יום שני, 29 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ט)



קאוקג'י ומפקדתו - ישראל נגלית לעין - יד בן צבי

 (חלק ט)

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים


התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.

ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.(9) בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה.

 בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.
תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו."כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

פלוגה של נוטרים




חבר אחר, שמואל בן-צבי, כותב ביומנו (12.4.1948): "הבוקר ראינו את העשן העולה מכפריין. לאט לאט החלו הכפריים לחזור דרך שביל אום-אל-פאחם המוביל לכפר." אלו שניסו לחזור לכפר היו מעטים, בעיקר באו לחפש חפצים שהשאירו. 

לטענת ברל קרן לא היתה הוראה למנוע מהם גישה לכפר, אך נאסר עליהם להתקרב למשלט בית-ראס. לאחר כשבוע הוקם "משלט עלי" ממש מעל כפריין ואז לא יכל כבר אף אחד מתושבי כפריין לחזור.
 ג'ובארין עבד אל ג'וואד מספר שאחיו חזרו לכפר הסמוך ביר ספסוף (מעין כפר "בת" של כפריין) מספר חודשים מאוחר יותר, אך אחד מהם עלה על מוקש ונהרג ומאז לא חזרו יותר לשם.
בקיבוץ דליה התעורר ויכוח מה לעשות, מה גם שבינתיים היו יריות על רכבים ישראלים מכיוון דלית-אל-רוחה. "יצאנו כיתה לגבעה של דלית-אל-רוחה", מספר שמחה יום טוב, "ירינו מספר צרורות וזה היה רמז ברור, יש מלחמה, אין לכם מה לחפש פה." ביומן התשדורות מצוין: "הפעולה בדלית-אל-רוחה בוצעה בסדר."בריחניה גבר בינתיים פחדם של התושבים. יוסף רביב, שגויס אז ל"הגנה" ועבד באזור הגליל, חזר באחד הימים ומצא את תושבי הכפר באום אל זינאת. 
יוסף נכנס לכפר ושאל את אחד מידידיו מדוע ברחו, והלה השיב כי "הבטחת להיות אחראי עלינו וברחת, ומי יודע לאן, אנחנו מפחדים". במקום אחר מוסיף י. רביב ומספר כי חיילי "ההגנה" תפסו ערבי מריחניה וקשרו את עיניו, הלה חיפש את יוסף ברמת-השופט ולא מצא אותו.
בעברם לאום אל זינאת ביקשו תושבי ריחניה להסתמך על כפר חזק וגדול זה, אך גם הוא התפנה מאוחר יותר מיושביו. על פרשה זו העיד טוביה לישנסקי, שמונה אז כנספח לחטיבת אלכסנדרוני. 
לטענתו נשלח מכתב לנכבדי הכפר ובו נאמר כי אם יניפו דגלים לבנים תוך 24 שעות, יורשו להישאר במקום. השליח, שחשש מתגובת הקיצוניים, שמר את המכתב בכיסו וכך לא ידעו תושבי הכפר על האולטימטום. כוחות "ההגנה" הגיעו למקום, כבשוהו והתושבים נצטוו להסתלק. חלק מתושבי ריחניה הפקיד את מפתחות בתיהם בידיו של י. רביב -  כנראה מתוך כוונה לחזור.


מבט מהאוויר על עין השופט בשנות השלושים - צילום של הקרן קימת


יום ראשון, 28 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ח)

 

ישיבת מטה במהלך ההתקפה על משמר העמק בהשתתפות יצחק שדה

חלק ח

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.

מעבירים פצוע במהלך המלחמה


ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. 

בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה. בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו." כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."










יום שבת, 27 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ז)

חלק ז

החברים מוזעקים לכיבוי שריפה - עם שקים רטובים

 

ז. סכסוכים ופתרונם

מערכת קשרים הדדית נבחנת בין השאר ביכולתה לנטל ולפתור סכסוכים. עד כה נגענו בלא מעט סכסוכים שהיו קשורים בעיקר לנושא הקרקעות והתרכזו באזור דליה. ייאמר מיד, לא את כל הבעיות ניתן היה לפתור בהידברות. בתקופת המרד הערבי וגם לאחריו היו לחצים רבים על תושבי דליית-אל-רוחה כדי שלא יפנו את האדמה והגורמים שעסקו בנושא: "צור", קק"ל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ניסו להפעיל לחץ נגדי. אין בדברים אלו כדי להצדיק תופעות של אלימות, אלא כדי להסביר את התנאים ששררו אז. אין ספק שתיאור הסכסוכים בדליה, כפי שמובא בפרק 2, מעלה סימני שאלה באשר ליכולתם של תושבי האזור לפתור סכסוכים בדרכי שלום, אך העובדה כי ברמת-השופט ובעין-השופט אכן הצליחו לנטרל סכסוכים כאלו, מוכיחה כי היה זה לפחות בגדר האפשר. אין ספק כי לנסיבות המיוחדות שבהן בוצעה ההתיישבות בדליה היתה השלכה על מערכת הקשרים במקום זה. 
סכסוכי שכנים "נורמליים" נפתרו ברוב המקרים בדרכי שלום. כך, למשל, התחייבו אנשי ריחניה לפצות את רמת-השופט על שריפה בשגגה של 300 דונם עצי אורן וכן התחייבו לטעת מחדש את העצים.לעין-השופט היו כמה סכסוכים בנושא גידור שטחים, בעיקר עם ערבים מאזור משמר-העמק. לא כל הבעיות הללו נפתרו אך הם לא הדרדרו לסכסוכים אלימים. לגבי תושבי כפרין וג'וערה נוצרו בעיות שעיקרן גניבת פרי ועליות עדרים על שטחי מרעה. בתחילה היו תגובות הקיבוץ מלוות באלימות ואיומים אך עם הזמן נוצרו דפוסים של משא ומתן.במכתבם של חברי דליה אל וייץ ביוני 1940 (ראה פרק 2 ד') נכתב כי: "אין גם להתעלם מן העובדה שהיחסים המתוחים בינינו ובין שכננו הערבים נגמרו אך ורק (ההדגשה במקור) על ידי אי סידור הגבולות." בהמשך המכתב הם פוסלים את האפשרות של המשך המצב הנוכחי ושל פתרונות בדרכי אלימות.  מכתב זה מעיד על אי שביעות רצון ממצב מתמשך של מתיחות ועל רצון לפתור בצורה יסודית את הבעיה.

 

חבר משמר העמק במהלך הקרב על משמר העמק



יום שישי, 26 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ו)

מודדי השטח בהרי מנשה - שנות השלושים

חלק ו

אנשי הקשר
 
מעורבות חברי הקיבוצים בקשרים עם הערבים לא היתה שווה.
רוב החברים לא דיברו ערבים ולא הכירו את המנהגים, וקשריהם עם הערבים היו מועטים. הגורם המוביל בקשרים היו אותם אנשים שבתוקף תפקידם, רקעם ואישיותם עסקו בנושא זה. עדויותיהם של הפעילים הללו מופיעות לכל אורכה של העבודה משום שהם אלו שבידיהם רוכז המידע. חלק מהם נשא בתפקיד הפורמלי של מכתר -  מינוי בריטי שזיכה את נושאו גם במשכורת צנועה. באחד מן המכתארים, יוסף רביב כבר נגענו לעיל (פרק 3ג). אחרים שנשאו בתפקיד היו בין השאר יונה ינאי מעין השופט וברוך שתיל (בוזיא) מדליה. המכתאר היה הכתובת לפניות של תושבי הכפרים לקיבוץ ומן הקיבוץ אליהם.


בעין-השופט מילא את התפקיד, עם העלייה לקרקע, יונה ינאי שבאותו זמן היה גם בא כוח הקיבוץ כלפי המוסדות -  תפקיד שחייב אותו להימצא זמן רב מחוץ לתחומי האזור, וכמובן שלא הקל עליו ביצירת קשרים. גם אי שליטתו בשפה הערבית לא סייעה לעניין. למרות זאת, יצר יונה קשרים אישיים עם תושבי כפריין וקודם לכן עם ערביי ג'וערה. קשר חזק נוצר בינו לבין מכתאר כפריין, שאכר, בביתו נהג יונה להתארח. 

בענייני הקרקע יונה לא עסק אלא הסתייע ב- י. בן-שמש, איש חברת "צור" שגר בקיבוץ.
ברמת-השופט היה כאמור י. רביב הגורם המרכזי בקשרים עם הערבים. בעדותו הוא אומר כי: "השיטה היתה להיות עם ערביי ריחניה כמה שאפשר, לא להביט עליהם מלמעלה, להבטיח ולקיים." י. רביב היה מודע להבדלי המנטליות ולקשיים ביצירת הקשר ומשום כך ניסה בדרכים שונות להסביר לחברים כיצד יש לנהוג עם הערבים.

טוביה לישנסקי כשומר שדות


הרצון לערב את החברים ולהגביר את מודעותם לנושא הערבי, בא לידי ביטוי גם אצל איש קשר נוסף -  טוביה לישנסקי. טוביה, בוגר מקווה-ישראל ודובר ערבית, ישב באזור החל מסוף 1935, בחאן של יקנעם,כמנהל מטעים של חברת נטר.כבר אז יצר קשרים טובים עם ערביי הכפר קירי. הוא שימש כמא"ז של יקנעם ועסק בחקירת רצח השומרים ברמת השניים. עקב התמצאותו הגיע לשרות הידיעות של ההגנה,כשזה הוקם לאחר המאורעות. במאי 1938 הגיע טוביה לעין השופט,כשהוא כבר בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה וכן עם הדרוזים בכפרי הכרמל. קשריו של טוביה לא התמקדו בכפריין בלבד,אלא התפרשו על האזור כולו. לצורך קשרים והשגת ידיעות ניצל טוביה את המחלוקות הפנימיות ובעיקר את אלה שהיו בין ה"פלאחים" ל"מצראווה". בשלבים מאוחרים יותר שימש טוביה כמדריך לכיתות הפלמ"ח (ראה פרק 3ב) וכן מילא תפקידים בש"י ובצה"ל. גם טוביה מסכים,כי המידע והמעורבות של רוב החברים לקו בחסר.במאמר בעיתון הקבוץ ביקר טוביה את המצב ביחסים היום-יומיים והטיל ספק בהתכנותו של מעשה התישבותי ללא יחסי שכנות תקינים. כפתרון,הציע חוג ללימוד הנושא ומדור מיוחד בעלון.במאמר נוסף תאר טוביה את היישוב הערבי באזור ובמאמר נוסף- הרחיב את המידע אודות כפריין.חבר נוסף מעין-השופט שהיו לו קשרים הדוקים עם הערבים היה אהרון אלפר.
קשריו החלו עוד בחדרה, שם ישב הקיבוץ לפני העלייה על הקרקע. בחדרה גם למד את השפה הערבית. בעין-השופט שימש אהרון כשומר שדות ועבד בפלחה וכך יצר קשרים עם כפריין, ריחניה וקירי-קמון שליד יקנעם, ומאוחר יותר גם עם הכפר מנסי שעל יד משמר-העמק. אהרון היה קשור גם ל"הגנה" ועסק באיסוף ידיעות במקביל לקשריו עם הערבים. אהרון מציין גם הוא כי רוב החברים לא ידעו מספיק על הערבים ומנהגיהם. מלבד תושבי האזור היה גורם נוסף שעסק בקשר עם הערבים -  זו היתה חברת "צור" שכבר נזכרה לעיל. חברה זו, שהיתה קשורה לחברת "הכשרת היישוב" הוקמה כדי לרכוש קרקעות ולפצות אריסים ובראשה עמד אהרון בן-שמש שהיה בקי בעניינים ערביים. (בין השאר תרגם את הקוראן לעברית). אחיו, יצחק בן-שמש, עסק בענייני הקרקעות ברמת-מנשה והיה ממונה על משרד החברה בעין-השופט. ידיעותיו והיכרותו עם הערבים ומנהגיהם סייעו רבות לחברי עין-השופט בשלבי ההתיישבות הראשונים ובעיקר בפינוי ערביי ג'וערה. "אם אינכם רוצים לשמוע לערבים, לכו בחזרה!", אמר י. בן-שמש לחברי הקיבוץ ביום העלייה על הקרקע. לדעת טוביה לישנסקי, יונה ינאי ואהרון אלפר, עזרה חברת "צור" בצורה משמעותית ליישוב האזור, כמו גם לקשירת קשרים עם הערבים בתקופה שבה מעטים מאוד התמצאו בנושא רגיש זה.

מרים בן שמש- בתו של בן שמש בעין השופט בשנות הארבעים


יום רביעי, 24 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- מחקר של גדי רקובסקי (ה)


ביקור חברים -דוב ושמחה ורדי , נוח ונעמי פלד וילדיהם , בכפר מוסמוס - צילם דוב ורדי בשנות הארבעים

 

פרק 4: דפוסים מרכזיים ביחסי השכנים


בפרק זה נסטה מעט מן התיאור הכרונולוגי של האירועים וננסה לבדוק את ההיבטים השונים של יחסי  השכנים באזור. עם זאת, מיקומו של פרק  זה בעבודה אינו מקרי מכיוון שהתקופה שתוארה לעיל בפרק 3 היא התקופה שבה הבשילו והעמיקו הקשרים. בעוד בתקופת המרד הערבי העיבו המתח והדתות על מערכת הקשרים, הרי שכעת יכלה מערכת זו להתפתח. 
אין להסיק מכך שאין חשיבות לתקופה הראשונה, או שבתקופת מלחמת העולם לא היו בעיות, נהפוך הוא, חלק גדול מדפוסי היחסים נוצרו בתקופה הראשונה ומנגד, בעיות, סכסוכי קרקעות וכו' התגלו גם בתקופה השנייה, כמו בפרשת גלעד שהוזכרה לעיל. עיקר תפקידיו של פרק זה יהיה אפוא לתאר, לבחון ולנתח את מצב הקשרים בין שני העמים ערב המבחן הבא – מלחמת 48'.

א.    ההיבט הגיאוגרפי
הקשרים באזור הושפעו לטוב ולרע מן הקרבה הפיזית בין היישובים היהודים והערבים. כך נוצרו הקשרים של עין השופט בעיקר עם כפריין, של קיבוץ דליה עם דלית-אל-רוחה ושל רמת-השופט עם ריחניה.
אמנם לעין השופט, בתוקף היותו ראשון המתיישבים, היו קשרים גם עם כפרים נוספים, כמו ריחניה למשל וכן עם כפרים שמחוץ לתחום עבודתנו -  באזור משמר-העמק/מגידו, אך האינטנסיביות של קשרים אלו היתה קטנה בהרבה. אין ספק שבין שלושת ה"זוגות" הללו היו הבדלים בולטים. 

מקורם של הבדלים אלו היה בשוני שבין שלושת הכפרים הערביים ובעיקר בשוני שבתהליך העברת הקרקעות ובמצב החזקת הקרקע. כך לדוגמא, העובדה שבכפריין היו רוב האדמות בחזקת "מלכ", וכן העובדה שלא היו לעין השופט תביעות קרקעיות מכפריין, הקלה על הקשרים בין שני היישובים. לעומת זאת, ההתיישבות בדליה נבנתה במידה רבה על ההנחה שתושבי דליית-אל-רוחה ואום-דפוף עתידים להתפנות מן השטח, מה שגרם לעימותים ולקשיים בבניית מערכת יחסים תקינה. 
בין רמת-השופט לריחניה, הגם שהועברה קרקע, לא גרם הדבר לבעיות משום שהיו אלה קרקעות של משפחה שעזבה את הכפר ולכן לא חשו אנשי ריחניה כי הם מאוימים על ידי ההתיישבות היהודית. לעומת זאת, קשה להצביע על שוני רב בין היישובים היהודים.
כל שלושת הקיבוצים נמנו על אותה תנועה, חבריהם באו מרקע דומה ובכולם היתה תפיסה בסיסית ששיתוף פעולה עם הערבים רצוי. "היינו חברי השומר-הצעיר, בקרבנו היתה אפילו אופוזיציה שמאלית וברור שהאווירה כלפי הערבים היתה חיובית ורצינו בקשרים עמם. זה היה בתקופה שבתנועה צידדו בתכנית הדו-לאומית של בנטוב. היינו שותפים לתפיסה זו ולא היו תופעות של שנאה ובוז לערבים." דברים אלו של נתן גיזבורג (דליה), מייצגים את התפיסה שהיתה מקובלת בשלושת הקיבוצים על חלק גדול מן החברים. ביטויה המעשי בשטח היה כמובן קשה הרבה יותר, אך כדאי לבדוק בנקודה זאת את עמדת התנועה, קרי השומר-הצעיר, ואת מידת השפעתה על הנעשה בקיבוצים.

המרד הערבי בטבריה שנות השלושים - ויקופדיה



יעקב חזן - ויקופדיה



ב. עמדת התנועה והשפעתה
בספטמבר 1941, במסגרת סיורו באזור, נפגש י. וויץ עם יעקב חזן במשמר-העמק ושוחח עמו על "התכנית להעברת אוכלוסין". תשובת חזן היתה (על פי וייץ) כי "הוא והקיבוץ הארצי מתנגדים לתכנית זו משום שהיא עלולה להזיק בהקימה את הערבים נגדנו." באותה תקופה פעלה בקיבוץ הארצי מחלקה ערבית שקיימה פעולות הסברה, אספה נתונים והשקיעה מאמצים בהכשרת חברים שיעסקו בצורה רצינית בטיפוח קשרי השכנים. אחד מאלו שהוכשרו היה חבר עין-השופט משה אבינרי ז"ל. חשיבות העניין מבחינת התנועה באה לידי ביטוי בכמה מאמרים שנכתבו באותה תקופה בהשומר-הצעיר ובהם הצעות ותכניות ליצירת מערכת קשרים ושיתוף פעולה: "טיולים וביקורים בכפרי הסביבה, הזמנת נכתבים ערבים ליישובים שלנו, פגישות משותפות בהן ישוחחו על נושאים חקלאים שונים
( . . . ), גם הופעה משותפת לגבי השלטונות המקומיים בעניינים כלכליים ( . . .), יש לברר את האפשרות של הגשת עזרה רפואית מאורגנת, קיום סמינריונים משותפים, ייסוד מועדוני ספורט ( . . .)"במקום אחר מציע אליעזר באוואר כי: "בד בבד עם פעולות ההסברה, עלינו לטפח את יחסי השכנות היומיומיים בינינו ובין הערבים (. . .)" " . . . והרי לא מעטות הן הדרכים בהן נוכל לפעול החל מביקורים הדדיים והגשת עזרה רפואית, וגמור בהדרכה חקלאית, מלחמה משותפת נגד מזיקים וכדומה."דברים אלה ממחישים את הכוונות והדעות שרווחו אז בתנועה אך השאלה המתבקשת היא, עד כמה השפיעו כוונות אלו על מערכת היחסים בשטח.

פגישה של חברי עין השופט עם נכבדי כפריין - שנות הארבעים



בכל מה שנוגע לאזורנו, נראה כי השפעתה והכוונתה המעשית של התנועה היתה מינימלית. כמו כן לא היו כמעט ניסיונות לתיאום ולשיתוף פעולה בין שלושת היישובים וכל אחד מהם פעל למעשה באופן נפרד. טוביה לישנסקי, למשל, מציין כי היה רצון ליצור יחסי שכנים בתנועה אך קשרים אלו היו כהגדרתו: "תיאורטיים". לדעתו, נוצרו הקשרים החזקים יותר דווקא כתוצאה מאינטרסים משותפים. טוביה הזכיר גם את המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית שפעלה גם היא בהכוונת יחסי שכנים, אך במקרה של רמת-מנשה לא היתה לה השפעה רבה.ברוך שתיל, המכתאר של קיבוץ דליה אמר כי לא היו הנחיות מיוחדות מהתנועה, "היו הנחיות מן הצבא והמשטרה: להשתדל ולשמור על השקט".גורם נוסף שהיה מעורב בצורה משמעותית יותר בשטח זה היה שירות הידיעות של ההגנה -  הש"י. ארגון זה ניצל את הקשרים עם הערבים למטרת מודיעין.

יום שלישי, 23 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי(ד)


שומר ביום העלייה לקיבוץ גלעד 1945

  פרק 3: תקופת מלחמת העולם השנייה- פרק ד

א. רקע
סיום המרד הערבי ופרוץ מלחמת העולם, הביאו לרגיעה ביחסי יהודים-ערבים בכל הארץ וכך גם באזורנו. אמנם הבעיות הכרוכות ברכישת קרקעות לא תמו, כפי שראינו לעיל במקרה של קיבוץ דליה, ועוד נוספו עליהן המגבלות שהטיל "הספר הלבן", אך סיום פעולתן של הכנופיות באזור, כמו גם הצמיחה הכלכלית שבאה עקב הפיכת ארץ-ישראל למרכז ציוד ואספקה של הצבא הבריטי, כל אלו אפשרו למי שהיה מעונין בכך, 

ליצור קשרים בין שני העמים ללא המתח ואיום של גורמים חיצוניים. בתקופה זו קמו באזור מספר יישובים: קיבוץ רמת-השופט עלה על הקרקע בנובמבר 1941 ליד הכפר ריחניה, ובו נעסוק להלן; ב- 1944 הוקם מצפון לריחניה, המושב עין-העמק שמייסדיו, מעולי כורדיסטן, ישבו בחיפה ותקופת מה גרו בבתים בדלית-אל-רוחה. (ראה פרק 2); קיבוץ גלעד (אבן-יצחק) הוקם ב- 1945 על אדמות הכפר הערבי חובייזה. הקמתו לוותה בעימותים עם תושבי המקום, עימותים שעלו בחריפותם על אלו שהיו בדליה ואף גרמו לדחייה במועד ההתיישבות. תיאורם מופיע בספרו של ארתור קסטלר "גנבים בלילה". מפאת קוצר היריעה לא עסקה עבודה זו בכל פרשת גלעד ונושא זה ממתין עדיין למחקר.

מסיבת סיום קורס ראשון של הפלמ"ח בג'וערה 1940

 
ב. בסיס ה"הגנה"
בנוסף ליישובים, נכנס גורם חדש -  הקמת בסיס "ה"הגנה" בג'וערה (קיץ 1939).
לנוכחות המתמדת של נושאי נשק יהודים היתה בדרך כלל השפעה מרגיעה על מערכת היחסים המקומית. ברל קרן, שהיה מא"ז עין השופט, מציין כי "בזמן השבת השחורה היינו משוכנעים שהבריטים יבואו לחפש בג'וערה אך זה לא קרה". ברל מייחס זאת בין השאר לעובדה שערביי האזור, שידעו על קיום הבסיס, לא ראו בו איום. טוביה לישנסקי, שהדריך אז את כיתות הפלמ"ח בנושא הכרת הכפר הערבי, מעיד כי היה נוהג לארח, באמצעות מכריו, כיתות של פלמ"ח למשך עשרים וארבע שעות בכפרים כדי להיטיב ולהכיר את יושביהם.

טוביה לישנסקי מסביר לחילים על האזור


באחד הלילות נעלם הנשק מן הסליק של ג'וערה ששכן במערה. החשד נפל על ערביי כפרין משום שיוצאי ג'וערה שבהם נהגו לבקר את קברי משפחותיהם בכפר הנטוש. העניין נחקר על ידי הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") והוברר כי מדובר בכנופיה שבאה מחוץ לאזור ונעזרה במודיעים מן הכפר.  שמו של אחד מהם, אברהים אבו סרוס, מוזכר בתיקי הש"י כמי שירה בתושב הכפר במהלך קטטה וכמי שעוסק בגניבות.(פרשת הגניבה לא העיבה על היחסים עם כפרין, כמו גם מקרה חמור לא פחות -  מותו של מנחם ברגמן בריחניה לא פגע ביחסים עם כפר זה: במסגרת "הכרת הכפר הערבי", נכנסה כיתת פלמ"ח בפיקודו של מנחם (אחם) ברגמן, בנו של סגן מושל המחוז, לכפר ריחניה בליל ה- 26 בספטמבר 1945. שומר השדות עטא, שכבר נזכר לעיל, היה שרוי אז בסכסוך עם כמה אנשים בכפר. בשומעו רחשים חשש שעומדים לפגוע בו ופתח באש וכך פצע את ברגמן שמת מפצעיו מאוחר יותר, כתוצאה מפינוי איטי מידי כאמור, גם אירוע זה שבו היו מעורבים הבריטים והמשטרה, לא גרר אחריו שינוי לרעה במרקם היחסים עם הכפר ריחניה.



יום ראשון, 21 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ג)

פרק 2: עיבוי ההתיישבות -  עליית קיבוץ דליה

והחרפת הבעיות הקרקעיות

(חלק ג )

בית הביטחון הישן של קיבוץ דליה

 


א. בעיות ברכישת הקרקע עד אוגוסט 1938
תהליך רכישת ופינוי הקרקע באזור דליה היה מורכב ובעייתי בהשוואה לשאר היישובים באזור, ועובדה זו לא השפיעה כמובן לטובה על מערכת היחסים המקומית. כפי שראינו במבוא, החלה רכישת אדמות דלית-אל-רוחה כבר ב- 1917 על ידי חברת פיק"א, ובשנת 1935 רכשה חברת הכשרת היישוב 1,700 דונם נוספים. ברם, הדחף הגדול לרכישת האדמות ניתן כאשר פרץ המרד הערבי ואנשי ההתיישבות בראשות וייץ החלו להתעניין ברמת-מנשה.
ב- 19 בנובמבר 1936, כאשר המשא ומתן על אדמות ג'וערה היה כבר בשלבים מתקדמים, הציע א. בן-שמש, מנכ"ל חברת "צור", לווייץ לקנות 10,000 דונם מאדמות דלית-אל-רוחה. וייץ ראה זאת בחיוב אך חשש כי חנקין יתנגד לצעד זה. ב- 25 בדצמבר הסכימה הקק"ל להתחייב לרכוש מ"צור" את אדמות דלית-אל-רוחה לאחר שיושלם תהליך העברתן לידיים יהודיות.
בחמישי במרץ 1937 נסתיימה העברת אדמות אלו לידי חברת "צור", אך חודשיים אחר כך חודש הוויכוח בין וייץ לחנקין, משום שהאחרון רצה ליישב על 5,000 דונם מאדמות אלו אריסים שפונו מיקנעם, וייץ ראה בכך פגיעה בתכניתו ל"גשר התיישבותי".בספטמבר, לאחר שאריסי ג'וערה פונו, סייר וייץ באזור ונפגש עם תושבי דלית-אל-רוחה שהודיעו לו על התנגדותם ליישוב עברי, כמו גם להקמת תחנת משטרה -  המסווה שתוכנן על ידי "צור" כדי להעלות את המתיישבים.

יוסף וייץ - 1890-1972 -ויקופדיה   

באוקטובר הוסכם בין חברת "צור" לקק"ל, כי 7,000 הדונם של אדמות דלית-אל-רוחה שבידי החברה, יימכרו לקק"ל ויפונו מן האריסים לא יאוחר מסוף יוני 1938
בפברואר 1938 פנה וייץ לחברת פיק"א כדי שזו תמסור את השטחים שרכשה באזור כדי שאפשר יהיה לקדם את ההתיישבות.חודש אחר כך פנה וייץ במכתב דומה אל הכשרת היישוב כדי שגם זו תמכור לקק"ל את חלקה: כ- 1,689 דונם.
בינתיים גברה פעילות הכנופיות באזור שהתבטאה ברצח גולדשלגר, טיקטין וקורנגולד באזור ג'וערה וכן בהתקפות על ג'וערה עצמה. (ראה פרק 1), פעילות הכנופיות והגברת המתח הקשתה כמובן על השלב הרגיש והקשה של פינוי האריסים. שלא כמו בג'וערה, לא ניתן היה במקרה זה לנהל מו"מ שקט וענייני. באוגוסט 1938 הודיעה חברת "צור" לקק"ל כי ניתן לעלות על שטח כ- 4,000 דונם באדמות דלית אל-רוחה-אום דפוף, אך מן המכתב עולים קשרים רבים בעמידה בלוח הזמנים שנקבע -  סוף יוני. אמנם הושג הסכם עם ערביי אום דפוף על פינויים לצוברין וכפרין בסוף העונה, אך החוכר הראשי נהרג על ידי הכנופיות והאריסים נסוגו מהסכמתם.
ניסיון להשתמש בערבי מכפריין כחוכר נכשל.במכתבה הנ"ל מציעה חברת "צור" לפתור את הבעיה על ידי העסקת האריסים בסלילת דרך מעין-השופט לאום דפוף, כדי ליצור אווירה מתאימה למו"מ וכדי לנטרל את השפעתן המאיימת של הכנופיות.

יום שבת, 20 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ב)

עבודה חשובה מאוד על יחסי יהודים ערבים מתחילת ההתיישבות היהודית באזור רמת מנשה עד מלחמת השחרור - כתב גדי רקובסקי - העבודה מביאה רקע ועדויות מאוד מעניינות .

תודה לגדי על הסכמתו לפרסום העבודה 

(חלק ב)

 

חברי אמריקה- בניר לקראת יציאתם להתיישבות בג'וערה     1937

 

 ראשית ההתיישבות -  ג'וערה


א. קיבוץ "אמריקה-בניר"
הגרעין שהתיישב בג'וערה הורכב משתי קבוצות בעלות רקע שונה. האחת: "בניר" היתה מורכבת מיוצאי "השומר-הצעיר" בפולין, והשנייה: "אמריקה" ובה בוגרים מצפון אמריקה. שתי הקבוצות נפגשו במושבה חדרה והחליטו להתאחד (1934). בנובמבר 1936 החל מו"מ עם וייץ על האפשרות של התיישבות באדמת ג'וערה, שזה עתה הושלמה רכישתה.
בשביעי באפריל 1937 נערך סיור מכין בהשתתפות וייץ, נציג הקיבוץ -  אברהם פיין, בן-שמש מחברת "צור", קצין משטרה יהודי, שוטר ערבי, הרצפלד, וילקינסקי וחבר משמר-העמק -  הורוביץ. הכיסוי היה סידור תחנת משטרה במקום. בסיור סוכם על מסירה סופית של הקרקע באוגוסט ונקבע לוח זמנים להכנות.
אברהם פיין מעיד כי בסיור נוסף שנערך ב- 13.5, התקבלו המסיירים בהכנסת אורחים של המכתאר.
ב. ההתלבטויות ערב העלייה
כפי שראינו בסיום הפרק הקודם, ייחסו שרת ווייץ חשיבות רבה לקביעת עובדות בשטח ולהעלאת המתיישבים לג'וערה בטרם יפורסם דו"ח פיל. בינתיים התברר כי במו"מ עם אריסי ג'וערה על פינויים מן הקרקע ישנם עיכובים. לבסוף סוכם באמצעות בן-שמש, איש חברת "צור", כי האדמה תימסר אחר הקציר.
אי לכך נתבעו חברי "אמריקה-בניר" לעלות ולהתיישב עוד בטרם פונו האריסים הערבים. בקרב חברי הקיבוץ התעורר ויכוח האם יש לעלות על הקרקע בתנאים אלו, ויכוח המשקף במידה רבה את היחס אל הערבים בטרם המפגש, הגם שהתקיימו מספר מפגשים עוד בתקופת הישיבה בחדרה.

בשלישי במאי 1937 התקיים בירור בשאלת העלייה על הקרקע וכבר אז נמסר לחברי הקיבוץ, כי הערבים עודם יושבים על הקרקע ואין ביטחון מלא שייאותו לרדת ממנה, ומכאן הובן כי " . . . הקושי העיקרי הוא לגור ביחד עם הערבים זמן מה."בשיחת הקיבוץ הציעו כמה מן הדוברים לדחות את העלייה, הגם שנאמר כי הלחץ מן המוסדות חזק. רובם הסתייגו מן האפשרות של מגורים עם הערבים והביעו חשש כי בסופו של דבר יסרבו הערבים לפנות את הקרקע. בשיחה נוספת ב- 11.6.1936 דיווח אברהם פיין, כי ישנו ויכוח בין המכתאר לבן-שמש על הפיצויים. הרעת המצב הביטחוני הגבירה את הפקפוקים והועלו קשיים נוספים: ריבוי האבנים והקדחת. גם בשיחה זו הציעו מספר חברים להתאגד לעלייה. ב- 17.6 נערכה שיחה אחרונה בעניין זה ולאחר שנשמעו דיווחים נוספים, הוחלט ברוב של 64 נגד 1 (שישה נמנעים) בעד התיישבות לאלתר.מהתלבטויות אלו עולה כי היה חשש בסיסי ממגורים בצוותא עם הערבים, חשש שהתחזק בגלל קשיי התקופה ובעיות הקרקע, אך למרות זאת החליטו חברי הקיבוץ בסופו של דבר וברוב גדול לטובת ההתיישבות.



סיור ראשון בג'וערה - צילם יוליק ממשמר העמק   


יום חמישי, 18 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי

 

 עבודה חשובה מאוד על יחסי יהודים ערבים מתחילת ההתיישבות היהודית באזור רמת מנשה עד מלחמת השחרור - כתב גדי רקובסקי - העבודה מביאה רקע ועדויות מאוד מעניינות .

תודה לגדי על הסכמתו לפרסום העבודה 

הערה של עופרה - העבודה מבוססת על מקורות רבים מי שמעוניין בפירוט המקורות מוזמן לכתוב לעופרה בריל

ילדי אריסים מהכפר ג'וערה 1937

 

 

מבוא

א. על העבודה ומטרותיה
בציבור הישראלי, כמו בקרב חוקרים והיסטוריונים, רווחת הדעה כי ההתיישבות היהודית חייבה התנגשות חזיתית עם תושביה הערביים של הארץ. בהתאם להשקפה זו, שאינה מאפיינת את הימין הפוליטי בלבד, היה צורך בהפרדה ובחציצה בין היישובים הערביים לערביים כדי למנוע ככל האפשר חיכוכים וכדי להבטיח את ביטחונו של היישוב היהודי. 

אי לכך, רואים בעלי דעה זו בחיוב את העובדה שבמהלך מלחמת 48  עזבו רבים מתושביה הערביים של הארץ את מקום מגוריהם ועברו לחלק הערבי של ארץ ישראל או למקומות יישוב אחרים בתחומי המדינה היהודית.
ההפרדה שנוצרה על ידי מהלך זה היתה לדעתם חיונית, הכרחית ורצויה, אם כי קיים ויכוח עד כמה היתה מכוונת ומתוכננת.
במקביל, קיימת גישה בציבור הערבי , הגורסת גם היא התנגשות הכרחית בין שני העמים. בעלי דעה זו מדברים על נישול וגירוש כמדיניות מוצהרת ומכוונת של כל הממסד הציוני בארץ ומובן שהיא, כמו קודמתה, פוסלת בעליל את ההנחה כי ניתן היה לקיים מערכת של יחסי שכנים ושיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, קל וחומר שהיא מתעלמת מגילויים של שיתוף פעולה שכזה, ורואה בהם אקסמפלרים יוצאי דופן ובלתי משמעותיים.
מטרתה של עבודה זו תהיה אפוא לבחון את מערכת היחסים היהודית-ערבית ברמת המיקרו, באזור גיאוגרפי מוגדר (רמת-מנשה) ובו שלושה קיבוצים וארבעה כפרים ערביים. תוך כדי תיאור האירועים ננסה להתחקות אחר התפתחות מערכת היחסים בין בני שני העמים ונבדוק את מרכיביה השונים של מערכת זו. כמו כן נבדוק את השפעת המאורעות החיצוניים על מערכת היחסים וננסה לאתר את הסיבות לסיומה ולעזיבת הכפרים באזור על ידי תושביהם. שאלה נוספת תהיה מידת מעורבותם של גורמים יהודים ממוסדים כמו הסוכנות היהודית, הקק"ל, התנועה המיישבת וה"הגנה", בקביעת אופיים של יחסי השכנים.
כאמור, העבודה מתייחסת למספר יישובים ואין בה כדי להציע הסבר שלם למערכת היחסים הכוללת, אך יש בה משום אינדיקציה מסוימת לטובה של מערכת זו והיא תנסה להעמיד את הדעות המקובלות שהוצגו לעיל, במבחן ההתרחשויות ההיסטוריות.

טווח הזמן שבו נעסוק משתרע מראשית ההתיישבות היהודית באזור (יולי 1937) ועד עזיבת הכפרים הערביים (אפריל 1948). בחלקה הראשון של העבודה נסקור באופן כרונולוגי את תהליך יישובו של האזור ואת המאורעות העיקריים עד לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נפנה לניתוח ותיאור מרכיביה השונים של מערכת יחסי השכנים ולבסוף נטפל בעזיבת הכפרים.
העבודה מבוססת על חומר ראשוני רב שנאסף בארכיונים של קיבוצי האזור, בארכיונים נוספים ובראיונות ועדויות של אנשים שהיו מעורבים במערכת היחסים, בעיקר מן הצד היהודי. בהכנת העבודה לקחו חלק, מלבד כותב שורות אלו, גם הח"ח שמעון קרנכל (רמת השופט) ועומרי מישור (דליה) שחקרו, כל אחד בקיבוצו, את העדויות וההתרחשויות הרלוונטיות. כמו כן נעזרתי בח' יהושע רץ (רמות מנשה) שראיין שני ערבים שהתגוררו באזור. ככלי עזר חשוב שימשה לי עבודת הגמר של יוחאי רם (עין השופט) שעסקה בעיקר בתהליך ההתיישבות באזור אך נגעה גם ביחסי יהודים-ערבים, ובעיקר הסתייעתי במסמכים המובאים בה. עם זאת, כל האחריות לעובדות ולמסקנות המובאות בעבודה זו הנן עליי ועליי בלבד.

ב. אזור רמת מנשה: סקירה כללית
רמת-מנשה הנה אזור רמתי בין הרי השומרון לכרמל. היא נחתמת בצפון-מערב על ידי נחל יקנעם (ואדי מילך), בצפון-מזרח על ידי עמק יזרעאל ובדרום-מזרח על ידי נחל עירון (ואדי ערה). הגבול המערבי אינו חד וברור מפני שכאן הרמה משתפלת באופן הדרגתי. שמה הערבי הנו בלד אל-רוחה ובשם זה היא מופיעה במפה האנגלית הגדולה מ- 1878 .
שרידים ארכיאולוגיים מראים בבירור על קיומם של יישובים ברמה החל מתקופת האבן. עם הכיבוש הערבי (המאה השביעית לספירה) החלה שקיעתו של האזור, שהתגברה עוד יותר בתקופה הצלבנית והממלוכית. שינוי מסוים חל במאה ה- 19, כאשר מחמד עלי ואברהים פחה השתלטו על הארץ (1832) והביאו בעקבות זאת לגלי הגירה של פלאחים מצריים -  "מצרווה", שהתיישבו בין היתר ברמת מנשה והגדילו על ידי כך את מספרם של תושבי האזור. ואולם השינוי היה כמותי יותר מאשר איכותי וכפרי האזור נותרו קטנים ועניים ומבוססים בעיקר על חקלאות אכסטנסיבית. מספרם הכולל של תושבי הרמה הוערך, בשנת 1913, ב- 14,000.