חלק ז
 |
החברים מוזעקים לכיבוי שריפה - עם שקים רטובים |
ז. סכסוכים ופתרונם
מערכת קשרים הדדית נבחנת בין השאר ביכולתה לנטל ולפתור סכסוכים. עד כה נגענו בלא מעט סכסוכים שהיו קשורים בעיקר לנושא הקרקעות והתרכזו באזור דליה. ייאמר מיד, לא את כל הבעיות ניתן היה לפתור בהידברות. בתקופת המרד הערבי וגם לאחריו היו לחצים רבים על תושבי דליית-אל-רוחה כדי שלא יפנו את האדמה והגורמים שעסקו בנושא: "צור", קק"ל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ניסו להפעיל לחץ נגדי. אין בדברים אלו כדי להצדיק תופעות של אלימות, אלא כדי להסביר את התנאים ששררו אז. אין ספק שתיאור הסכסוכים בדליה, כפי שמובא בפרק 2, מעלה סימני שאלה באשר ליכולתם של תושבי האזור לפתור סכסוכים בדרכי שלום, אך העובדה כי ברמת-השופט ובעין-השופט אכן הצליחו לנטרל סכסוכים כאלו, מוכיחה כי היה זה לפחות בגדר האפשר. אין ספק כי לנסיבות המיוחדות שבהן בוצעה ההתיישבות בדליה היתה השלכה על מערכת הקשרים במקום זה.
סכסוכי שכנים "נורמליים" נפתרו ברוב המקרים בדרכי שלום. כך, למשל, התחייבו אנשי ריחניה לפצות את רמת-השופט על שריפה בשגגה של 300 דונם עצי אורן וכן התחייבו לטעת מחדש את העצים.לעין-השופט היו כמה סכסוכים בנושא גידור שטחים, בעיקר עם ערבים מאזור משמר-העמק. לא כל הבעיות הללו נפתרו אך הם לא הדרדרו לסכסוכים אלימים. לגבי תושבי כפרין וג'וערה נוצרו בעיות שעיקרן גניבת פרי ועליות עדרים על שטחי מרעה. בתחילה היו תגובות הקיבוץ מלוות באלימות ואיומים אך עם הזמן נוצרו דפוסים של משא ומתן.במכתבם של חברי דליה אל וייץ ביוני 1940 (ראה פרק 2 ד') נכתב כי: "אין גם להתעלם מן העובדה שהיחסים המתוחים בינינו ובין שכננו הערבים נגמרו אך ורק (ההדגשה במקור) על ידי אי סידור הגבולות." בהמשך המכתב הם פוסלים את האפשרות של המשך המצב הנוכחי ושל פתרונות בדרכי אלימות. מכתב זה מעיד על אי שביעות רצון ממצב מתמשך של מתיחות ועל רצון לפתור בצורה יסודית את הבעיה.
 |
חבר משמר העמק במהלך הקרב על משמר העמק |
פרק 5: מלחמת 48' ופינוי הכפרים
א. כללי
מערכת יחסי השכנים ברמת-מנשה שתוארה לעיל, הועמדה במבחן קשה ביותר במהלך המלחמה. עם תום קרבות משמר-העמק (אפריל 1948) לא נותרו אלא מספר כפרים ערבים בשולי הרמה, כמו פרדיס בפתח ואדי מילך ומעוויה שבקרבת ואדי ערה. כל הכפרים במרכז הרמה, ובתוכם הכפרים בהם עסקנו בעבודה זו, התפנו מיושביהם. בעבודה זו אין בכוונתי לקבוע האם היה גירוש או עזיבה. יתירה מזו, העדויות מספקות תמונה מעורפלת למדי על נסיבות פינוי הכפרים, כך שמסקנה חד-משמעית לא ניתן להסיק.
בפרק זה ננסה לצייר תמונה של מה שקרה ולנסות לראות כיצד אירע שלמרות מערכת טובה של יחסי שכנים, לפחות בשני מקומות, לא נותרו תושבים בכפרים.
תקופת השקט ובניין היחסים שתוארה בפרקים 3 ו- 4 הגיעה לקיצה עם תום מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת בשנת 1947, עם העברת שאלת ארץ ישראל לדיון באו"ם.
ההתנגשויות בין יהודים וערבים בחיפה ובסביבותיה הגבירו את המתח גם באזורנו. החלטת האו"ם מה- 29 בנובמבר ("החלוקה") הגבירה עוד יותר את המתח ונתנה אות לפתיחת המאורעות שהפכו אחר כך למלחמה. למרות כל זאת, נשמרה באופן יחסי מערכת שיתוף הפעולה של ימי הרגיעה: האוטובוס המשיך בנסיעותיו, אם כי עם פחות נוסעים, והמפגשים ההדדיים המשיכו להתקיים.
ערב המלחמה ערך הש"י סקר על תושבי הכפרים ומכאן אנו יודעים את מצבם הדמוגרפי לקראת אמצע 1947: כפרין: 920 נפש, ריחניה: 290, חובייזה (ליד קיבוץ גלעד): 290 ובאום-אל-זינאת: 1470. אין במסמך זה נתונים על דלית-אל-רוחה ואילו אום-דפוף כבר התרוקן מיושביו.
 |
נכבדי כפריין מבקרים בעין השופט בשנות הארבעים |
ב. השפעת המצב על מערכת יחסי השכנים
על פי רוב העדויות שבידינו, לא חל שינוי משמעותי ביחסים באזור עד אפריל 1948. יוצא דופן בעניין זה הוא מכתב שנשלח מהמועצה המקומית הרי אפרים (לימים: מועצה אזורית מגידו) אל קיבוצי האזור: דליה, רמת-השופט ועין-השופט, במרץ 1947, ובו תביעה להפסיק את היחסים המסחריים עם אנשי כפרין.
בין השאר נכתב כי: "הננו פונים אליכם בתביעה להפסיק תוך שבוע ימים את אספקת הבשר, מכירת החלב ועסקים מסחריים אחרים עם אנשי כפרין. כידוע לכם נאלצנו, על ידי התפתחות מצב הביטחון בסביבתכם להחליט על צעד זה והחלטה זו נתקבלה אף על ידי המוסדות המתאימים."
כאשר שאלתי את הנוגעים בדבר על מכתב זה, לא זכר איש מהם כוונה או החלטה על חרם מסחרי שכזה, להפך - הטענה היתה שיחסי המסחר נשארו על כנם עד הגעת "צבא ההצלה" לאזור משמר-העמק.
קו האוטובוס המשיך כאמור להיכנס לכפריין עוד שבוע לפני בוא קאוקג'י.
 |
ברל ופנינה קרן |
י. רביב מעיד שלא היו מריבות בתקופה זו עם אנשי ריחניה, וכי המדיניות של "ההגנה" כפי שהוכתבה לו היתה לשכנע אותם (את הערבים) להישאר בכל מקרה. חבר נוסף מרמת-השופט, יואש ידידיה, מעיד לעומת זאת כי לריחניה הגיעו מסיתים וצעירי הכפר היו מדברים על לקיחת הנשים והבתים של היהודים כאשר אלו יעזבו.
יואש, שהיה אז מורה, לקח את תלמידיו לטיול לכיוון ריחניה וערבי שפגשו כעס עליו שהוא מסכן את הילדים והתעקש ללוותו בחזרה לרמת-השופט. בדליה גברו המתיחויות ותהליך פינוי האריסים נפסק.
מן העדויות על תקופה זו קשה לצייר תמונה אחידה ובוודאי בחלק מהן השתרבבו משאלות לב ובחלקן חכמה שלאחר מעשה. בכל אופן נראה שמערכת של הקשרים מעידה כי בכל זאת היתה להם משמעות גם בתקופה זו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה