים היסטוריים של יישובים ואנשים.

 אל הקושי הגדול של החיים בישראל בחצי הראשון של המאה ה-20 נוספה גם הבדידות בה היא בחרה לחיות. בגיל 44 היא הבינה שקיבוץ עין השופט יכול לתת את המענה המשפחתי והחם לו זקוק כל יצור אנושי, והשילוב של הרקע האמריקאי של רבים מתושבי הקיבוץ עם המשפחה הגדולה שמספק הקיבוץ גם לאנשים בודדים, נתן לטובה מענה נכון, וסיפק לה חיים שקטים ומאושרים עד שנפטרה בשיבה טובה בשנת 1985.

טובה -צבי בן חורין-  ויעקב שרון עם ילדי חברת נוער בעין השופט