יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ו)

מודדי השטח בהרי מנשה - שנות השלושים

חלק ו

אנשי הקשר
 
מעורבות חברי הקיבוצים בקשרים עם הערבים לא היתה שווה.
רוב החברים לא דיברו ערבים ולא הכירו את המנהגים, וקשריהם עם הערבים היו מועטים. הגורם המוביל בקשרים היו אותם אנשים שבתוקף תפקידם, רקעם ואישיותם עסקו בנושא זה. עדויותיהם של הפעילים הללו מופיעות לכל אורכה של העבודה משום שהם אלו שבידיהם רוכז המידע. חלק מהם נשא בתפקיד הפורמלי של מכתר -  מינוי בריטי שזיכה את נושאו גם במשכורת צנועה. באחד מן המכתארים, יוסף רביב כבר נגענו לעיל (פרק 3ג). אחרים שנשאו בתפקיד היו בין השאר יונה ינאי מעין השופט וברוך שתיל (בוזיא) מדליה. המכתאר היה הכתובת לפניות של תושבי הכפרים לקיבוץ ומן הקיבוץ אליהם.

בעין-השופט מילא את התפקיד, עם העלייה לקרקע, יונה ינאי שבאותו זמן היה גם בא כוח הקיבוץ כלפי המוסדות -  תפקיד שחייב אותו להימצא זמן רב מחוץ לתחומי האזור, וכמובן שלא הקל עליו ביצירת קשרים. גם אי שליטתו בשפה הערבית לא סייעה לעניין. למרות זאת, יצר יונה קשרים אישיים עם תושבי כפריין וקודם לכן עם ערביי ג'וערה. קשר חזק נוצר בינו לבין מכתאר כפריין, שאכר, בביתו נהג יונה להתארח. 
בענייני הקרקע יונה לא עסק אלא הסתייע ב- י. בן-שמש, איש חברת "צור" שגר בקיבוץ.
ברמת-השופט היה כאמור י. רביב הגורם המרכזי בקשרים עם הערבים. בעדותו הוא אומר כי: "השיטה היתה להיות עם ערביי ריחניה כמה שאפשר, לא להביט עליהם מלמעלה, להבטיח ולקיים." י. רביב היה מודע להבדלי המנטליות ולקשיים ביצירת הקשר ומשום כך ניסה בדרכים שונות להסביר לחברים כיצד יש לנהוג עם הערבים.

טוביה לישנסקי כשומר שדות

הרצון לערב את החברים ולהגביר את מודעותם לנושא הערבי, בא לידי ביטוי גם אצל איש קשר נוסף -  טוביה לישנסקי. טוביה, בוגר מקווה-ישראל ודובר ערבית, ישב באזור החל מסוף 1935, בחאן של יקנעם,כמנהל מטעים של חברת נטר.כבר אז יצר קשרים טובים עם ערביי הכפר קירי. הוא שימש כמא"ז של יקנעם ועסק בחקירת רצח השומרים ברמת השניים. עקב התמצאותו הגיע לשרות הידיעות של ההגנה,כשזה הוקם לאחר המאורעות. במאי 1938 הגיע טוביה לעין השופט,כשהוא כבר בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה וכן עם הדרוזים בכפרי הכרמל. קשריו של טוביה לא התמקדו בכפריין בלבד,אלא התפרשו על האזור כולו. לצורך קשרים והשגת ידיעות ניצל טוביה את המחלוקות הפנימיות ובעיקר את אלה שהיו בין ה"פלאחים" ל"מצראווה". בשלבים מאוחרים יותר שימש טוביה כמדריך לכיתות הפלמ"ח (ראה פרק 3ב) וכן מילא תפקידים בש"י ובצה"ל. גם טוביה מסכים,כי המידע והמעורבות של רוב החברים לקו בחסר.במאמר בעיתון הקבוץ ביקר טוביה את המצב ביחסים היום-יומיים והטיל ספק בהתכנותו של מעשה התישבותי ללא יחסי שכנות תקינים. כפתרון,הציע חוג ללימוד הנושא ומדור מיוחד בעלון.במאמר נוסף תאר טוביה את היישוב הערבי באזור ובמאמר נוסף- הרחיב את המידע אודות כפריין.חבר נוסף מעין-השופט שהיו לו קשרים הדוקים עם הערבים היה אהרון אלפר.
קשריו החלו עוד בחדרה, שם ישב הקיבוץ לפני העלייה על הקרקע. בחדרה גם למד את השפה הערבית. בעין-השופט שימש אהרון כשומר שדות ועבד בפלחה וכך יצר קשרים עם כפריין, ריחניה וקירי-קמון שליד יקנעם, ומאוחר יותר גם עם הכפר מנסי שעל יד משמר-העמק. אהרון היה קשור גם ל"הגנה" ועסק באיסוף ידיעות במקביל לקשריו עם הערבים. אהרון מציין גם הוא כי רוב החברים לא ידעו מספיק על הערבים ומנהגיהם. מלבד תושבי האזור היה גורם נוסף שעסק בקשר עם הערבים -  זו היתה חברת "צור" שכבר נזכרה לעיל. חברה זו, שהיתה קשורה לחברת "הכשרת היישוב" הוקמה כדי לרכוש קרקעות ולפצות אריסים ובראשה עמד אהרון בן-שמש שהיה בקי בעניינים ערביים. (בין השאר תרגם את הקוראן לעברית). אחיו, יצחק בן-שמש, עסק בענייני הקרקעות ברמת-מנשה והיה ממונה על משרד החברה בעין-השופט. ידיעותיו והיכרותו עם הערבים ומנהגיהם סייעו רבות לחברי עין-השופט בשלבי ההתיישבות הראשונים ובעיקר בפינוי ערביי ג'וערה. "אם אינכם רוצים לשמוע לערבים, לכו בחזרה!", אמר י. בן-שמש לחברי הקיבוץ ביום העלייה על הקרקע. לדעת טוביה לישנסקי, יונה ינאי ואהרון אלפר, עזרה חברת "צור" בצורה משמעותית ליישוב האזור, כמו גם לקשירת קשרים עם הערבים בתקופה שבה מעטים מאוד התמצאו בנושא רגיש זה.

מרים בן שמש- בתו של בן שמש בעין השופט בשנות הארבעים

ד. ביקורים הדדיים
 
הביקורים ההדדיים היוו את אחד מערוצי הקשר החשובים ביותר. מנהג הכנסת האורחים של הערבים עשה רושם רב על חברי הקיבוצים שניסו במידת-מה לאמצו.
הביקורים התרחשו בכל הזדמנות: שמחות, חגים, סולחות ואף ביקורי ילדים וחברי קיבוץ מן השורה. חברי רמת-השופט הוזמנו והשתתפו בחתונה בכפר ריחניה ב- 25.7.1943, והם מצדם הזמינו את שכניהם לחג המים ולמסיבת ריקודים. חבר עין-השופט, נחמן שטינמן, שהכיר את ערביי כפרין דרך היותו נהג בקו האוטובוס לחיפה (ראה להלן סעיף ו') סיפר כי הוזמן לא פעם להשתתף בחתונות אפילו מחוץ לכפריין."גם ערב מלחמת השחרור לא חששנו לנסוע עם ילדים לכפריין", מעיד ברל קרן, מא"ז עין-השופט באותה תקופה. גם יונה ינאי טוען כי בתקופה קשה זו ביקר בכפר ללא חשש. הבדלי המנטליות והמסורת באו לידי ביטוי במפגשים אלו. י. רביב כותב בחוברת חצי היובל של רמת-השופט על תלונות שהתקבלו מערביי ריחניה על שאינם מתקבלים בקיבוץ באותו הכבוד בו הם מקבלים אצלם את חברי הקיבוץ. בהמשך מאמר זה עומד י. רביב על חשיבות המנהג אצל הערבים ומתאר את כל הנוהל שבו הוא מתבצע. את מכתבו הוא מסיים בקובעו כי: "זה לא פשוט להתגבר על מסורת של מאות בשנים ועל מנהגים שונים הנובעים מחברות שונות." גם בין דליה ודלית-אל-רוחה התקיימה שגרת ביקורים כזו למרות המתח והסכסוכים.

הדרך לכפריין מעין השופט

ה. קשרים מסחריים וכלכליים

הלה ניימן החובשת שהגישה עזרה רפואית לכולם...

אופיים האוטרקי של הכפרים הערבים היה בו כדי להוות מכשול בדרך ליחסי מסחר. למרות זאת נוצרו קשרים כלכליים שחיזקו את הקשרים בתחומים האחרים.
במקרה אחד של שיתוף כלכלי נגענו בפרשת בניית הדרך מדליה לעין-השופט (פרק 2). כאן המקום לציין שלרוב לא הועסקו הערבים כפועלים על ידי הקיבוצים, בניגוד למה שהיה מקובל במושבות כמו זכרון-יעקב  ובת-שלמה. עוד במהלך שהותם בג'וערה יצרו חברי
עין השופט קשרים כלכליים על ידי העסקת שואב מים ואחר כך על ידי קניית חצץ מן הערבים.  יותר מאוחר נוצרו יחסי מסחר עם כפריין, בעיקר קניית בשר, בדרך כלל מאדם בשם סעיד אל חמדאן שאף זכה בכינוי: "מאיר". כמו כן נקנו מהערבים שתילי שקדים. בשנת 1940 חכר קיבוץ עין השופט מכונה לשבירת חצץ מכפריין.גם בקיבוץ דליה נהגו לקנות מוצרי מזון מערביי דלית-אל-רוחה. דניאל חכים מרמת-השופט גורס כי לתושבי ריחניה היו רווחים חומריים מן היחסים, משום שלמדו כיצד לשתול שתילים וכן עשו שימוש בענפי העזר של הקיבוץ.לעומתו, א. רבינוביץ' גורס כי לא היתה לקיבוץ השפעה מכריעה על צורת עיבוד הקרקעות של תושבי ריחניה.
קשר נוסף, הגם שאינו לגמרי מסחרי, היה הסיוע הרפואי שניתן לערבים. הרופא של עין-השופט נסע מדי פעם לכפרין כדי לראות חולים ולטפל בהם. ביקורים של ערבים אצל הרופא בקיבוץ היו עניין של שגרה. ביומנו של שניאור, חבר דליה, נכתב (16.6.1939): "ביום באו שני ערבים רוכבים על סוסיהם. לאחד מהם שהיה פצוע הוגשה עזרה מהחובשת". פרט פיקנטי מציין יונה ינאי: "החזייה הראשונה בכפריין נתפרה בעין-השופט עבור אשתו של המכתאר.

האוטובוס שנסע לכפריין עין השופט ושאר הישובים באזור עד חיפה

ז. האוטובוס
כל מי ששוחחתי עמו בנושא היחסים בין יהודים וערבים, ציין את האוטובוס כגורם מרכזי במערכת הקשרים. קו האוטובוס לחיפה (מספר 15) החל לפעול בבעלות קיבוץ עין-השופט בסוף שנת 1937, עד אז היו נאלצים ערביי הכפרים ללכת ברגל עד כביש מגידו-חיפה. 
נחמן שטינמן, חבר עין-השופט, שהיה מנהגיו הראשונים של הקו, מספר כי הגעת האוטובוס בשעות הבוקר לכפריין הייתה אירוע מרגש. התושבים היו נאספים עם הסחורה ומעמיסים ככל יכולתם. מכפריין נסע האוטובוס לעין-השופט ומשם דרך רמת-השניים לחיפה. יותר מאחר נוסף לקו קיבוץ דליה ואחר כך רמת-השופט. 

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו רבים מתושבי כפרין לעבוד במפרץ חיפה, בעיקר בבתי הזיקוק, והאוטובוס גם שימש להם כדי להגיע למקום עבודתם. אפילו ערב קרבות משמר-העמק, כאשר בחיפה התחוללו כבר קרבות, המשיכו הערבים מהאזור לנסוע בקו זה והאוטובוס המשיך להיכנס לכפריין עד כשבוע לפני פרוץ הקרבות באזור.נחמן עצמו קשר קשרים רבים עם ערבים, בעיקר מכפריין, ואילו עבור חברי קיבוץ אחרים היתה זו הזדמנות לפגוש פנים אל פנים את שכניהם, הגם שלא תמיד היה זה מפגש חיובי. כך, למשל, כותב משה מחרוק בעיתון עין-השופט וקובל על היחס חסר הנימוס כלפי הערבים במהלך הנסיעה.