יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי(ד)

שומר ביום העלייה לקיבוץ גלעד 1945

  פרק 3: תקופת מלחמת העולם השנייה- פרק ד

א. רקע
סיום המרד הערבי ופרוץ מלחמת העולם, הביאו לרגיעה ביחסי יהודים-ערבים בכל הארץ וכך גם באזורנו. אמנם הבעיות הכרוכות ברכישת קרקעות לא תמו, כפי שראינו לעיל במקרה של קיבוץ דליה, ועוד נוספו עליהן המגבלות שהטיל "הספר הלבן", אך סיום פעולתן של הכנופיות באזור, כמו גם הצמיחה הכלכלית שבאה עקב הפיכת ארץ-ישראל למרכז ציוד ואספקה של הצבא הבריטי, כל אלו אפשרו למי שהיה מעונין בכך, 
ליצור קשרים בין שני העמים ללא המתח ואיום של גורמים חיצוניים. בתקופה זו קמו באזור מספר יישובים: קיבוץ רמת-השופט עלה על הקרקע בנובמבר 1941 ליד הכפר ריחניה, ובו נעסוק להלן; ב- 1944 הוקם מצפון לריחניה, המושב עין-העמק שמייסדיו, מעולי כורדיסטן, ישבו בחיפה ותקופת מה גרו בבתים בדלית-אל-רוחה. (ראה פרק 2); קיבוץ גלעד (אבן-יצחק) הוקם ב- 1945 על אדמות הכפר הערבי חובייזה. הקמתו לוותה בעימותים עם תושבי המקום, עימותים שעלו בחריפותם על אלו שהיו בדליה ואף גרמו לדחייה במועד ההתיישבות. תיאורם מופיע בספרו של ארתור קסטלר "גנבים בלילה". מפאת קוצר היריעה לא עסקה עבודה זו בכל פרשת גלעד ונושא זה ממתין עדיין למחקר.

מסיבת סיום קורס ראשון של הפלמ"ח בג'וערה 1940

 
ב. בסיס ה"הגנה"
בנוסף ליישובים, נכנס גורם חדש -  הקמת בסיס "ה"הגנה" בג'וערה (קיץ 1939).
לנוכחות המתמדת של נושאי נשק יהודים היתה בדרך כלל השפעה מרגיעה על מערכת היחסים המקומית. ברל קרן, שהיה מא"ז עין השופט, מציין כי "בזמן השבת השחורה היינו משוכנעים שהבריטים יבואו לחפש בג'וערה אך זה לא קרה". ברל מייחס זאת בין השאר לעובדה שערביי האזור, שידעו על קיום הבסיס, לא ראו בו איום. טוביה לישנסקי, שהדריך אז את כיתות הפלמ"ח בנושא הכרת הכפר הערבי, מעיד כי היה נוהג לארח, באמצעות מכריו, כיתות של פלמ"ח למשך עשרים וארבע שעות בכפרים כדי להיטיב ולהכיר את יושביהם.

טוביה לישנסקי מסביר לחילים על האזור

באחד הלילות נעלם הנשק מן הסליק של ג'וערה ששכן במערה. החשד נפל על ערביי כפרין משום שיוצאי ג'וערה שבהם נהגו לבקר את קברי משפחותיהם בכפר הנטוש. העניין נחקר על ידי הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") והוברר כי מדובר בכנופיה שבאה מחוץ לאזור ונעזרה במודיעים מן הכפר.  שמו של אחד מהם, אברהים אבו סרוס, מוזכר בתיקי הש"י כמי שירה בתושב הכפר במהלך קטטה וכמי שעוסק בגניבות.(פרשת הגניבה לא העיבה על היחסים עם כפרין, כמו גם מקרה חמור לא פחות -  מותו של מנחם ברגמן בריחניה לא פגע ביחסים עם כפר זה: במסגרת "הכרת הכפר הערבי", נכנסה כיתת פלמ"ח בפיקודו של מנחם (אחם) ברגמן, בנו של סגן מושל המחוז, לכפר ריחניה בליל ה- 26 בספטמבר 1945. שומר השדות עטא, שכבר נזכר לעיל, היה שרוי אז בסכסוך עם כמה אנשים בכפר. בשומעו רחשים חשש שעומדים לפגוע בו ופתח באש וכך פצע את ברגמן שמת מפצעיו מאוחר יותר, כתוצאה מפינוי איטי מידי כאמור, גם אירוע זה שבו היו מעורבים הבריטים והמשטרה, לא גרר אחריו שינוי לרעה במרקם היחסים עם הכפר ריחניה.








 

סיום קורס גדנ"ע ראשון בג'וערה 1950

עליית רמת-השופט על הקרקע
 
רכישת אדמות ריחניה החלה ביולי 36 ובראשית דובר על העברת תושבי הכפר כולם לדלית אל-רוחה. ביולי 1937 הוסכם בין וייץ לבין חברת "הכשרת היישוב", על רכישות אדמות ריחניה. בכפר עצמו היו שתי חמולות שהיו מסוכסכות ביניהן. בסופו של דבר מכרה אחת מהן, משפחת אנצר-סטטי את אדמותיה ל"הכשרת היישוב" ופינתה את הקרקע ללא בעיות מיוחדות. בשנת 1940, כאשר עזבה משפחת סטטי, חולקה האדמה: 1,800 דונם נותרו בידי משפחת סובה ורוכזו סביב הכפר וכך התאפשר להעלות על הקרקע את הקיבוץ ב- 2.11.1941. לחברי עין-השופט היו כבר קשרים קודמים עם ריחניה אך הם הועמקו והורחבו על ידי מכתאר רמת-השופט, יוסף רביב ז"ל. לדמותו של י. רביב היתה השפעה רבה על טיב הקשרים עם הערבים. 
יוסף היה יליד עיראק, דיבר ערבית רהוטה ושלט באופן מלא במנהגים ובמסורת הערבית. יוסף הרבה לשהות בריחניה, להתארח אצל אנשי הכפר ואף לארחם ברמת השופט. קשרים מיוחדים נוצרו בינו לבין השומר עטא. הלה, הגם שנודע באלימותו, סמך על יהודה והודה בפניו בחלקו במעשי רצח שונים וכן חלק עמו את מחשבותיו.ערביי ריחניה הוזמנו לא פעם לאירועים ולמסיבות ברמת-השופט, ומנגד הזמינו את חברי הקיבוץ לבקר אצלם. ביקורי ילדים היו דבר שבשגרה.
אדמות ריחניה חצו את שטחי רמת-השופט ולכאורה היה כאן פוטנציאל לאי-הבנות וסכסוכים, אולם מערכת היחסים הטובה נטרלה את הבעיה הזו, כמו גם את הבעיה של רעיית כבשים של ריחניה באדמות המזרע של הקיבוץ.אפשר אפוא לראות כי התקופה שבאה אחרי תום המרד הערבי היתה טובה מבחינת מערכת יחסי השכנים. קשה שלא להתרשם מן ההבדלים שבין עליית קיבוץ דליה על הקרקע, לזו של רמת-השופט. 
אמנם גם לנתוני המקום היתה בוודאי השפעה על כך, אך אין ספק שקל יותר לנהל חיי יום-יום ומפגשים בין יהודים וערבים, ללא נוכחותם של כנופיות או מסיתים, וללא צלב מעיב של רצח, יריות וחבלה בדרכים.
בתקופה זו עוצבו דפוסי שיתוף הפעולה ויחסי השכנות יכלו להתפתח. אווירה זו השתנתה רק לאחר החלטת האו"ם מ- 29 בנובמבר 1947  וגם אז לא ניתן היה לבטל את מה שכבר הושג. בפרק הבא ננסה לבחון ולנתח את המרכיבים השונים שבנו את מערכת היחסים כפי שעוצבה עד כה.

בית ראשונים ברמת השופט- מוזיאון צנוע להנצחת ותיקי רמת השופט - מהויקופדיה