יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ח)

 

ישיבת מטה במהלך ההתקפה על משמר העמק בהשתתפות יצחק שדה

חלק ח

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.

מעבירים פצוע במהלך המלחמה

ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. 
בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה. בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו." כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

חבר אחר, שמואל בן-צבי, כותב ביומנו (12.4.1948): "הבוקר ראינו את העשן העולה מכפריין. לאט לאט החלו הכפריים לחזור דרך שביל אום-אל-פאחם המוביל לכפר." אלו שניסו לחזור לכפר היו מעטים, בעיקר באו לחפש חפצים שהשאירו. לטענת ברל קרן לא היתה הוראה למנוע מהם גישה לכפר, אך נאסר עליהם להתקרב למשלט בית-ראס. 
לאחר כשבוע הוקם "משלט עלי" ממש מעל כפריין ואז לא יכל כבר אף אחד מתושבי כפריין לחזור.  ג'ובארין עבד אל ג'וואד מספר שאחיו חזרו לכפר הסמוך ביר ספסוף (מעין כפר "בת" של כפריין) מספר חודשים מאוחר יותר, אך אחד מהם עלה על מוקש ונהרג ומאז לא חזרו יותר לשם.
בקיבוץ דליה התעורר ויכוח מה לעשות, מה גם שבינתיים היו יריות על רכבים ישראלים מכיוון דלית-אל-רוחה. "יצאנו כיתה לגבעה של דלית-אל-רוחה", מספר שמחה יום טוב, "ירינו מספר צרורות וזה היה רמז ברור, יש מלחמה, אין לכם מה לחפש פה."ביומן התשדורות מצוין: "הפעולה בדלית-אל-רוחה בוצעה בסדר."

טוביה לישנסקי עם תושבי ריחניה

בריחניה גבר בינתיים פחדם של התושבים. יוסף רביב, שגויס אז ל"הגנה" ועבד באזור הגליל, חזר באחד הימים ומצא את תושבי הכפר באום אל זינאת. יוסף נכנס לכפר ושאל את אחד מידידיו מדוע ברחו, והלה השיב כי "הבטחת להיות אחראי עלינו וברחת, ומי יודע לאן, אנחנו מפחדים". במקום אחר מוסיף י. רביב ומספר כי חיילי "ההגנה" תפסו ערבי מריחניה וקשרו את עיניו, הלה חיפש את יוסף ברמת-השופט ולא מצא אותו. בעברם לאום אל זינאת ביקשו תושבי ריחניה להסתמך על כפר חזק וגדול זה, אך גם הוא התפנה מאוחר יותר מיושביו. על פרשה זו העיד טוביה לישנסקי, שמונה אז כנספח לחטיבת אלכסנדרוני. לטענתו נשלח מכתב לנכבדי הכפר ובו נאמר כי אם יניפו דגלים לבנים תוך 24 שעות, יורשו להישאר במקום. השליח, שחשש מתגובת הקיצוניים, שמר את המכתב בכיסו וכך לא ידעו תושבי הכפר על האולטימטום. כוחות "ההגנה" הגיעו למקום, כבשוהו והתושבים נצטוו להסתלק. חלק מתושבי ריחניה הפקיד את מפתחות בתיהם בידיו של י. רביב -  כנראה מתוך כוונה לחזור.