יום שלישי, 30 ביולי 2019

פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה



פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה


אהבתי  לקרוא את כתביו שירתו וסיפוריו של עלי אלון חבר קיבוץ עין השמר . מקווה לתת לכם טעימה     
קטנה ממבחר עצום של שירה וכתיבה מיוחדים במינם של עלי....זכרונו לברכה...

עלי אלון נולד בשנת 1935 ליעקב קז'ימירסקי (אלון) ורחל וסרמן, שהיו חברי קיבוץ עין שמר. נישא לשמחה יחזקאל שכילדה עלתה ארצה מבגדד. עבד שנים אחדות כרועה צאן. לאחר נישואיו ויחד עם רעייתו יצאו כתרמיליאים הראשונים בשנת 1963 לסיבוב של שנה סביב העולם - וחזרו לקיבוץ עין שמר. עלי אלון החל בלימודי יהדות - למד בבית המדרש שהקים יריב בן אהרון ב"מדרשה" באורנים. השתתף בעריכת "מחברת שדמות" וכן כתב יחד עם יריב מסכתות של מקורות על ביאליק, ברנר, אלתרמן קפקא ועוד...כחבר הקיבוץ כיהן אלון כמזכירו, כרכז וועדת התרבות, שנים רבות כעורך עלון הקיבוץ, העיתון המקומי וכן כרועה הצאן. אלון היה פעיל במסגרת התנועה הקיבוצית  בין השאר שימש כעורכו של "השבוע בקבה"א" - השבועון של קיבוצי השומר הצעיר. במסגרת תפקידיו אלה, ובמיוחד כרועה צאן, התוודע עלי, לחיי הערבים בארץ והִרבה להיפגש איתם עוד משחר ילדותו.
אלון חי עם אשתו עד יום מותו בקיבוץ, ולזוג ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים. היה אחיו התאום של המשורר יונה אלון (ויקיפדיה)


מאגדות לודז' דישראל: 
פנצ'רים
עלי אלון



עלי אלון 2018- 1935



בקושי הצליחו להתקיים, בקושי היה מה לאכול. לכן החליטה שיחת הקיבוץ בעין שמר שלא מולידים ילדים. והנה, איזה אסון, איזה פנצ'ר - חייקָה בהיריון... התגובה הזועמת בעלון הקיר לא איחרה לבוא: "מוכרחים אנו להדיר עצמנו גם מילדים" לידת הילדים הראשונים בעין שמר נשמעת כיום כשרשרת אגדות - למרות שהכול נכון. כשאני בוחן את המכנה המשותף שלהן מסתבר באופן מפתיע שהוא... הפנצ'רים. הקושי התחיל כבר ביצירת המשפחות, עוד לפני לידת הילדים. המשפחה איימה על ה"קולקטיב". בתנועת הנוער לא התכוננו לשלב הזה. אלה שנכנסו ל"אוהל משפחה" הרגישו אשמים למפרע. האהבה הייתה כמעט אסורה: "אין זה הוגן לחשוב על קשרי אהבה בין צעיר לצעירה. האהבה האמיתית צריכה להקיף את האנושות כולה ולא להצטמצם באהבה שתלויה בדבר", כתבה חברתנו חנטקה בעלון הקיבוץ, שנכתב אז בעותק אחד ונתלה על הקיר. "המשפחות מסתגרות וחיות בפני עצמן ואינן משתפות חיים עם המשפחה הגדולה - הקיבוץ". הן הוקעו על הקיר, כמו ב"פשקווילים" או בעלוני ההוקעה של "מהפכת התרבות", שימציאו הסינים כעבור 30 שנה. זוגות לא העזו ללכת שלובי זרוע בחצר הקיבוץ או להיכנס יחד לחדר האוכל. אבל מה לעשות - הטבע בשלו... הצופים הצעירים, כשם שלא חשבו על משפחות, לא חשבו שדבר כזה עלול לקרות להם. הופעת הילדים הראשונים הייתה בלתי צפויה לחלוטין.







יום שני, 1 ביולי 2019

רן טל מראיין את ציפקה אפרת לסרטו - ילדי השמש 2005







לפני כמה שנים יצא לאור סרטו של רן טל "ילדי השמש "- רן עשה עבודת שטח מאוד מעמיקה , חרש ארכיונים קיבוציים, ראיין חברי ובני קיבוץ על חייהם בקיבוץ. בין כול הראיונות התקיים ראיון עם ציפקה אפרת ז"ל מעין השופט שחייה את הקיבוץ בכול הווייתה. על התוצאה הסופית של הסרט "ילדי השמש" יש דעות חלוקות , אבל מה שבטוח שהוא נתן לארכיונאים ולאלה שרוצים לשמר את ההיסטוריה הקיבוצית - מעמד מכובד.


ראיון מוקלט: רן טל – במאי הסרט "ילדי השמש"  (דצמבר 2005) 

רן: מנין יש לך עברית כל-כך טובה?
ציפקה:מה זאת אומרת, הייתי מורה. קודם כול סיימתי גימנסיה עברית בווילנה. אחר-כך למדתי עוד שנתיים, וגם לימדתי. הייתי מורה להומניסטיקה: לתנ"ך, היסטוריה וספרות.
רן: אנחנו בעין השופט, בראשון לדצמבר 2005, ואני מדבר עם ציפקה אפרת, ציפקָה או ציפקֶה?
ציפקה: ציפקָה.
רן: ציפקה, מציפורה?
ציפקה: לא, לסבתא שלי קראו ציפה. 
רן: אז את ציפה בעצם.
ציפקה: בבית קראו לי ציפה'לה. בקן (בתנועה) ובגימנסיה קראו לי ציפקה וזה היה שמי. בעין השופט, אם תשאל על ציפורה, יובילו אותך למקום אחר, בקצה של הקיבוץ, על-יד עופרה. 
רן: ציפקה אפרת, מה זה היה ציפה...
ציפקה: בתעודות כתוב ציפורה וולק.
רן: או-קיי.
ציפקה: אבי היה ניסן וולק. 
רן: תתחילי מחיי...
ציפקה: חיי האנושות היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי, לו באמת ההיסטוריה הייתה מתנהלת על-ידי אנשים ישרים, פוליטיקאים ישרים, שדואגים באמת לכלל ולא לאגו שלהם. לאנושות יש את כל הפוטנציאל על כדור הארץ הזה, שאינני יודעת כמה זמן עוד ישרוד מבחינה אקולוגית. אבל האדם, עם כל הסתירות שבו, עם כל הרוע והטוב שבו, יכול גם בתנאים מסוימים לחיות ביחד בתוך העם שלו, הקבוצה שלו, המדינה שלו, וגם בתוך החברה האנושית, ולא במלחמות תדירות כאלה.
רן: איך את מגדירה את עצמך? כמהפכנית, קומוניסטית, סוציאליסטית?  
ציפקה: אני חברת קיבוץ, וזה אומר הכול. אני בפירוש סוציאליסטית, לא קומוניסטית. מפ"ם, מימיה הראשונים לחמה נגד הקומוניזם. דרך אגב, הקומוניזם בווילנה – היה אויבו הגדול ביותר של "השומר הצעיר", כי אנחנו לקחנו ממנו את הנוער שלו. הנוער רצה לחיות חיים משמעותיים וחלם על עתיד טוב, לא רק לעצמו, אלא גם לחברה ולציונות. אני, ציונית וסוציאליסטית, חברת מפ"ם, מר"צ כיום, ובעיקר חברת קיבוץ. הקיבוץ  מהווה אלטרנטיבה, הוא חוד החנית גם כיום. הוא יכול להיאבק על חיים שוויוניים וצודקים יותר בחברה כולה. 
רן: אבל כשבאת לכאן, מווילנה, איך תפסת את עצמך כמהפכנית?
ציפקה: אני מרשה לעצמי לספר לך משהו שיסביר טוב יותר את תשובתי לשאלתך. קראתי את הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, כמו היו אלה החיים שלי. במקרה לגמרי, זמן קצר לאחר מכן, עמוס עוז הרצה באולם עין השופט. אני ישבתי בפואיה והוא התיישב במקרה על ידי. אינני יודעת מאיפה היה לי אומץ לספר לו שקראתי עכשיו את הספר וחייתי אותו באופן כל-כך עמוק. אני מווילנה, וגם אביו של עמוס נולד בווילנה. אינני מכירה בכלל את המיליה שלו, את הבורגנות הזאת, הרוויזיוניסטית שהוא מתאר. אמו למדה בגימנסיה ברובנה. עמוס מתאר בספר איך היא חיה עם כל הכיתה שלה ועַרגה לחיים שיש בהם משמעות, לחיים יפים, ואת אכזבתה פה בארץ.
אני הזדהיתי איתה לגמרי, כך סיפרתי לעמוס באותו ערב באולם. והמשכתי: הערגה הזו גם ליוותה אותנו. בכיתה היינו שלוש בנות: אחת בה'שומר הצעיר', שנייה קומוניסטית, שלישית דתיה, שחייתה בקיבוץ יבנה ונפטרה לפני זמן קצר. בכל יום הולדת היא שלחה לי ברכה וציינה שרק בזכות היותנו יחד היא עברה לחיות בקיבוץ דתי. אנחנו בתנועה ערגנו לחיים בעלי טעם ומשמעות, והצלחנו לממש זאת. מגיל צעיר צמחה בנו הידיעה וההרגשה, שנבנה לנו – לעם  היהודי – מדינה שתהיה באמת יותר צודקת. בעיקר נבנה קיבוץ, שבו נממש את כל הרעיונות היפים שאנחנו שואפים אליהם. לאחר דברים אלה קם עמוס, לחץ את ידי ואמר: זה מחמם את הלב. 

נופי ילדותה של ציפקה בפולין


יום רביעי, 8 במאי 2019

לג'ון עיים - עבודה של שי גטריידה בחיבורים במרחב






לג'ון עיים

הביאה לדפוס עופרה בריל

דווקא עכשיו כשקשה לכתוב , בימים של נפילות מכאיבות וקריאות קרב – (אבל מתישהו הם יגמרו ... ) חשוב להגיד את המילים אזכור וזיכרון  - שתי מילים המחוברות האחת לשנייה בחוט המחשבה ובציווי הלב. הצורך שלנו בזיכרון תלוי ברצון שלנו לאזכור האירוע ביכולת שלנו לתת לאזכור כבוד של מלכים . בייחוד אנחנו כעם יהודי , זוכרים ולא נותנים לאומות העולם להכחיד את הזיכרון , כי זה בנפשנו.

משום מה קשה לנו עם אזכור הזיכרון של העוולות שנעשו לערבים בימי מלחמת העצמאות ובל נכחיש נעשו עוולות. קשה לנו לעמוד מול הבוז שמייצרים רבים מתוכנו בכול מה שקשור לשכנינו , קשה לנו לעמוד ולהציב את האמת שאנו מאמינים בה , שגם כאן נעשה עוול.

- ביער מגידו נעשה ניסיון אמיץ לזמן אמנים יהודים וערבים , האמנים הכינו מיצגים ... הקשורים לטבע ולסביבה. בהזמנה לפרויקט נכתב  " 'חיבורים במרחב' הוא פרויקט המשלב אמנות סביבתית עם דיאלוג קהילתי ורב תרבותי. הפרויקט נוסד ב2016 מתוך פסטיבל יערות מנשה, ובמסגרת שיתוף פעולה מועצת מגידו ומעלה עירון- ואדי ערה.
מדי שנה שוהה בטבע קבוצת אמנים , התהליך פתוח לקהילות השכנות ולקהל הרחב , האמנים יוצרים עבודות אישיות ומשותפות מחומרים טבעיים, אשר לאחר מכן נשארות במרחב, עד להתפרקותן....
הקול הקורא הצליח לקבץ כמה אמנים ביניהם נענה לקריאה שי גטריידה (חוקר ויוצר רב תחומי ) . בעבודתו חשף שי מבנה של בית מהכפר הפלשתיני שהיה במקום - לג'ון .
עבודה שאותי אישית מאוד ריגשה.
שנים אני לא מוותרת לעצמי ולחברי בקיבוץ על אזכור הכפרים הערביים שהיו ברמת מנשה . באחד מחגיגות יום הולדת לקיבוץ שלי (עין השופט) בקשתי מנדב מן (קיבוץ מרחביה) להכין מפה של האזור שלנו ובמפה סומנו הכפרים הערביים שנהרסו על ידי כוחות צה"ל במלחמת השחרור. 
בצד המפה כתבנו את שמות הכפרים ומספר התושבים שחיו בכפר. תלייתי את המפה בחדר האוכל כי חשבתי שחשוב לנו האזכור הזה – אז חשבתי. וספגתי הערות . 
המפה עדין נצורה ומוגנת בארכיון הקיבוץ. עבודתו של שי היא עבודת חשיפה שאי אפשר להתעלם ממנה. עבודה הדורשת דיבור ושיחה וניסיון אמיתי לחבר בין הזיכרונות שלא תמיד היו נעימים לבין ההווה (איש משמר העמק  טען בפני – איך אני יכול ליהנות מעבודה כזו בזמן שאני יודע שמתוך הכפר הזה התותחים של קאוגזי ירו על הבית שלי  ב1948.)

בכניסה למתחם העבודה של שי מונח השיר הנפלא של יהודה עמיחי


המקום שבו אנו צודקים- יהודה עמיחי


מן המקום שבו אנו צודקים- לא יצמחו לעולם 

פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס.

כמו חצר אבל ספקות ואהבות 

עושים את העולם לתחוח.

כמו חפרפרת, 

כמו חריש ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית.

אשר נחרב




בהגישו את החזון שלו ליצירה – לג'ון עיים –


כותב שי : "חיבורים במרחב" מתקיים על גדות נחל קייני (וואדי אללג'ון) במרחב שבו עמד כפר פלשתיני בשם זה עד חודש מאי 1948. במלחמת השחרור, לאחר כיבוש הכפר ע"י כוחות צה"ל הוא נהרס וכיום מרבית תושביו וצאצאיהם מתגוררים באום אל פאחם. על חורבות הכפר ניטעו חורשות עצי אורן ואקליפטוס שתחת נופם נעלמים שרידי הכפר ומיטשטשים את הזיכרון ותמונות מארג החיים.

הרגשות והמניעים הפועמים בקרב החיים הקשורים למקום- אינם זוכים להקשבה. התיאור הפיזי המובא כאן (כיבוש, הרס, העלמה) אינו ייחודי ללג'ון- הוא סיפור אנושי אוניברסלי, והוא חלק מסיפור הקמת מדינת ישראל והתבססותה. המאבק הפוליטי המתקיים כיום מבטא חוסר אמון, שלילת לגיטימציה, שימור יחסי עדיפות , שליטה וכוח, הינו ביטוי לסיפור אנושי זה. התפתחות מנגנוני גרימת סבל הדדיים ותחושות תקיעות וחוסר מוצא מצטרפות לחוויה רגשית השואבת הצדקתה מסיפור זה.

בסיור  שערכתי במקום, בחלק הדרומי של יער האורנים ובמקביל לעינות קובי הבחנתי בשתי מחפורות קרקע שהן חורבות של בניין שעמד במקום. המחפורות שקועות מפני הקרקע ויוצרות כעין ספרה שמונה. אבני המבנה החרב מוטלות בתוך המחפורות ובהיקפן, מכוסות בצומח ובחומר אורגני ישן.
לעבודתי שני חלקים :
בחלק הראשון אני מבקש לנקות את המחפורות מהחומר האורגני כדי לגלות את עיי האבנים השקועים בתוכן. אני מבקש להגיע למראית נקייה של אדמה, שעל רקעה מתבלטות אבני המבנה שנהרס כפי שהן שקועות היום באדמה ואחוזות בה מקץ 71 שנים בחומר האורגני שיוצא מן המחפורות (ספרדיים מחטי אורן) אצור קונטור לשפת המחפורת – הקיים שביל מבקרים שירצו לפסוע בהיקף המחפורת ולצלול במבטם אל עומק בור האדמה שמתחתם ולבקש אחר הסיפור.
בחלק השני אבקש ליצור שביל שיוביל אל המחפורת. "
בעבודה של שי , יש רצון כנה להתחיל בשיח – שיח מרפא . כשאנחנו כל הזמן שותקים , אנחנו מתכווצים פנימה , ולא רוצים לראות את האחר. ונסיים באמרה שהגיעה אלי בזכות הפיסבוק 

"אפשר לשים יד על הפה ולא לדבר, אבל אי אפשר לשים יד על הלב ולא להרגיש !!"



יום שני, 15 באפריל 2019

גן העדן האבוד


מדבר סיוה



פורסם בשנות 90 למאה שעברה -   בחותם - מוסף על המשמר

גן העדן האבוד

לפני שנה, בעיצומו של חג הסוכות, הגיעה קבוצה של מטיילים אקדמאים מצרים וישראלים לנווה המדבר "סיוֹה" שבמדבר סהרה.
על הטיול ומה שפגשו ב"סיוה" ועל המרכז האקדמי הישראלי שבמצרים שוחחתי עם יוסי גינת ויענק'לה קולטון.
יוסי הוא מנהל המרכז האקדמי ישראלי בקהיר, ויענק'לה הוא גיאולוג במקצועו.

פרקי חייו של יוסי מתחילים ברמת רחל, התנועה המאוחדת, קיבוץ אורים, וכאן החלה היכרות עם הבדואים, ידיעת השפה הערבית ולימוד מעמיק יותר במזרחנות. מתוך העיסוק במזרחנות החל לכהן כיועץ לענייני ערבים ובמקביל למד באוניברסיטה ועשה דוקטורט על קהילת המורמונים. תפקידו האחרון בשירות הציבורי – מנהל המרכז האקדמי הישראלי-מצרי בקהיר.
יענק'לה כגיאולוג התמחה בחברת תה"ל, בחיפוש אחר מי תהום.

המרכז האקדמי ישראלי-מצרי הוקם בהתאם להסכמי קמפ-דיוויד, במאי 1982. בין מניחי היסוד של המרכז היה פרופסור שמעון שמיר, שלימים כיהן כשגריר ישראל במצרים. המרכז כפוף לאקדמיה הישראלית-לאומית למדעים (המהווה מטריה לכל המוסדות האקדמאים בישראל).
בפגישתי עם יוסי ויענק'לה סיפר יוסי על פעילות המרכזי האקדמי ויענק'לה ניסה לשחזר את חוויית הטיול לנווה המדבר "סיוה" שבמדבר סהרה.

המרכז האקדמי בקהיר 


- יוסי, במה עוסק המרכז האקדמי בקהיר?

- למרכז שלוש רמות של פעילות, אך בטרם נפרטן יש להקדים ולומר שיש כאלף סטודנטים מצרים הלומדים באוניברסיטת קהיר (ואוניברסיטאות קטנות יותר מחוץ לקהיר) את השפה העברית. לימוד העברית לא נובע מאהבת ישראל, אלא מכורח מציאות מסוימת הקשורה למגוון המקצועות שניתן לבחור בהם באוניברסיטה.
נוסף לכך, מאז הסכמי קמפ-דיוויד הרעיון ללימוד השפה העברית גבר מהסיבה הפרקטית – אפשרות לקשר עם ישראלים בנושאי תיירות. יש כיום מדריכי תיירים מצרים המדריכים בעברית, לומדים עברית ומלמדים בעברית.
המרכז האקדמי משמש לאותם תלמידים מוקד לשיפור העברית. אסור לנו ללמד עברית, מותר לנו לדבר עברית ולהציע ספרות עברית ובדרך עקיפה זו אנו מסייעים. במרכז יש אפשרות לתלמידים להכין שיעורים, לעשות עבודות מחקר. יש לנו מעל ל-10,000 ספרים בעברית מהספרות הטובה ביותר שיצאה בישראל בעבר ובהווה. ברמה אחרת של פעילות, המרכז האקדמי מביא את מיטב המרצים מהארץ בתחום הספרות העברית, השירה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה. 
אירחתי בביתי שבקהיר את עמוס עוז, א.ב. יהושע, ס. יזהר, אמנון שמוש, אהרון אמיר, היסטוריונים ידועי שם וחוקרי המזרח.
נקטנו בביתנו בשיטת המיטה החמה – מרצה בא, מרצה הלך. רצינו לתת לאנשים תחושת בית. כדי לקרב כמה שיותר אנשים למרכז – היו הרצאות רבות באנגלית. בתקופת שירותי כמנהל המרכז הצבתי לעצמי מטרה – להגיע לכמה שיותר אנשים. אחת לשבועיים היינו עורכים מסיבה בביתנו לכבוד האורחים המרצים שבאו מישראל ומזמינים אורחים ממשרד החוץ המצרי, עיתונאים, עורכי דין, אנשי שגרירויות זרות. במהלך מסיבה כזו אתה מחליף כרטיסי ביקור וכך מתרחב מעגל הקשרים.

יוסי גינת 



יענק'לה: את צריכה להבין מי זה יוסי גינת. אין אחד שיכול לעמוד בפניו ולסרב לו.

יוסי: מעניין לספר על קבוצת סופרים ואמנים מצריים שהייתה נוהגת להיפגש בבית קפה (כמו אצלנו בכסית) ולשוחח על נושאים שברומו של עולם. הקבוצה הזו הייתה מתכנסת באלכסנדריה (שלוש שעות נסיעה מקהיר) סביב הסופר הנודע נגיב מחפוז. הם ישבו קרוב לשפת הים ושתו בצמא את דבריו. הצטרפתי לקבוצה בעקבות הזמנה שקיבלתי. היה נהדר לפגוש אותם, עד שאחד המלומדים פנה ואמר לי: "אני לא יודע כלום על ישראל, רק שזהו מאגר אחד גדול של נשק אמריקאי".
כשעמוס עוז ביקר בקהיר הבאתי אותו לאלכסנדריה וקיימנו ערב של שיח סופרים. האנשים הקשיבו בעניין רב לדבריו. בסוף הערב הזמנתי אותם לפעילות השוטפת של המרכז בקהיר. מאז הם היו באים כל שבועיים מאלכסנדריה, בכל מזג אוויר, קבוצה של 12 אנשי רוח, ויש לזה ערך עצום.
פעילות נוספת של המרכז היא שימור המורשת היהודית בבתי הכנסת המתפוררים. באופן כללי המצרים שומרים יפה על בתי הכנסת, עמים רבים יכולים ללמוד מהם כיצד לשמר רכוש של עם זר. אך שיני הזמן נותנים אותותיהם והספרים היו במצב קשה.

אספנו כ-15,000 ספרים ויש בתוכם פריטים מופלאים, ספרים בני למעלה מ-500 שנה. עשינו לספרים טיפול כימי ועישון וקטלגנו אותם. גולת הכותרת במפעל הזה הייתה ספריית הקראים. יש היום בקהיר שלושה זקנים קראים השומרים על מבנה בית הכנסת של הקראים שהיה בעבר מפואר ביותר. היום, לצערי, המבנה הרוס ומוזנח. בבית הכנסת הזה מוחזקים כתבי יד מהמאה העשירית של בן-אשר. כאב לי להחזיק בכתב יד כזה כשאתה רואה איך מדי שנה בשנה הוא מתכלה ודוהה. אם לא יהיה טיפול רציני בחומר הזה, הוא ילך לאיבוד. חלק גדול מספרות הקראים הצלנו.


ימי העיון במדבר סהרה

- כיצד מתקשרת פעילות המרכז האקדמי לטיול במדבר סהרה?

יוסי: אני בעבודותיי מתמחה במחקרים על תופעות חברתיות שונות. בתקופת שהותי במצרים ערכתי מחקרים מעניינים על תופעות שונות בחברה המצרית (עוד יהיה פרסום בעתיד). ידעתי על נאות המדבר בסהרה וידעתי על השבטים החיים שם וסקרן אותי מאוד לבקר שם. נו, ואיך אפשר לארגן טיול בלי יענק'לה קולטון? כך נוצר החיבור של קבוצת אקדמאים ארכיאולוגים אנתרופולוגים וגיאולוגים מצרית-ישראלית שיצאה לחקור את נאות המדבר שבסהרה. אבל את הסיפור על הטיול ל"סיוה" נשאיר ליענק'לה.


יום שישי, 12 באפריל 2019

המסע להרי הפונטוס - שיחה עם ינון שבטיאל


רכסי הרי הפונטוס בתורכיה



המסע להרי הפונטוס
עפרה בריל
צילומים : ויקפדיה תמונות
פורסם בשנות התשעים במוסף 'חותם - על המשמר'

ינון שבטיאל (חוקר במלח"מ – מרכז לחקר מערות) ומנחם מרכוס (הסוקר הראשי של שמורות הטבע) החליטו לצאת למסע הרפתקאות בצפון טורקיה. מסע לאזורים לא מטוילים ולא מוכרים לקהל הרחב. הליכה בנוף אלפיני של שלגים וקרחונים ומפגש עם אוכלוסייה הכי פרימיטיבית הקיימת באגן הים התיכון. על המסע המרתק הזה מספר ינון שבטיאל.

מנחם הציע לי לצאת איתו למסע בטורקיה, אבל לא לטורקיה הקלאסית אלא לאלפים הטורקיים שהם חלק משרשרת הרי האלפים העוברים את חצי כדור הארץ לאורך 15 אלף קילומטר. בנינו מסלול לצפון-מזרח טורקיה משברי אינפורמציה, כאשר בשלושת הימים של המסלול לא היה ברור לנו לחלוטין לאן אנחנו הולכים. המטרה הכללית הייתה לנוע מצפון-מזרח עד לים השחור, בדרך החוצה את ההרים האלפים. האזור כולו נקרא רכס הרי הפונטוס.

את המסע התחלנו בעיר אנטליה, משם נסענו באוטובוס 28 שעות רצוף, כשהנהגים מתחלפים בדרך. מטרת הנסיעה – להגיע לעיירה מאוד נידחת בשם ארזורום. כ-80 קילומטר לפני ארזורום, עצר אותו מחסום טורקי ועשו לכל הנוסעים בדיקות ביטחוניות. אנחנו עם הדרכונים הישראליים התחלנו קצת להזריע, אבל לבסוף הורידו שני טורקים אחרים... האוטובוס המשיך בדרכו ואחרי עשרה קילומטר שוב מחסום ובדיקות. עד שהגענו לעיירה עברנו כארבע בדיקות. פתאום צץ מאי-שם קומנדקר עם חיילים חמושים במקלע, שליווה את האוטובוס עד לתחנה הסופית. כשבוע אחרי, הבנו שנחתנו בדיוק במקום שהייתה התקרית עם הפ.ק.פ. (המחתרת הטורקית שרצחה כמה גרמנים).
הצטיידנו באוכל קל – תאנים וצימוקים (כמו מטיילי סיני המפורסמים) ותפסנו אוטובוס עד למסעף כבישים שבו נמצא כפר נידח בשם בבאג'י (במאמר מוסגר אני חייב לומר ששירותי התחבורה והכבישים ממש מעולים בטורקיה.) בכפר הקטן (כל כפרון בן ארבעה-חמישה בתים מכונה בטורקיה 'יילה') בבאג'י ירדנו מהאוטובוס כמו שני משוגעים היורדים באמצע הדרך המובילה לשום מקום... ירדנו לכפר שבעצם לא רואים אותו, וכאן התחילה ההרפתקה שלנו.

התחלנו לעלות בעלייה קטלנית, עם תרמילים עמוסים ומזג אוויר חמים. הגענו לראש רכב המאסקיט (3,100 מטר), השקפנו על הנופים הבלתי ברורים ולא מוכרים של האזור כולו ובעזרת משפחות (של 350,000 שאינן ראויות לניווט) והחוש הבלתי רגיל של מנחם, הבנו שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון צפון. בדרכנו הנוף היה עוצר נשימה, יפהפה, כפרים ציוריים כמו בתמונות משוויצריה, מים זורמים מכל עבר, צמחייה נהדרת. בתום שלושה ימי הליכה הגענו לעיירה שהיוותה לנו נקודת מוצא. שוב תרמילים על הכתף ואנחנו מתחילים לטפס לגובה של 3,000 מטר.

נופי הקצ'קר



נשים משחקות כדורגל

עולים במעלה ההר ובדרך אין שבילים, אין סימני דרך, אין אנשים, אין כפרים. הגענו לגובה שמזג האוויר החל לתעתע בנו. מצאנו עצמנו למרגלותיו של  אגם חצי קפוא. סופה אדירה של גשם מטלטלת את האוהל ומאיימת לקורעו לגזרים ואנחנו בתוכו מתפללים שיחזיק מעמד ולא יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים, מה המרחק לכפר השכן ובעצם לאן ממשיכים בבוקר.
עברנו את הלילה בשלום, האוהל החזיק מעמד וכשיצאנו החוצה התברר לנו שהגענו למקום כל כך גבוה שהעננים כבר מתחתינו. לא רואים שום דבר, ערפל כבד ממלא את כל האזור. התחלנו ללכת צעד אחר צעד, מגששים באפלה, מחפשים איפה לשים את הרגל. כעבור זמן מתחילים לרדת מפסגת ההר והנה נשמע צלצול פעמונים של עדר. כיוונו עצמנו לצלצול הפעמונים והלכנו עוד כשלוש שעות על פי השמיעה בלבד, מחפשים את מקור הצלצול בערפל הסמיך.
בעצם, מהו פעמון מצלצל של פרות? הפרות מסתובבות בשטח ולנו התברר שאנחנו הולכים סחור-סחור אחר העדר המצלצל. אחרי כמה שעות הליכה ראינו תמונה מאוד מוזרה. למולנו, מתוך הערפל הופיעו דמויות בלבן והדמויות רצות כמו בפאטה מורגנה... כשהתקרבנו לדמויות התברר שזו חבורה של נערות בנות כפר המשחקות כדורגל בתוך ערפל, בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים!!
הבנות לא היו כל כך סימפטיות אלינו (אפשר להבין...). הן היו די מופתעות מהדמויות המוזרות שהופיעו לפתע מהערפל. ניסינו לשאול את שחקניות הכדורגל על כיוון מסוים שרצינו להגיע אליו, והן לא מבינות מילה באנגלית, מאשרות לנו שזה בסדר. עזבנו אותן להמשך משחקן וירדנו בדרך שנראתה לנו כשביל, והנה למולנו ממוקמת בקתה הבנויה בתוך סלע ושני נערים עומדים בפתחה.

הפרה שותפה לדירה
הנערים רואים אותנו רטובים לגמרי מהערפל והטל ומזמינים בתנועות ידיים: בואו! בואו! נכנסנו לבקתה. היו שם שני חדרים חצובים בתוך הסלע, חדר אחד טחוב עמוק בסלע ובו מצעים קרועים ומזרנים בלויים, אח קטנה ושולחן עשוי מבול עץ כבד. בחדר השני עמדו שתי פרות.

הנערים, בחביבות גדולה, חלצו לנו את הנעליים הרטובות, הדליקו את האח, בישלו לנו איזה משקה (דומה לדייסת סולת), ואנחנו הוצאנו את הכול שלנו והתחלקנו איתם. מנסים לתקשר איתם: "איפה פפה? איפה ממה?" הם לא מבינים מילה באנגלית. ביקשנו לאפשר לנו לישון בבקתה והם ברצון מפנים לנו את החדר מהמזרנים הקרועים, ישנים על השולחן הגס ולידם הפרות. בבוקר הם מעירים אותנו ולנגד עינינו סבתא מכווצת החולבת את הפרות בתוך החדר. הנערים מסבירים בתנועות ידיים שעליהם לצאת עם הפרות למרעה. נפרדים מהם ומשאירים בידם סכום "עתק" – 150,000 לירות טורקיות (כעשרה דולר). עיניהם נקרעו מסכום הכסף שקיבלו מהתיירים המוזרים, אבל הגיע להם. זה היה אחד האירוחים הנעימים בחיי, כי צריך לזכור שמדובר בשני ילדים (בני 14-13), החיים בראש הר אפוף קרח, בבקתה נוראית וקטנה וחולקים את חייהם עם שתי פרות וסבתא מכווצת.

יום שבת, 6 באפריל 2019

המרד שבהגדה - שיחה עם יאיר בנארי מקיבוץ עין חרוד




ציור מתוך ויקיפדיה תמונות 


המרד שבהגדה
עופרה בריל

אזכור: ליל הסדר הראשון באום-ג'וני, בשנת תרע"א.
הייתי עם קומץ הבחורים והבחורות, אשר בארשת פניהם הקורנות קראו את ה"מה נשתנה" החדש של חיינו, ותהיתי אותה שעה: השומעים? הישמעו את צלילי ההגדה החדשה אבותיהם ואחיהם הצעירים, המפוזרים בעולם הגדול?
אותו כניס שנתכנסו בליל הסדר נסתיים בסערת ריקודים.
גורדון הזקן ובוסל הצעיר השתלבו במחול הנלהב כשהם שרים: "בוקר, בוקר! בוקר בא לעבודה!"
מתוך תעודות ועדויות שאסף אריה שפירנצק

בזיכרון הדברים הפרטי שלי, פסח הוא החג. מילדותנו עד בגרותנו כבני קיבוץ הרגשנו את התכונה לקראת... קיבלנו סנדלים חדשים, יצאנו לקציר העומר והקשבנו להגדת הקיבוץ הארצי. בעיניי זו הייתה ההגדה של פסח, לא הכרתי הגדה אחרת. הטקסט ששרו בקציר העומר היה משהו שחובר על ידי מישהו מהקיבוץ, לא ידעתי ולא חיפשתי הקשרים אחרים. עד שיום אחד בבגרותי "המאוחרת" יצאתי ללמוד בסמינר אורנים, בחוג למקורות ישראל ופעם ראשונה בחיי פתחתי מישנה מסכת מנחות ולפתע אורי עיניי. אוי, אמרתי בהתרגשות של מוצאת שלל, את הקטע הזה אנחנו שרים כל שנה בקציר העומר: "האקצור? קצור קצור..."

יאיר בנארי נטוע אף הוא בלב עין חרוד. בן קיבוץ שהוריו היו ממקימי היישוב. יאיר מאוהב בהיסטוריה של המקום, מהלך בשבילי הקברים של עין חרוד ומחיה היסטוריה אנושית על פי האנשים הקבורים שם.
ביתו עמוס דפים, מהם כדולה פנינים הוא מצליח בהתלהבות של בוגר פלמ"ח להחיות את ההתרחשות המופלאה שקרתה לנערים והנערות בבואם להקים את עין חרוד, בבואם להחיות תרבות יהודית-חילונית שהגדת פסח הייתה הסממן המובהק שלה. יאיר מספר על התהוות ההגדות הראשונות בעין חרוד (הגדות החילוניות הראשונות בתנועה הקיבוצית בארץ ובעולם כולו), על טקסי החג, הלבטים שקדמו ליצירה המיוחדת הזו, יצירה שהיוותה מקור לחיקוי לקיבוצים רבים.

רקע כללי: יהושע חנקין קונה אדמות מידי אפנדים ערביים והשלטון הטורקי, אבל הטורקים לא מאפשרים לממש את זכות ההתיישבות היהודית בגלל לחצים פוליטיים. בתחילת הכיבוש האנגלי, 1918, מתחילה להתממש תוכנית ההתיישבות. ב-1921 עולה קבוצה ראשונה למעיין חרוד. הקבוצה מאוחדת משתי פלוגות מגדוד העבודה. עמק חרוד הופך להיות לשדה ניסוי לתנועה הציונית: מתיישבת קבוצה בעין חרוד ובתל יוסף, עולה פלוגה להקים את גבע וכפר יחזקאל במושב. כולם עולים על הקרקע באותה שנה, בהמשך בית אלפא וחפציבה, שדה ניסוי לכל הזרמים ההתיישבותיים בתנועה הקיבוצית, לא שופטים מה עדיף, כל זרם מקבל את חלקו.

צילום מתוך ויקיפדיה תמונות


בגדוד העבודה כמה סממנים תרבותיים מאוד חשובים, רובם ככולם יוצאי התרבות הרוסית. יודעי ספר, הרובד העליון, הרובד המוביל בגדוד העבודה היו אנשי העלייה השנייה, רוב המתיישבים – היו מהעלייה השלישית.
ברובד המוביל היו אנשים קצת יותר מבוגרים כמו: שלמה לביא, יצחק טבנקין ועוד. הבגרות הביאה יותר שיקול דעת, הם ידעו לאן הם רוצים להוביל מבחינה רעיונית. התרבות הרוסית מאוד השפיעה עליהם, ביחוד היה חזק אצלם מוטיב המרד.
חבר עין חרוד, ליב לויטה (חוקר ואיש ספר מהעלייה השלישית) אמר באחת השיחות: "אלה גם אלה, גם הרובד של אנשי העלייה השנייה וגם הרובד של אנשי העלייה השלישית ילידי המהפכות הרוסיות. אלה ילידי המהפכה  ב-1905 ואלה במהפכה 1917. ההפרש בשנים לא גדול, קצת יותר בגרות ומהפכה אחרת.

- כולם אנשים שהכירו את ההגדה המסורתית?
ודאי, רק את האגדה המסורתית. אך בעלייתם לארץ היה ביטוי להתרסה כלפי הגולה והם חיפשו דרך לבטא זאת גם מבחינה תרבותית. האשמה הקולקטיבית הנשמעת עד היום – כאילו הם רצו להסתיר מאיתנו, דור הבנים, את התרבות המסורתית – לא נכונה. אין שדה התלבטויות כה רחב מבחינה מחקרית מאשר עיון בבעייתיות שהייתה לחלוצי הקיבוץ בכתיבת ההגדה בפסח, וההתלבטות נבעה מהרצון לתת ביטוי למרד הציוני וכיצד לתת ביטוי לערכיו בהגדה של פסח ולשמור על חלק מהמסורת.

יום חמישי, 28 במרץ 2019

לרקוד עם דולפינים








רשימה שפורסמה בשנות התשעים בעיתונות הקיבוצית..
תודה לנאוה חולבסקי על ההדפסה המחודשת
הצילומים מויקיפדיה תמונות 

לרקוד עם דולפינים

מדען אנגלי שהתחביב שלו היה צלילה וצילום תת-מימי, הבחין בעובדה מוזרה – אנשים הנפגשים עם דולפינים בים הפתוח, חוזרים מהמפגש הזה שמחים יותר ושלווים יותר. במוחו של המדען הבריק רעיון – לנסות ולהפגיש דולפינים עם אנשים פחות שמחים, אנשים הנמצאים בדיכאון ושלא עזר להם שום אמצעי אחר. ידיד משפחה שלו ביל, עבד במסעדה. באותה מסעדה התגלתה גניבה מקופת המסעדה וביל הואשם בגניבה והוכנס לבית הסוהר על לא עוול בכפו. מכיוון שביל היה אדם מאוד רגיש, הוא נכנס לדיכאון מאוד קשה ובילה תשע שנים בבתי חולים פסיכיאטריים ודבר לא עזר. המשפחה הידרדרה. באחד הימים יצאה המשפחה לחופש לאירלנד, שם פגשו את המדען בהרצאה על הדולפינים. הוצע לביל לשחות בים ולהיפגש עם הדולפינים. ביל לבש ציוד צלילה וחווה את חוויית חייו, נוצר קליק חד פעמי בינו לבין אחד הדולפינים ובני המשפחה טוענים שבצאתו מהמים השתנו פניו והוא הפך לאחר.

ביל, אחרי כמה שבועות בהן שחה עם הדולפינים, חזר לעבודתו והחל לתפקד כאדם מהשורה. היום הוא נוסע ברחבי בריטניה ומנסה לשכנע בני אדם לצאת מבתי חולים וללכת לשחות עם דולפינים. את הסיפור הזה מספר עומרי ציטרון (פסיכולוג), העובד וחוקר את האפשרויות שיש במגע של האדם עם הדולפין כעזרה קלינית.

- עומרי, מהו אותו כוח משיכה בין הדולפין לאדם?

- מה יש בחיה הזאת שמושך ומשפיע על אנשים, אנחנו יודעים רק חלק. אנחנו יכולים לשער ואולי ההשערות האלה אינן נכונות. יש צורך לחלק את הדברים לדברים שהם כביכול מדעיים וברי תצפית, לדברים אחרים שהם יותר השערות, מיתוסים ומיסטיקה. אולי במשך 15 שנה הבאות נדע מה באמת רציני. פעם, בכינוסים על דולפינים הגיעו בעיקר ביולוגים. היום משתתפים בכנסים כאלה בלשנים, מדעני מחשב, פיזיקאים, פסיכולוגים ומוסיקאים. זו חיה שמרתקת אותנו מכל הבחינות.
הדולפין בוחר בחברת אנשים והיחסים בין הדולפינים לבני האדם מתועדים משחר ההיסטוריה האנושית.
במערות האדם הקדמון בצרפת יש ציורי קיר של אנשים השוחים בחברת דולפינים. השם דולפין נגזר מהמילה היוונית דלפוס, שתרגומה הוא רחם. מכך אנחנו יכולים להסיק שכבר היוונים בתקופה העתיקה ייחסו כבוד לחיה הזו ונתנו לה שם עם משמעות רבה לייצר החיים.


באחד המיתוסים היווניים מסופר על האל דיוניסוס ששט בספינה והיו לו משרתים ומשרתות. יום אחד פרץ מרד בספינה ודיוניסוס הפך את משרתיו לנחשים וזרק אותם לים. אפולו אל השמש ראה את הנחשים בים והפך אותם לדולפינים ורתם אותם לעגלתו. גם היום, כל מי שמשכים קום ורואה את השמש בזריחתה, יכול לראות את הדולפינים מושכים את עגלתו של אפולו.
יש לנו עדות כתובה של החכם היווני אריסטו, המספר על קבוצה של נערים ש"תפסו גלים" בים. לפתע הופיע דולפין והחל לשחק ם אחד הנערים. במשך כמה חודשים התיידד הדולפין עם הנער. יום אחד קרה מקרה והנער קפץ לים מאחד הסלעים ומת. הדולפין נשא אותו על גבו לחוף והתאבד על החוף. באי יאסוס שביוון יש עד היום אנדרטה לזכר הסיפור המופלא של הנער על הדולפין.

יום שלישי, 26 במרץ 2019

סיפורו של ניגון





אליהו הכהן (ויקיפדיה תמונות )


הרשימה פורסמה בשנות התשעים במוסף על המשמר - חותם - 
תודה לנאוה חולבסקי שהדפיסה ואפשרה לי לעלות את החומר לבלוג

סיפורו של ניגון

"כאן", השיר ששרו בזמנו הדצים החביבים לא זכה באירוויזיון, אבל 'כאן ' מביא אותנו לשם, להיסטוריה של הזמר העממי המלווה אותנו לאורך כל שנות קיומנו כעם. הזמר כבן לוויה נאמן, המשקף את הטוב והשמחה, המצוקה והדלות.
בחדר משרדים צנוע של חברת מחשבים משגשגת, מספר אליהו הכהן את סיפורו של הזמר העממי. אליהו כבר שנים רבות עוסק במחקר ובתיעוד הזמר העממי-יהודי. סיפורו קולח, אין צורך בשאלות רבות. כמחשב אנושי הוא זוכר שמות, תאריכים ופרטים רבים המצטרפים למסכת מרשימה.

בואי ננסה קודם להבין מהו זמר עממי. שיר עם נתפס בציבור כשיר שלא ידוע מי חיבר אותו. בימינו, כאשר אמצעי הקומוניקציה כל כך מפותחים, וכל העולם ככפר אחד קטן – כבר אין מצב שפי שהיה במאות הקודמות, כששיר אלמוני נכתב במסתרים, התחפש בציבור ובהדרגה הלבישו עליו שכבה על שכבה. הוא שונה במשך השנים, המחבר לא ידוע, המנגינה נדדה מעם לעם ובסופו של דבר אנחנו קוראים לזה שיר עם. אי אפשר לכתוב שיר עם, אין לו צופן של כתיבה, השיר מתהווה בתהליך מאוד איטי, אפשר להתווכח כמה שנות דור נדרשות לכך.
בזמר שלנו אנחנו יכולים להגדיר את שירי העליות הראשונות כשירה עממית. קשה לומר זאת על שירי סשה ארגוב או וילנסקי.
אך גם את המושג "עממי" צריך לבדוק, כי יש מנגינה חסידית ומנגינה מזרח-אירופית ומנגינה מזרחית. ומה זה זמר חסידי? הרי לכל חצר חסידות היו הסולמות והזמר שלה ואותו הדבר לגבי הזמר המזרחי. ומה זה מזרח? תימן נמצאת בדרום-צפון, אפריקה בצפון-מערב וכל השירה שבאה משם נכללת כזמר מזרחי. הכוונה שלנו לזמר שמוצאו מארצות האסלאם וכך אנחנו יוצרים כותרות. מוזיקה עם ליווי כלי מסוים, בגוון מסוים, נקראת מוזיקה מזרחית.
אך אם נחזור להתהוות – התהוות השיר העברי – היינו צריכים לגלוש לשירה מתקופת המקרא או מכמה מאות שעברו. הרבה פיוטים ומנגינות דתיות שחוברו בבתי כנסת הפכו עם השנים למנגינות עממיות ומי יכול היום לדעת מי חיבר אותן? איש לא תיעד, איש לא דרש זכויות. היו הרבה שירים שהושרו בארץ ורק בשנים האחרונות התבררה זהותם של מחברי השירים הללו. המחברים שמחו שהשירים שלהם מתפרסמים, אך הם עצמם נשארו אלמונים. לא פעם התקשיתי להוציא מאותם אנשים את הווידוי שהם אמנם כתבו שירים עבריים.
בתוכניות רדיו שהשתתפתי, בשיתופם של המאזינים, התגלו דברים. פתאום הסתבר שאת השיר "ארצה עלינו" כתב שמואל נבון ואת השיר "בגליל בתל חי" כתב אבה חושי. חושי אף פעם לא טען שהוא משורר, אבל בצעירותו ישב בעיירה טורקה שבגליציה, שמע על מקרה טרומפלדור וכתב את השיר שזכה לתפוצה אדירה, אך בשירונים תמיד נכתב המחבר אלמוני.
לדעתי, קנה המידה לשיר – אם הוא עובר כמה דורות, אם הוא נמסר מאב לבן, עובר את מסננת הזמן, כמו אותו חלוק אבן היורד מהגבעה כשהוא מחוספס ויש בו קצוות משוננים. בהדרגה הוא מתעגל והופך להיות חלוק נחל עגול ומשויף. התהליך לוקח שנים רבות.

יהודים שמתפזרים בשבעים אומה ולשון
בעידן הטרום-תקשורתי השיר עבר מפה לאוזן וכתוצאה מכך חלו שיבושים רבים. יש מעט מאוד שירים שאנחנו אותם היום, כפי שהם באמת נכתבו. לא היה מצב שזמר, באמצעות מיקרופון או שידור טלוויזיה, יכול היה להעביר שיר בנוסח אחד ואחיד וכולם שמעו את אותו הנוסח. בעבר השיר הושר מפי אלפי פיות וכל פה שר אחרת וכל אוזן קלטה אחרת. לכן הסוגיה של זמר עממי סבוכה כל כך, במיוחד בעם שלנו. אצל עמים אחרים היושבים מאות ואלפי שנים על אדמתם התהווה משהו עם השנים. אנחנו שגלינו מארצנו לקצווי גולה, הושפענו ממרוצת שנים מהמנגינות של אותם עמים שבתוכם ישבנו. רק שהחלה שיבת ציון, המזמורים בנוסחיהם השונים התלכדו והפכו לקניין הכלל. לא פעם שמעתי את הטיעון כאילו הזמר המזרחי הימני קופח בשנים הראשונות וקשה לי לקבל זאת. חלוצי העלייה התימנית (עלייה בתמר, 1882) הביאו לארץ את "אהבת הדסה" והשיר הפך מהר מאוד לקניין הרבים. הזמר התימני טופח בארץ הרבה מעבר להקיפה של עליית יהדות תימן, לעומת עליות מארצות אחרות.
התרבות התימנית הטביעה חותמה, מלחינים כתבו שירים ונעימות שהיו מקובלים על יהדות תימן, ויש לא מעט יצירות מוזיקליות קלאסיות המבוססות על נעימות תימניות. 

אלתרמן שרבט בבית קפה

- האם יש חשיבות בשיר עממי גם לטקסט?
- אני לא יודע אם את מתכוונת לאיכות המילים, כי איכות המילה בפזמון אינה מגיעה לאיכות המילים שיש בשיר. זו בדרך כלל שכבה המסווגת כנחותה יותר. השיר הוא חד-ממדי במובן שיש בו אמצעי ביטוי אחד – קריאה. הפזמון הוא דו-ממדי, יש בו מילים ומנגינה ותמיד קיים הוויכוח מה עושה אותו יותר דומיננטי, המילים או המנגינה.

נתן אלתרמן (ויקיפדיה תמונות )


בשנים הראשונות המילים לפזמונים לא נחשבו. אלתרמן היה יושב בבית קפה ומשרבט את פזמוניו בלי לטרוח לרשום אותם בצורה מסודרת והיום אנחנו שוברים את הראש מה היה הבית השני של השיר "רינה" ובית שלישי של שיר אחר. בו בזמן שאלתרמן בכלל לא התכוון שהשירים הללו ייאספו אי פעם. הוא ודאי שמח ששירים מסוימים הושרו והפכו לנכס הכלל, אבל הוא ראה בהם את הגל הקל ולא חלון ראווה של יצירתו.
עד היום קיים מאבק תרבותי בין שיר ופזמון – האם שיר הוא ספר ופזמון או עיתון? או האם שיר הוא הלחם ופזמון הוא רק לחמנייה?
שירת המשוררים הלאומיים שלנו היוותה במשך שנים רבות בסיס להלחנה. עשרות משיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי ומשוררים אחרים הולחנו. ברבים מהשירים הללו היה ניצוץ של געגוע לארץ ישראל. "אל הציפור" של ביאליק היה שיר כיסופים לציון. בשיר הערש "ניטשו צללים" מדבר טשרניחובסקי על אותה ארץ רחוקה, שם השרון והירדן ותדע לך בני שיום אחד הארץ הזו תהיה לנו ואתה תהיה בבונים.
ליפשיץ כתב: "תזכור כי עוד לנו ארץ במרחקים – כי אליה קול יערב ממעמקים..." הטקסטים דיברו ללבבות, לכן הייתה סיבה להלחין אותם. כששיר מסוים נבחר להלחנה, זה היה סימן שהוא קלע לרגשות הלאומיים ובאופן ספונטני נמצא בו ביטוי למאוויים של רבים.

יום חמישי, 14 במרץ 2019

תורת הבריאות של הרמב"ם - שיחה עם ניסים קריספיל



פסל של הרמב"ם בספרד- מויקופדיה תמונות

תורת הבריאות של הרמב"ם (שיחה עם ניסים קריספיל )
פורסם בשנות התשעים  ב"חותם" מוסף ' על המשמר ' 
הדפסה מחודשת נאוה חולבסקי – כתבה עופרה בריל


"ואמנם מה שזכרת מעניין בואך אצלי, בוא ברוך ה' ומבורך שבבאים. ואני שש ועלז ושמח בזה, וחפץ נכסף ומשתוקק לחברתך, ותאב ומתאווה לראות פניך הנעימים יותר משמחתך בי, ואף על פי שיקשה עלי רכבך סכנת הים. 

ואמנם אודיעך ואציעך שלא תסתכן על עצמך, כי לא יגיעך מבואך אלי זולת ראות פני ומה שתגיע ממני כפי יכולתי. אמנם תועלת חכמה מן החכמות או להתייחד ולהתבודד עמי אפילו שעה אחת ביום או בלילה אל תוחיל בזה כלל, כי תוכן ענייני כמו שאספר לך. אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאוד: אי אפשר מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום; אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה א' מבניו או אחת מפילגשיו לא אסור מאלא'ירה, ואני רוב היום בבית המלך. 

ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו, ואני צריך להתעסק ברפואתם; ככלל של דבר, כל יום ויום אני עולה לאלקאיר'ה בהשכמה, וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שום חידוש, אשוב למצרים אחר חצי יום; על כל פנים, לא אגיע קודם, ואני רעב, ואמצא האכסדראות כולן מלאות בני אדם, גויים ויהודים בהם, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם, כך למחול על כבודם ולהמתין אותי עד כדי שאוכל אכילה עראי, והיא מעת לעת ואצא לרפאם ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואות חולייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה; ולפעמים באמונת התורה. 

עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, ויכנסו הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר לא אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבוא כל הקהל או רובם אחר התפילה. אנהיג הציבור במה שיעשו כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפילת המנחה עד עתה תפילת מעריב, זה תוכן ענייני היום. ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבוא בעזרת האל יתעלה".


(ממכתבו של הרמב"ם לר' שמואל אבן תבון; קובץ תשובות הרמב"ם, ליפסיאה וד"ב עמ' 28-27)

יום שישי, 8 במרץ 2019

ימי בראשית - כתבה רחל הרעד - שפירא



אתר הנצחה לביתניה עילית 


ב 1920 התיישבה קבוצה של בוגרי השומר הצעיר מעל חוות ביתניה שמנתה כ-40 איש. אולם לקראת הקמת המחנה נערך תהליך לבחירת קבוצת חברים מצומצמת מתוכם. בסופו עלו להתיישבות רק 27 איש בלבד. לפניכם עדות מדהימה של אחת הנשים שהיו בקבוצה וחוו את תהליך הניפוי : 


ימי בראשית – כתבה רחל הרעד – שפירא 

(הביאה לדפוס עופרה בריל)

(רחל נולדה בשנת 1901 עלתה לארץ ב1920 , ממייסדי קיבוץ בית אלפא .בתקופת הפילוג עברה לקיבוץ רמת יוחנן . ב-2001 נפטרה והיא בת מאה)

רחל הרעד- שפירא 1901-2001



עברו כבר שבעים שנה, אבל רחל זוכרת הכול, כאילו היה זה אתמול. ימים נוראים, עטויי הוד ואימה. גם היום אינה רוצה לספר את כל סודות הימים ההם. יש דברים שיהיו חתומים לנצח..
"בגליציה בכל הערים היו קנים שומריים. היו בהם בני נוער צופי- ציוני. המטרה בהתארגנות תנועתית זו, הייתה ללמוד עברית והיסטוריה של עם ישראל, ולהתכונן להיות חקלאים בארץ. כשנודע שטרומפלדור נהרג, החלטנו להקדים את העלייה לארץ, הנחנו שנצטרך להילחם. אני קבלתי את ברכת הורי לעלייה, אך היו רבים שאפילו לא נפרדו מהוריהם, שסירבו לאשר להם לעלות ארצה. נסענו 23 ימים באוניית משא "קרנוליה", על הסיפון. 12.6.1920 הגענו ליפו, שעדין לא היה בה נמל ראוי, והועברנו לחוף, בסירות ע"י ערבים. הלכנו בחולות לתל אביב הקטנה, וממנה נסענו ברכבת לעפולה. החפצים נועלו על עגלה ואנחנו הלכנו ברגל לביתניה- עילית. בדרך נכנסנו לסג'רה ושם קידמו אותנו בשמחה. השומרים רקדו לפנינו דבקה מפחידה בנפנוף שבריות.
הקבוצה שלנו נקראה "דולק הורוביץ" והוטל עלינו להרחיב את דרך משרונה לבית – וגן, שהייתה שביל צר, מתפתל ותלול, שלא פעם התדרדרו ממנו העגלות לתהום.
בגבעת ביתניה החשופה, מההר, נשקף נוף מקסים. בלילות הרשימה כיפת השמיים המכוכבים. עד היום לא חזרתי וזכיתי לראות שמים כאלו. למטה בעמק הבריקו כבר האורות הראשונים של דגניה, לצידה נוצצת הכנרת במלוא הודה. ממול סגרו על האופק הרי הגולן, אורות נראו גם מביתניה תחתית. מושבת כנרת, שהייתה מתחת להר, לא נראתה .הייתה הרגשה של ראשוניות , של בריאה. עולם חדש.
עבדנו בסביבה היו כמה מקרעי התנפלויות , שהבחורות פחדו לספר עליהם. גם את האחות בדגניה אנס ערבי. היא לא ויתרה , התלוננה במשטרה, ותפסו אותו כשהוא מכבס את הבגדים שהתלכלכו באונס. היא רצתה לירות בערבי, אבל החברים מנעו זאת. הייתה אוירה קשה. נוסף לכך רעב תמידי- הרי מה אכלנו ? לחם שחור, שאפינו בטבון, עם קצת שמן זית ובצל. לפעמים השגנו גם קצת ריבה.
יום אחד הופיע במחנה אדם נמוך, כהה שיער , מבוגר מאתנו בשנה שנתיים- אסף את כולם והתחיל לדבר . היה זה מאיר ערי. מרגע בואו התחיל להיות קשה יותר והכל השתנה. הוא התנהג כמו איזה רבי, והרס ודחק את כל מי שלא חשב בדיוק כמוהו.
דולק הורביץ היה אדם נחמד ופתוח, רבים האזינו לו והכל ועמו. יום אחד בא אלי דולק ושאל " מה סיפרת למאיר יערי עלי? " נבהלתי. מה כבר יערי הפיץ עלי ? סחבתי את דולק והלכנו אל יערי. נכנסנו. "יערי" אמרתי " מה סיפרתי לך על דולק? " הוא שתק, נעץ בי את עיניו ואמר: "מפני אחת שכזאת צריך להיזהר". בחוץ בכיתי לדולק : "אתה מאמין לי שלא דיברתי עליך "! דולק שתק. המעמד הזה השפיע עלי לכל החיים.

יום רביעי, 13 בפברואר 2019

הדורבן - מסיפורי ילדותי









הדורבן (מסיפורי הילדות שלי )

כשהקיבוץ שלנו היה קטן וצעיר, הכול נראה היה אחרת- לא היו טרקטורים גדולים, לא היו קטפות כותנה, לא היה מכון חליבה אוטומטי, לא היה לול מבוקר שאפשר לגדל בו אלפי אפרוחים.
באותם ימים גידלו ירקות, פירות, תרנגולות ועצי פרי.
אבא שלי עבד בגן הירק. כל בוקר היו רותמים עגלה לסוס, מעמיסים על העגלה מעדרים ומגרפות ויוצאים לעבוד ליד הר הסיד.
באדמה שלנו היו הרבה אבנים, לכן החברים היו צריכים לעשות סיקול, לאסוף את האבנים מהשטח ולערום אותן בערימות.
כאשר בעמל רב הוכנו הערוגות, שתלו החברים בגן הירק צנוניות, גזר, מלפפונים, עגבניות, חסה ועוד ירקות. אחר כך העבירו צינורות, שמו ממטרות והשקו את הערוגות.
לאחר כשבוע החלו לנבוט כל הזרעים והחברים שעבדו בגן הירק שתו "לחיים" ומאוד שמחו.
הירקות גדלו - החסה הצמיחה עלים ירוקים, הגזר העמיק וטפח, העגבניות האדימו בין העלים. הגיעו ימים שהיה צורך לאסוף את היבול. 
יום אחד כאשר הגיעו החברים לעבודה, מצאו גזר אכול, חסה רמוסה וצנוניות שנעקרו מהאדמה. חבר אחד צעק:" אני יודע מי עשה את זה! אני יודע! זה דורבן, הסתכלו על המחטים שמצאתי כאן!".
החברים היו עצובים מאוד. הם עבדו כל כך קשה כדי לגדל ירקות והנה בא הרמסן הזה והורס להם את הכל. צריך למצוא דרך לתפוס אותו, אבל איך לוכדים דורבנים? הם דוקרים ואי אפשר לתפוס אותם בידיים, אי אפשר לשבת כל הלילה ולחכות להם, צריך למצוא דרך..
כולם הסתכלו על משה, שהיה אבא של גדעון אלישע ואביה, כי תמיד היו לו רעיונות מבריקים, אולי בגלל שהוא נולד ברוסיה ולמד שם. משה שקע במחשבות, עצם את עיניו, שיהיה לו יותר קל להתרכז, ואמר בשקט: "אני מכיר הרבה סיפורים על הג'ונגל, שם הציידים משתמשים בשיטה מאוד חכמה לצוד חיות מסוכנות. הם חופרים בור עמוק, מכסים אותו בענפים וכאשר החיה עוברת במקרה, היא לא מרגישה בבור ונופלת פנימה. בואו ננסה את השיטה הזו אצלנו."
הרעיון של משה התקבל בהתלהבות. מיד נחפרו כמה בורות סביב לגן הירק, הבורות כוסו בענפים ועשבים וקשה היה לדעת היכן הם. כדי שהחברים עצמם לא יפלו לבורות, סימנו כל בור עם מקל.
באותו יום חזרו החברים שמחים ועליזים לקיבוץ, הם ידעו שיגיע היום והם ילכדו את הדרבנים. יום יום היה חבר אחר נוסע בעגלה לראות אם נלכד דורבן, אבל הדורבנים היו יותר חכמים ותמיד הצליחו לעבור את הבורות מבלי ליפול.
באחד הימים אבא שלי אמר לי: "בואי ניסע לראות אם נלכד כבר דורבן אחד".
מאוד שמחתי להזדמנות לנסוע בכרכרה עד להר הסיד, לגן הירק ובחזרה. זו הייתה דרך ארוכה ובדרך היו נגלים לעיני כל מיני מראות של פרחי קיץ, קוצים, שדות קצורים וציפורים שונות.
הגענו לגן הירק. אבא ירד מהמושב וקשר את הסוסה עדינה לברז. אני ירדתי והסתכלתי על הירקות היפים. אבא עבר מבור לבור וחיפש דורבנים. לפתע הוא צעק: "בואי מהר יש כאן דורבן!"
רצתי מהר לעבר הבור והנה גוש של מחטים הזדקר לנגד עיני. עכשיו נתקלנו בבעיה, איך מוציאים את גוש המחטים מהבור?
אבא שלי אומר: "רוצי לעגלה, יש שם שק של תפוחי אדמה, תביאי הנה."
רצתי מהר לעגלה ובאמת מצאתי שק גדול. הבאתי לאבא את השק, והוא שם אותו בזריזות על הדורבן, העבירו מתחת לרגליו, משך כלפי מעלה, והדורבן נכלא בשק.
מאוד שמחנו שסוף סוף הצלחנו ללכוד רמסן אחד שהביא נזקים לירקות שלנו. שמנו את השק עם דורבן על העגלה וטסנו הביתה.
בבית פגשו אותנו האבות של שאר הילדים וההתרגשות הייתה רבה. החברים לא כל כך ידעו מה לעשות בדורבן. היו שהציעו להעבירו למשק הילדים, והיו כאלה שאמרו שלא מגיע לו. 
היו כאלה שרצו פשוט לעשות ממנו קומזיץ, וזה באמת מה שקרה.

משה שפירא ממציא מכונת זריעה לתפוחי אדמה


יום שני, 4 בפברואר 2019

על יעקב שגיא המלחין והיוצר - כתב גיל דגן



יענקלה פותח את ועידת מפ"ם בשנות השבעים



י מארחת עבודה שעשה גיל דגן במסגרת לימודיו באוניברסיטה על יעקב שגיא ז"ל (המלחין ואיש התרבות שלנו ) – תודה לגיל




1. המלחין בקיבוץ
רבים מהמלחינים בישראל בשנות ה-50 וה-60 היו חברי קיבוצים, כך נחום היימן מבית-אלפא, דוד זהבי מנען, מרדכי שלם מרמת יוחנן ונוספים. גם בדור הביניים של יוצרי המוסיקה הישראלית ישנם בני קיבוצים רבים – מתי כספי, שלום חנוך, מאיר אריאל, חנן יובל ועוד. 
נשאלת השאלה מה גורם לשכבת אוכלוסייה אשר חלקה היחסי בכלל האוכלוסייה בארץ קטן מאוד "להוליד" יוצרים רבים כל כך בתחום המוסיקה? לשאלה זו תשובות רבות ולא חד-משמעיות. יש הטוענים, כי בעצם החברות בקיבוץ הובטחה פרנסתו של החבר, כך שלא היו לחבר הקיבוץ יותר מדי דאגות, ובנוסף דפוסי החיים בקיבוץ השאירו שעות פנאי רבות שאפשרו לאנשים להתרכז בתחביבים אישיים כמו יצירת מוסיקה.

היוצרים הירבו לכתוב על-פי הזמנה לצרכים פנימיים של הקיבוץ – בעיקר חגים ובפרט חגים הקשורים בחקלאות – חגי השבועות וקציר העומר. רבים מהשירים התבססו על טקסט תנ"כי, שנועד לקשר את החג העכשווי עם המסורת העברית הקדומה. השירים נתפסו כיוצרים תרבות ארץ ישראלית ייחודית, שכונתה "תרבות הכפר", שאחד ממאפייניה הוא השירים, העוסקים באדמה ובעבודת השדה.

מהי אותה "תרבות הכפר"? זוהי תרבות המעוגנת בנוף הארץ, יש בה נגיעה בעבר הרחוק של העם – מימי התנ"ך ועד ימינו. זוהי תרבות המושפעת מההווי הכפרי – שלווה, נוף פסטורלי, שמחה וריקודים מחד, אך גם שירי עצב וגעגועים מאידך. 

הייחוד של יצירותיהם של המלחינים בקיבוץ הוא בכך שהן יצירות "טבעיות" – בניגוד ליוצר העירוני שאת השראתו לכתיבה קיבל מסיפורים, מוסיקה ששמע או כל דבר אחר, בעודו יושב בפינת העבודה בביתו או בקפה "כסית", האמן הקיבוצי יצר בסביבה הטבעית האותנטית– שירי רועים הולחנו תוך כדי עבודה בצאן, 
שירים לאהבת האדמה והעבודה נכתבו תוך כדי סיקול אבנים בשדות וכו'. מכאן חשיבותה וייחודה של תרבות הכפר להוויה הישראלית.

יענקלה חולב עם יגאל וילפנד



2. הקדמה ורקע

יעקב שגיא (וויסמן) נולד ברומניה ב-2.11.1937, בילדותו חווה את מראות מלחמת העולם השנייה, בה נספה אביו וניתק הקשר מאימו, לאחר המלחמה מצא את אימו וביחד עם אחותו הגדולה ביקשו לעלות לארץ ב-1947 באניית המעפילים "תאודור הרצל" (שנקראה מאוחר יותר "מדינת היהודים"), אך האניה נתפסה על-ידי הבריטים והם גורשו לקפריסין. לאחר שנה במחנה מעצר בקפריסין הוקמה מדינת ישראל והם עלו לארץ באניה "עצמאות". 

ג'ק קריפין 1957

בגיל 11 הגיע כילד חוץ לקיבוץ עין השופט, בו אומץ ע"י נעימה וג'ק קרייפין, הוריו של חברו לכיתת "עופר" - רן. 

ג'ק קרייפין, שנמנה עם מייסדי הקיבוץ עלה מארצות-הברית בראשית שנות ה-30. משפחת קרייפין היתה משפחה מוסיקלית – נעימה היתה מורה למוסיקה בחברת הילדים וג'ק ניגן בחצוצרה. פעם אחת, נתן ג'ק ליענקל'ה לנסות לנגן בחצוצרה, ג'ק התפעל מכושר התפיסה והמוסיקליות של הילד והתחיל ללמד אותו את הבסיס לנגינה. בהמשך החליט ג'ק, שהיה מוסיקאי חובב "בלבד", שהילד צריך מורה מקצועי יותר והפנה אותו לחבר הקיבוץ יזהר ירון, שהיה חצוצרן ומלחין ידוע בארץ. 

יענקל'ה אהב את הקיבוץ, את האנשים שבו, את האווירה השקטה ואת התרבות הייחודית, שבאה לידי ביטוי בשיריו, העוסקים בטבע, חקלאות ואדמה. לא בכדי, יענקל'ה נחשב לאחד היוצרים החשובים ב"תרבות הכפר" הישראלית – האותנטיות, האמונה והאהבה לאותו סגנון חיים, היא שהפכה את שיריו למיוחדים, יענקל'ה סירב להלחין "שירי פופ" ושירים "מודרניים", למרות הפצרות ובקשות רבות מצד אנשי תרבות בארץ, הוא הקפיד לשמר את אורח החיים בו האמין, גם במעשה – העבודה בחקלאות ובצאן; וגם בחיי הרוח – ביצירותיו. בראיון לעיתונות, מבקר יענקל'ה את "מלחיני בתי הקפה התל-אביביים", שאינם מרבים לכתוב על הכפר וגם כאשר כותבים, ניכרת התחושה עד כמה התחום הזה רחוק מליבם.

יזהר ירון מלחין ויוצר


אחד הארועים הזכורים, אותו אירגן יענקל'ה  הוא "הקונצרט ביער" בט"ו בשבט – לאחר הטקס הרגיל של החג והנטיעות, נאספו החוגגים לפינה ביער לשמיעת קונצרט אנסמבל של כלי נשיפה ממתכת. ארוע זה הוא ביטוי מובהק להשקפת עולמו בדבר החיבור בין אדם, טבע ומוסיקה.
בשנים 1972-1975 יצא יענקל'ה עם משפחתו להשתלמות אצל אחד מאמני החצוצרה הידועים בעולם בשיקגו (אילינוי, ארצות-הברית). במקביל הוא ממלא שם תפקיד של שליח "השומר-הצעיר" בקן המקומי.

בשנים 1978-1980 יענקל'ה מרכז את מדור המוסיקה בקיבוץ הארצי, במסגרת תפקידו זה הוא מרבה לארגן ערבי שירה בקיבוצים ובמועדון "צוותא" בתל-אביב, הוא מעודד ומקדם יוצרים מקיבוצים, על-ידי מתן במה להשמעת יצירותיהם.
בסיום תפקידו בתנועה הקיבוצית, הוא נבחר לכהן כמזכיר הקיבוץ בעין-השופט, לאחר מספר חודשים בתפקיד זה, יוצא להשתלמות יוקרתית של מנצחי תזמורות סימפוניות בארצות-הברית, כאשר שב מארצות-הברית, ממשיך בתפקידו כמזכיר הקיבוץ עד יום מותו ב-29.9.1980 והוא בן 43.
בלחניו של יענקל'ה יש עירוב של 3 סגנונות עיקריים – סגנון קל ומהיר של מעין שירי נעורים ושובבות, כאופיו של יענקל'ה, בא למשל לידי ביטוי בשיר "טל ירד לאחו"; סגנון סלאווי – כנראה השפעה משירים רוסיים ששרו בתנועת הנוער, בא לעיקר לידי ביטוי בשיר "השיירה"; סגנון מזרחי – זה הסגנון הנפוץ בהלחנת השירים בארץ עד שנות ה-50, למשל בשיר "דבקה בנות הכפר".
יענקל'ה הלחין גם שירים לריקודי עם  - מדי כמה שנים, החל מ-1944 נערך בקיבוץ דליה כנס המחולות, אשר היווה את הבסיס לריקודי העם שנפוצו במהלך השנים בישראל. בכנס זה רקדו לצלילי יצירות של יוצרים קיבוציים. המוסיקה הנפוצה היתה שירי הורה ושירי דבקה שלצלילם רקדו ההמונים. התחושה היתה של יצירת מוסיקה עצמאית, ללא השפעות מהגולה. התנועה הקיבוצית אף הקימה ועדה שהפיקה חוברות ללימוד והפצת ריקודי העם.