יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ט)

קאוקג'י ומפקדתו - ישראל נגלית לעין - יד בן צבי

 (חלק ט)

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.
ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.(9) בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה.
 בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.
תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו."כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

פלוגה של נוטרים

חבר אחר, שמואל בן-צבי, כותב ביומנו (12.4.1948): "הבוקר ראינו את העשן העולה מכפריין. לאט לאט החלו הכפריים לחזור דרך שביל אום-אל-פאחם המוביל לכפר." אלו שניסו לחזור לכפר היו מעטים, בעיקר באו לחפש חפצים שהשאירו. 
לטענת ברל קרן לא היתה הוראה למנוע מהם גישה לכפר, אך נאסר עליהם להתקרב למשלט בית-ראס. לאחר כשבוע הוקם "משלט עלי" ממש מעל כפריין ואז לא יכל כבר אף אחד מתושבי כפריין לחזור.
 ג'ובארין עבד אל ג'וואד מספר שאחיו חזרו לכפר הסמוך ביר ספסוף (מעין כפר "בת" של כפריין) מספר חודשים מאוחר יותר, אך אחד מהם עלה על מוקש ונהרג ומאז לא חזרו יותר לשם.
בקיבוץ דליה התעורר ויכוח מה לעשות, מה גם שבינתיים היו יריות על רכבים ישראלים מכיוון דלית-אל-רוחה. "יצאנו כיתה לגבעה של דלית-אל-רוחה", מספר שמחה יום טוב, "ירינו מספר צרורות וזה היה רמז ברור, יש מלחמה, אין לכם מה לחפש פה." ביומן התשדורות מצוין: "הפעולה בדלית-אל-רוחה בוצעה בסדר."בריחניה גבר בינתיים פחדם של התושבים. יוסף רביב, שגויס אז ל"הגנה" ועבד באזור הגליל, חזר באחד הימים ומצא את תושבי הכפר באום אל זינאת. 
יוסף נכנס לכפר ושאל את אחד מידידיו מדוע ברחו, והלה השיב כי "הבטחת להיות אחראי עלינו וברחת, ומי יודע לאן, אנחנו מפחדים". במקום אחר מוסיף י. רביב ומספר כי חיילי "ההגנה" תפסו ערבי מריחניה וקשרו את עיניו, הלה חיפש את יוסף ברמת-השופט ולא מצא אותו.
בעברם לאום אל זינאת ביקשו תושבי ריחניה להסתמך על כפר חזק וגדול זה, אך גם הוא התפנה מאוחר יותר מיושביו. על פרשה זו העיד טוביה לישנסקי, שמונה אז כנספח לחטיבת אלכסנדרוני. 
לטענתו נשלח מכתב לנכבדי הכפר ובו נאמר כי אם יניפו דגלים לבנים תוך 24 שעות, יורשו להישאר במקום. השליח, שחשש מתגובת הקיצוניים, שמר את המכתב בכיסו וכך לא ידעו תושבי הכפר על האולטימטום. כוחות "ההגנה" הגיעו למקום, כבשוהו והתושבים נצטוו להסתלק. חלק מתושבי ריחניה הפקיד את מפתחות בתיהם בידיו של י. רביב -  כנראה מתוך כוונה לחזור.

מבט מהאוויר על עין השופט בשנות השלושים - צילום של הקרן קימת

ד. לאחר הפינוי

בתוך מספר ימים התרוקן האזור מתושביו הערבים, חלקם עקרו לכפרי ואדי ערה, וחלקם לאזור ג'נין. הקשרים עם היהודים לא נותקו לגמרי ואנשי עין-השופט נפגשו מדי פעם עם תושבי כפריין שבאזור ואדי ערה. אך הכפרים נותרו ריקים מתושביהם והמבנים, שהמשיכו לעמוד עוד מספר שנים נהרסו לבסוף.
הסיבות לעזיבה שונות כמובן מכפר לכפר. הן ברורות יותר בדליית-אל-רוחה, ופחות ברורות בכפריין ובריחניה.
בזמן ההפוגה הראשונה ערך אגף המודיעין של צה"ל, שזה עתה קם, מחקר מקיף על הסיבות וההיקפים של עזיבת הערבים. בני מוריס, שניתח מסמך זה, טוען שהסיבה העיקרית לעזיבת כפרי האזור הייתה: "פחד הערבים מתגובה יהודית".
טוביה לישנסקי טען כי לא הייתה מדיניות אחידה וברורה של גירוש, כפרים עוינים במיוחד הוחלט לפנות, אך היו כפרים שהוחלט להשאירם. לדוגמא הוא מביא את הכפר פרדיס, שם קיבל טוביה עצמו את תנאי הכניעה ואת ג'סר א(ל) זרקא, שתושביו עבדו בבנימינה ואנשי המושבה לחצו להשאירם.

לדעת טוביה, הערבים האמינו שיחזרו לכפריהם וחלקם נתפס לפאניקה, לא מעט בעקבות מקרה דיר-יאסין. אהרון אלפר, שנפגש לאחר שנים עם מפוני כפריין בג'נין ושאלם מדוע עזבו, נענה כי הגיעו לכפר מסיתים שאמרו להם להסתלק ולשוב לאחר שיגורשו היהודים.י. רביב טוען שחל שינוי במדיניות "ההגנה": קודם לכן הייתה מגמה לשכנע את הערבים להישאר אך כשהחלה תנועת הבריחה הוחלט לעודדה.דניאל חכים טוען שאיש ברמת-השופט לא חשב שערביי ריחניה יעזבו וכי הסתלקותם נתקבלה בהפתעה.מן העדויות הללו קשה אפוא לקבוע בבירור מדוע התפנו ערביי כפריין וריחניה. סביר להניח שכל הגורמים שהוזכרו היו מעורבים בכך: חשש, אי ידיעה, שמועות, מסיתים וקרבות החזית. חשוב לציין שרובם של אנשי הקשר לא שהה באזור בזמן קרבות משמר-העמק. י. רביב וטוביה לישנסקי גויסו ל"הגנה", אהרון אלפר ויונה ינאי שהו בחוץ-לארץ וברל קרן גויס להגנת משמר-העמק. היעדרותם של אנשי הקשר היתה מקרית, אך להערכתי היתה לה השפעה רבה על חוסר הוודאות של התושבים הערבים ומכאן גם על החלטתם לעזוב.

נשים מגויסות- ראשונה יהודית דיין שלישית ברכה שזר

 

סיכום

סיומם החטוף של יחסי השכנים באזור, כמו גם באזורים אחרים, היה בין הגורמים להיווצרות הדעה שהוזכרה לעיל במבוא, והבוחרת להתרכז בתוצאה ולהתעלם מכל מה שקדם למה, כמו גם מן האלטרנטיבות שלא מומשו. מן העולה מעבודה זו נראה לי כי אין, ככל הנוגע לאזור רמת-מנשה, ביסוס לטענה ה"מקובלת". מבלי לייפות את התמונה ומבלי להתעלם מהתנגשויות וגילויי שנאה ואלימות, ניתן לקבוע כי במהלך ההתיישבות היהודית באזור, אכן נוצרה מערכת חיובית של יחסי שכנים לפחות בשני מקרים: עין השופט -  כפריין, ורמת-השופט -  ריחניה. המקרה השלישי, דהיינו: דליה -  דליית-אל-רוחה, הנו בעייתי הרבה יותר וכאן נוצרה מערכת רופפת, שבה גילויי שיתוף הפעולה איזנו בקושי את גילויי האיבה. נגענו במהלך עבודה זו בסיבות שיצרו את ההבדלים בין המערכות השונות, וכאן נסכם אותן בקצרה:
עיתוי ההתיישבות היה הבעייתי ביותר, בתקופה שבה גבר הלחץ הערבי על האריסים שלא להתפנות, הטיפול בצד היהודי היה לחוץ בזמן (בגלל "הספר הלבן") והיתה גם מערכת יחסים מורכבת בין שני הכפרים הערבים וכן חוסר רגישות ואולי חוסר הכוונה מספקת בצד היהודי. כוונותיהם הטובות לכשעצמן של חברי דליה, התקשו להתמודד עם המציאות המורכבת הזו. כמו כן חשוב לציין שכאן, בניגוד לשני המקומות האחרים, היה בכוונת המוסדות המיישבים לפנות את כל אדמות הכפרים -  דליית-אל-רוחה ואום-דפוף, ומכאן שלא היה מראש פתח רחב מספיק ליחסי שכנות. למרות כל זאת, היו כפי שראינו, גילויים של שכנות טובה גם כאן.גורם נוסף נעוץ להערכתי בצורת החזקת הקרקע, אריסות משולבת ב"משע", שהקשתה על המו"מ על הקרקע ומכאן גם על מערכת היחסים.
בשני המקרים האחרים ראינו כי מדובר על מערכות יציבות של יחסי שכנים. אמנם לא היתה מעורבות מלאה של כל התושבים אך הלך המחשבה המקובל, הן אצל היהודים והן אצל הערבים, היה שניתן לחיות יחדיו.
יתירה מזאת, בצד היהודי האמינו לא מעט מן המעורבים בעניין כי הם מגשימים בכך מדיניות מכוונת של התנועה ושל הסוכנות: לפתח מערכת קשרים עם השכנים הערבים. ההדרכה שהתקבלה מבחוץ היה מועטה ונגעה רק לקומץ אנשים, אך הם העבירו את המסר לשאר האוכלוסייה. "ההיבט הכפול" של מערכת הקשרים, כלומר, שיתוף פעולה יומיומי על פני השטח וקשרים לצורכי מודיעין מתחתיו, כפי שמתאר זאת טוביה לישנסקי, לא פגע בהכרח באמינותה של מערכת זו וייתכן שאף חיזק אותה.בחינת הקשרים מן הצד הערבי מסובכת כמובן יותר. מעט העדויות שהצלחתי לאסוף מן הערבים מראות כי עבור רובם לא היו היהודים שונאים בהכרח, אך באיזו מידה היו יחסים אלו חשובים להם, על כך אין תשובה ברורה. את עמדת הערבים מייצגים במידת מה דבריו של אחד מתושבי ג'וערה לחברי עין השופט עם היוודע "תכנית פיל". אותו ערבי הביע נכונות ואף רצון להתגורר כערבי במדינה יהודית.נראה לי כי באופן כללי היו גם ערביי כפריין וריחניה מוכנים לכך, אפילו ערב הקרב על משמר-העמק.
כאן מתבקשת התייחסות לשאלה: מדוע בכל זאת עזבו התושבים את כפריהם? מדוע לא החזיקו יחסי השכנים מעמד נוכח התהפוכות החיצוניות? כפי שראינו לעיל בפרק החמישי, קשה להשיב על שאלות אלו באופן חד משמעי. יש בנקודה זו הבדל בין כפריין לריחניה. כפריין היוותה עבור "ההגנה" והפלמ"ח בסיס אויב בעורף הכוחות הלוחמים. מיעוט הכוחות הישראלים באזור, שנבע מן ההכנות למבצע נחשון, לא הותיר לקיחת סיכונים והחשש היה שכפריין ינוצל כבסיס להתקפת נגד. כמו כן ברור כי נציגיו של קאוקג'י הגיעו לכפר ולנוכחותם היתה השפעה על שני הצדדים.העובדה שחברי עין-השופט ניסו לפעול כדי שכפריין לא תותקף, מוכיחה כי העניין היה חשוב גם בעיצומה של מתקפה שנראתה אז כמאיימת על הקמת המדינה ועל גורל היישוב היהודי בארץ.
ריחניה לעומת זאת לא נחשבה, עקב היותה כפר קטן, כיעד אויב. כאן איבדו התושבים את ביטחונם בעיקר עקב היעדרותו של יוסף רביב. העובדה שיוסף רביב היה הציר העיקרי של מערכת היחסים, פעלה כאן לרעת שני הצדדים. חוסר הביטחון דחף את אנשי ריחניה לעזוב ולהסתופף אצל שכנם החזק -  אום-אל-זינאת. מהסברו של טוביה לישנסקי בקשר לנסיבות פינויו של כפר זה, שנחשב לכפר עוין, עולה כי מלכתחילה לא היתה כוונה של גירוש או פינוי של היישובים הערבים באזור, מכיוון שאם את אום-אל-זינאת לא התכוונו לפנות, הרי קל וחומר כך לגבי כפרים שהוגדרו ידידותיים. כאן פעל המצב הצבאי הקשה לרעת המערכת המקומית והפינוי היה תוצר של צירוף מספר נסיבות.

הערה -העבודה מבוססת על מקורות רבים.מי שמעוניין בפירוט המקורות מוזמן לפנות לעופרה