יום חמישי, 18 בפברואר 2016

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי

 

 עבודה חשובה מאוד על יחסי יהודים ערבים מתחילת ההתיישבות היהודית באזור רמת מנשה עד מלחמת השחרור - כתב גדי רקובסקי - העבודה מביאה רקע ועדויות מאוד מעניינות .

תודה לגדי על הסכמתו לפרסום העבודה 

הערה של עופרה - העבודה מבוססת על מקורות רבים מי שמעוניין בפירוט המקורות מוזמן לכתוב לעופרה בריל

ילדי אריסים מהכפר ג'וערה 1937

 

 

מבוא

א. על העבודה ומטרותיה
בציבור הישראלי, כמו בקרב חוקרים והיסטוריונים, רווחת הדעה כי ההתיישבות היהודית חייבה התנגשות חזיתית עם תושביה הערביים של הארץ. בהתאם להשקפה זו, שאינה מאפיינת את הימין הפוליטי בלבד, היה צורך בהפרדה ובחציצה בין היישובים הערביים לערביים כדי למנוע ככל האפשר חיכוכים וכדי להבטיח את ביטחונו של היישוב היהודי. 

אי לכך, רואים בעלי דעה זו בחיוב את העובדה שבמהלך מלחמת 48  עזבו רבים מתושביה הערביים של הארץ את מקום מגוריהם ועברו לחלק הערבי של ארץ ישראל או למקומות יישוב אחרים בתחומי המדינה היהודית.
ההפרדה שנוצרה על ידי מהלך זה היתה לדעתם חיונית, הכרחית ורצויה, אם כי קיים ויכוח עד כמה היתה מכוונת ומתוכננת.
במקביל, קיימת גישה בציבור הערבי , הגורסת גם היא התנגשות הכרחית בין שני העמים. בעלי דעה זו מדברים על נישול וגירוש כמדיניות מוצהרת ומכוונת של כל הממסד הציוני בארץ ומובן שהיא, כמו קודמתה, פוסלת בעליל את ההנחה כי ניתן היה לקיים מערכת של יחסי שכנים ושיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, קל וחומר שהיא מתעלמת מגילויים של שיתוף פעולה שכזה, ורואה בהם אקסמפלרים יוצאי דופן ובלתי משמעותיים.
מטרתה של עבודה זו תהיה אפוא לבחון את מערכת היחסים היהודית-ערבית ברמת המיקרו, באזור גיאוגרפי מוגדר (רמת-מנשה) ובו שלושה קיבוצים וארבעה כפרים ערביים. תוך כדי תיאור האירועים ננסה להתחקות אחר התפתחות מערכת היחסים בין בני שני העמים ונבדוק את מרכיביה השונים של מערכת זו. כמו כן נבדוק את השפעת המאורעות החיצוניים על מערכת היחסים וננסה לאתר את הסיבות לסיומה ולעזיבת הכפרים באזור על ידי תושביהם. שאלה נוספת תהיה מידת מעורבותם של גורמים יהודים ממוסדים כמו הסוכנות היהודית, הקק"ל, התנועה המיישבת וה"הגנה", בקביעת אופיים של יחסי השכנים.
כאמור, העבודה מתייחסת למספר יישובים ואין בה כדי להציע הסבר שלם למערכת היחסים הכוללת, אך יש בה משום אינדיקציה מסוימת לטובה של מערכת זו והיא תנסה להעמיד את הדעות המקובלות שהוצגו לעיל, במבחן ההתרחשויות ההיסטוריות.

טווח הזמן שבו נעסוק משתרע מראשית ההתיישבות היהודית באזור (יולי 1937) ועד עזיבת הכפרים הערביים (אפריל 1948). בחלקה הראשון של העבודה נסקור באופן כרונולוגי את תהליך יישובו של האזור ואת המאורעות העיקריים עד לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נפנה לניתוח ותיאור מרכיביה השונים של מערכת יחסי השכנים ולבסוף נטפל בעזיבת הכפרים.
העבודה מבוססת על חומר ראשוני רב שנאסף בארכיונים של קיבוצי האזור, בארכיונים נוספים ובראיונות ועדויות של אנשים שהיו מעורבים במערכת היחסים, בעיקר מן הצד היהודי. בהכנת העבודה לקחו חלק, מלבד כותב שורות אלו, גם הח"ח שמעון קרנכל (רמת השופט) ועומרי מישור (דליה) שחקרו, כל אחד בקיבוצו, את העדויות וההתרחשויות הרלוונטיות. כמו כן נעזרתי בח' יהושע רץ (רמות מנשה) שראיין שני ערבים שהתגוררו באזור. ככלי עזר חשוב שימשה לי עבודת הגמר של יוחאי רם (עין השופט) שעסקה בעיקר בתהליך ההתיישבות באזור אך נגעה גם ביחסי יהודים-ערבים, ובעיקר הסתייעתי במסמכים המובאים בה. עם זאת, כל האחריות לעובדות ולמסקנות המובאות בעבודה זו הנן עליי ועליי בלבד.

ב. אזור רמת מנשה: סקירה כללית
רמת-מנשה הנה אזור רמתי בין הרי השומרון לכרמל. היא נחתמת בצפון-מערב על ידי נחל יקנעם (ואדי מילך), בצפון-מזרח על ידי עמק יזרעאל ובדרום-מזרח על ידי נחל עירון (ואדי ערה). הגבול המערבי אינו חד וברור מפני שכאן הרמה משתפלת באופן הדרגתי. שמה הערבי הנו בלד אל-רוחה ובשם זה היא מופיעה במפה האנגלית הגדולה מ- 1878 .
שרידים ארכיאולוגיים מראים בבירור על קיומם של יישובים ברמה החל מתקופת האבן. עם הכיבוש הערבי (המאה השביעית לספירה) החלה שקיעתו של האזור, שהתגברה עוד יותר בתקופה הצלבנית והממלוכית. שינוי מסוים חל במאה ה- 19, כאשר מחמד עלי ואברהים פחה השתלטו על הארץ (1832) והביאו בעקבות זאת לגלי הגירה של פלאחים מצריים -  "מצרווה", שהתיישבו בין היתר ברמת מנשה והגדילו על ידי כך את מספרם של תושבי האזור. ואולם השינוי היה כמותי יותר מאשר איכותי וכפרי האזור נותרו קטנים ועניים ומבוססים בעיקר על חקלאות אכסטנסיבית. מספרם הכולל של תושבי הרמה הוערך, בשנת 1913, ב- 14,000.


ג. הכפרים הערביים באזור לפני ההתיישבות היהודית
כאמור היו באזור מספר כפרים ערביים שתאריך הקמתם אינו ידוע בדרך כלל.
תושביהם היו בחלקם ערבים או בדואים, ובחלקם פלחים מצריים. מקוצר היריעה לא נמנה כאן את כל כפרי הרמה, אלא את אלה המעניינים אותנו לצורך עבודה זו, קרי אותם כפרים שהיו בקרבת היישובים היהודים העתידים לקום ושעמם עתידים להיווצר הקשרים. אום (אל)דפוף: כפר קטן של אריסים שעיקר חשיבותו היתה במיקומו על צומת דרכים של כפרי האזור. היו לו קשרים רבים עם הכפר השכן דליית (אל) רוחה.
אדמות שני הכפרים היו שייכות לאחים ג'מאל ביי מחיפה ולאדם בשם טוויני מביירות. מספר התושבים לא עלה כנראה על כמה עשרות.
דליית (אל) רוחה: כפר זה נקרא לראשונה בתיאורה של משלחת סקוטית בשנת 1839. במפקד משנת 1931 היו בו 163 תושבים ו- 46 בתים.גם בכפר זה היו מרבית התושבים אריסים, אך חלק מן האדמות הוחזקו ב"מושע", כלומר בבעלות קולקטיבית-מתחלפת של אנשי הכפר. שטחי החקלאות, המרעה והבור של שני הכפרים השתרעו על כ- 13,00 דונם ורכישתם החלה כבר ב- 1917 על ידי חברת פיק"א.
ג'וערה: כפר אריסים ובו כ- 13 משפחות שישבו על גבעה מסביב לבית אבן דו-קומתי שנבנה בראשית המאה. לג'וערה היו קשרים עם הכפר כפרין (ראה להלן) ולשם גם עזבו רוב תושביו באוגוסט 1937. הבעלות על הקרקע היתה בידי משפחה תורכית שגרה בחיפה.כפרין: בניגוד לכל כפרי האזור, תושביו לא היו אריסים כי אם בעלי קרקע עליה ישבו. רוב הקרקע היתה פרטית: "מלכ", ורק מיעוטה הוחזק כ"מושע". הכפר הוקם בראשית המאה ה- 19 על ידי תושב אום אל-פאחם, עבד (א)ל ג'ואד, שברח מכפרו מפחד נקמת דם והתיישב ליד מעיין (היום: עין כפר). 

בתקופת אברהים פחה התיישבו בכפר ה"מצרווה" שהיוו מחצית מאוכלוסייתו. מספר תושביו הוערך ב- 700 נפש.

בית בכפר ריחניה- ביתו של מחמד חאג' עומר


ריחניה: הכפר מופיע במפה האנגלית הגדולה כ"חרבת ריחניה". הוא הוקם, כנראה, על ידי המצרווה ותושביו היו אריסים. חלק מן האדמות הוחזק ב"מושע". מספר תושביו היה כ- 150 והם נמנו כולם על משפחה אחת: משפחה טובה.מלבד כפרים אלו כדאי להזכיר את הכפר הגדול אום אל זינאת, שמנה כ- 1,500 תושבים. מיקומו על ציר ואדי מילך הקנה לו חשיבות רבה אך ריחוקו מן היישובים היהודיים הקשה על הקשרים עמו. הכפר נחשב כעוין במאורעות 1939-1936, אך לאחר מכן שופרו מעט הקשרים עמו.

ד. ראשית ההתיישבות היהודית
ההתיישבות היהודית ברמת מנשה החלה ב"שוליים", ורק בהמשך התקדמה אל תוך הרמה ממש. ב- 1882 הוקמה המושבה זכרון יעקב ממערב לרמה אך קרוב מאוד אליה. שבע שנים אחר כך הוקמה בת שלמה הקרובה עוד יותר לאזור. ב- 1903 הוקמה בפאתיה המערביים של הרמה גבעת-עדה, וב- 1926 הוקם קיבוץ משמר-העמק השוכן על גבול הרמה עם עמק יזרעאל. באותו אזור הוקמו המושבה יקנעם (1935) וקיבוץ הזורע (1936).
עד ראשית המרד הערבי לא ידוע על התנגשויות בין יהודים לערבים והיחסים היו תקינים, לבד מבעיות קרקע כמו, למשל, בין ערביי הכפר קירי לבין קיבוץ הזורע. עם פרוץ המרד הערבי, באפריל 1936, החלו להיווצר בעיות שמקורן בכנופיות שהסתובבו באזור ובעיקר כנופייתו של יוסוף אל חמדאן שהיתה אחראית, בין השאר, לרצח השומרים זולר וקליצ'בסקי במטעי רמת-השניים.

כנופייתו של חמדאן זכתה כנראה לסיוע של תושב ריחניה, באשר עטא יוסוף, דמות שעוד נפגוש בהמשך.ההתיישבות ברמה גופא החלה רק במהלך המרד הערבי כאשר השתנו הנסיבות המדיניות.

ה. הרקע המדיני לתחילת יישוב הרמה
רכישת הקרקעות ברמת-מנשה החלה עוד קודם המאורעות. במרץ 1936, ביקר יוסף וייץ, איש הקק"ל והדמות המרכזית ביישוב בארץ, בריחניה ובג'וערה ובסוף אותו חודש הוחלט בישיבת הדירקטוריון של הקק"ל, לקנות את אדמות ג'וערה. פרוץ המאורעות, השביתה הכללית ופעילותה של ועדת פיל, זירזו את תהליך רכישת הקרקעות וההתיישבות בכמה חלקים של הארץ וביניהם ברמת-מנשה, בה ראה וייץ "גשר התיישבותי" בין עמק יזרעאל לשומרון.

לקראת נובמבר 1936 נכנסו רכישות הקרקע באזור להילוך גבוה: התנהל מו"מ על קניית אדמות ריחניה ודליית (אל) רוחה, ורכישת אדמות ג'וערה הגיעה לשלבים הסופיים. הלחץ להתיישבות גבר ככל שהתקרב מועד פרסום הדו"ח של ועדת פיל. ממאי 1937 נכנס משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, לעובי הקורה של ההתיישבות וניסה בכל כוחו לזרז את המהלכים.

בישיבת מרכז מפא"י בשביעי ביוני 1937 דיבר שרת על חשיבות העלאת היישובים בהקשר להצעת החלוקה, ובקשר לרמת-מנשה אמר: "על ידי העלאת 'בניר' לג'וערה אפשר אולי להציל את המשולש ממזרח לכרמל ולהטות שם את הגבול לטובתנו".ב- 21.6 אישרה הנהלת הסוכנות את העלייה לג'וערה וזו בוצעה בחמישי ביולי, יומיים בלבד לפני פרסום הדו"ח של ועדת פיל.

רישום של הכפר ריחניה של חנן לפיד ז"ל מעין השופט



 

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה