יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ג)

פרק 2: עיבוי ההתיישבות -  עליית קיבוץ דליה

והחרפת הבעיות הקרקעיות

(חלק ג )

בית הביטחון הישן של קיבוץ דליה

 

א. בעיות ברכישת הקרקע עד אוגוסט 1938
תהליך רכישת ופינוי הקרקע באזור דליה היה מורכב ובעייתי בהשוואה לשאר היישובים באזור, ועובדה זו לא השפיעה כמובן לטובה על מערכת היחסים המקומית. כפי שראינו במבוא, החלה רכישת אדמות דלית-אל-רוחה כבר ב- 1917 על ידי חברת פיק"א, ובשנת 1935 רכשה חברת הכשרת היישוב 1,700 דונם נוספים. ברם, הדחף הגדול לרכישת האדמות ניתן כאשר פרץ המרד הערבי ואנשי ההתיישבות בראשות וייץ החלו להתעניין ברמת-מנשה.
ב- 19 בנובמבר 1936, כאשר המשא ומתן על אדמות ג'וערה היה כבר בשלבים מתקדמים, הציע א. בן-שמש, מנכ"ל חברת "צור", לווייץ לקנות 10,000 דונם מאדמות דלית-אל-רוחה. וייץ ראה זאת בחיוב אך חשש כי חנקין יתנגד לצעד זה. ב- 25 בדצמבר הסכימה הקק"ל להתחייב לרכוש מ"צור" את אדמות דלית-אל-רוחה לאחר שיושלם תהליך העברתן לידיים יהודיות.
בחמישי במרץ 1937 נסתיימה העברת אדמות אלו לידי חברת "צור", אך חודשיים אחר כך חודש הוויכוח בין וייץ לחנקין, משום שהאחרון רצה ליישב על 5,000 דונם מאדמות אלו אריסים שפונו מיקנעם, וייץ ראה בכך פגיעה בתכניתו ל"גשר התיישבותי".בספטמבר, לאחר שאריסי ג'וערה פונו, סייר וייץ באזור ונפגש עם תושבי דלית-אל-רוחה שהודיעו לו על התנגדותם ליישוב עברי, כמו גם להקמת תחנת משטרה -  המסווה שתוכנן על ידי "צור" כדי להעלות את המתיישבים.

יוסף וייץ - 1890-1972 -ויקופדיה   

באוקטובר הוסכם בין חברת "צור" לקק"ל, כי 7,000 הדונם של אדמות דלית-אל-רוחה שבידי החברה, יימכרו לקק"ל ויפונו מן האריסים לא יאוחר מסוף יוני 1938
בפברואר 1938 פנה וייץ לחברת פיק"א כדי שזו תמסור את השטחים שרכשה באזור כדי שאפשר יהיה לקדם את ההתיישבות.חודש אחר כך פנה וייץ במכתב דומה אל הכשרת היישוב כדי שגם זו תמכור לקק"ל את חלקה: כ- 1,689 דונם.
בינתיים גברה פעילות הכנופיות באזור שהתבטאה ברצח גולדשלגר, טיקטין וקורנגולד באזור ג'וערה וכן בהתקפות על ג'וערה עצמה. (ראה פרק 1), פעילות הכנופיות והגברת המתח הקשתה כמובן על השלב הרגיש והקשה של פינוי האריסים. שלא כמו בג'וערה, לא ניתן היה במקרה זה לנהל מו"מ שקט וענייני. באוגוסט 1938 הודיעה חברת "צור" לקק"ל כי ניתן לעלות על שטח כ- 4,000 דונם באדמות דלית אל-רוחה-אום דפוף, אך מן המכתב עולים קשרים רבים בעמידה בלוח הזמנים שנקבע -  סוף יוני. אמנם הושג הסכם עם ערביי אום דפוף על פינויים לצוברין וכפרין בסוף העונה, אך החוכר הראשי נהרג על ידי הכנופיות והאריסים נסוגו מהסכמתם.
ניסיון להשתמש בערבי מכפריין כחוכר נכשל.במכתבה הנ"ל מציעה חברת "צור" לפתור את הבעיה על ידי העסקת האריסים בסלילת דרך מעין-השופט לאום דפוף, כדי ליצור אווירה מתאימה למו"מ וכדי לנטרל את השפעתן המאיימת של הכנופיות.



ב. בניית הדרך והמגדל כניסיונות לפינוי הקרקע
הרעיון של חברת "צור" בדבר סלילת הדרך לווה בהצעה נוספת -  בניית מגדל עבור הנוטרים באום דפוף. המגמה הייתה להפעיל מעין "מקל וגזר" -  מצד אחד שיתוף פעולה ומו"מ באמצעות העבודות בדרך, ומצד שני נוכחות רצופה של יהודים באום דפוף, שתהווה אזכור מתמיד לכוונה להתיישב ותנטרל את השפעת הכנופיות. כמו כן נמצא מתווך חדש -  שריף א(ל)שנטי -  בן למשפחה מאזור טול-כרם שהיה קשור לחברת הכשרת היישוב
בספטמבר פנתה "צור" בשם הקק"ל לקיבוץ עין-השופט כדי שיבצע בקבלנות את הקמת המבנה. חברי הקיבוץ קיבלו על עצמם את העבודה וזו הייתה אמורה להסתיים ב- 23 בינואר 1939 ובפועל נסתיימה בראשית פברואר, אז גם סוכם כי חברי עין השופט יקבלו על עצמם את השמירה במקום.שיטה זו של מקל וגזר הוכיחה את עצמה לפחות לגבי רוב תושבי אום דפוף, "צור" הגיעה להסכם עם חלק מן האריסים שעבדו בסלילת הדרך והם קיבלו פיצויים ופונו. רק מעטים נותרו במבנה הח'אן שבכפר.
פינוי התושבים מדליית אל-רוחה היה קשה עוד יותר, הן מפני שהיה זה כפר גדול וחזק יותר, והן משום שלחלק מן התושבים היתה בעלות רשומה בטאבו על האדמה שמסביב לביתם. האמצעים שננקטו לצורך הפינוי מדליית אל-רוחה היו דרסטיים הרבה יותר. דרך אחת היתה לשכן בבתים שכבר פונו, חברים מקבוצת עולי כורדיסטן שיועדה להתיישב בעין-העמק.לאחר שניסיון זה לא עלה יפה, הוחלט לגדר שטח של 2000 דונם במגמה מפורשת לעורר מהומה, לגרום לבוא המשטרה ובכך ליצור סטטוס קוו שלא יאפשר לערבים לזרוע את השטח המגודר. טוביה לישנסקי, שהיה אז מפקד כיתת נוטרים, מעיד כי היתה הוראה חד משמעית לא לירות אלא לאיים בלבד. התכנית אכן עלתה יפה ולמעשה השתחרר שטח מספק שאִפשר להעלות על הקרקע את חברי קיבוץ דליה.
במהלך פברואר ומרץ 1939 הוגבר הלחץ להתיישבות, כאשר התברר כי צפוי "ספר לבן" בריטי.
ב- 3 במרץ 1939 נתנה הנהלת הקק"ל עדיפות לחמישה אתרי התיישבות, ביניהם קיבוץ דליה, וב- 20 הודיע וויץ לבן-שמש כי יש אישור להעלות את הקיבוץ. בינתיים הופעלו איומים והפחדות על תושבי דליית אל-רוחה כדי שיעזבו את הקרקע. ב- 1 במאי 1939 עלו חברי הגרעין המייסד -  יוצאי רומניה וגרמניה -  על הקרקע. ביוני הוחל בחריש אדמות אום דפוף ובמקביל נמשך המו"מ לפינוי הערבים.

הפגנת נשים נגד הספר הלבן 1939- ויקופדיה

ג. לאחר העלייה על הקרקע
בעיות הקרקע באזור דליה המשיכו להעיב על מערכת היחסים המקומית עד המלחמה.
חברי דליה האמינו כי ניתן לחיות בשיתוף פעולה ותוך יחסי שכנות טובים, אך בעיות הקרקע הקשו על ניסיונות ההתקרבות. גם המרחק התרבותי והבדלי המנטליות הפריעו לאחדים מן החברים, שרובם לא שלטו בשפה הערבית ולא היו מעורים בסבך הבעיות של הפינוי.יוסף ושיץ, מראשוני דליה, שעסק עוד קודם לכן בנושאים ערביים, העיד כי היה אמון בסיסי באפשרות החיים בצוותא אך "לא היו אשליות". למרות הבעיות קוימו מפגשים הדדיים, בעיקר עם תושבי דליית אל-רוחה, והיו ניסיונות ליישב סכסוכים ולנרמל את מערכת היחסים.
כאמור, המשיכו בעיות הקרקע להעיב על מערכת היחסים. כך, למשל, נתגלע סכסוך על גבולות הקרקע עם כפריין, שנסתיים בסולחה.במרץ 1940, לאחר שכבר נסתיים המרד הערבי ונשתררה רגיעה באזור, ניסו חברי דליה, בהנחיית  בן שמש, להרוס את החדר שנותר בח'אן של אום דפוף. מעשה זה גרם לתסיסה ולהתנגשות עם תושבי דליית אל-רוחה שבאו לעזרת דיירי הח'אן. המשטרה התערבה ועצרה שלושה מחברי הקיבוץ.במכתבו לחברי דליה, קובע י. בן שמש כי אין אף ערבי באום דפוף שהוא בעל זכויות על הקרקע וכן הוא ממליץ לחרוש את השטחים כדי להפגין בעלות. חודש לאחר מכן פנו חברי דליה ישירות לוייץ בטענה שמצב הקרקעות אינו ברור ודבר זה מקשה על פתרון הבעיות המקומיות.כאמור, לא נפתרו שאלות הקרקע עד אפריל 1948 והן ימשיכו להעסיק את חברת "צור", הקק"ל ובעיקר את חברי דליה. ברם, עם שוך המרד והרגיעה שחלה באזור, ניכרו בכל זאת סימנים אחדים של שיתוף פעולה והם יפורטו בפרק 4.

בן שמש (נציג הסוכנות לרכישת קרקעות)במשא ומתן עם נכבדי הכפר של כפריין