יום ראשון, 29 בינואר 2017

לשאוב מבאר הריפוי - שיחה עם שי גטריידה

צילומים שי גטריידה




לשאוב מבאר הריפוי של הטבע
(מאת עופרה בריל )





שי גטריידה נולד בקבוצת שילר בשנת 1960. באותן שנים הקבוצה הייתה כפר קטן מוקף שדות ופרדסים ואדמה חולית של מישור החוף.
בספרו הנפלא "סוף חורפית" מתאר שי את בואם של הסבים היקיים שלו לארץ ותהליך קבלתם לקבוצה - קבוצת שילר: 
" ומהצד האחר של הפליטות שלהם, עולים חדשים הם היו. עילגים כאלה, משונים. יקיים לבושי ייקטים. ייקה פוץ הם היו לסביבתם- אוי  ואבוי להניח מילים כאלה על השפתיים, לשטוף מהר בסבון ובמים.
משונים בעיני מי? בעיני פליטים אחרים שאף הם, אם רוצים לקרוא לזה כך , היו עולים חדשים, רק ותיקים קצת יותר, הקצת יותר ותיקים לא קיבלו בשמחה את החדשים."

שי מספר " הסבים שלי עלו לארץ ב -1937, רגע לפני תחילת השואה בגרמניה. סבא היה מדריך בתנועת נוער ציונית. הם היו משפחה צעירה עם שלושה ילדים. בתנועת הנוער הייתה החלטה שהמדריכים לא עוזבים את בני הנוער ועולים לארץ, היו חייבים להישאר. סבא סיפר "רק בזכות הילדים הם קיבלנו היתר מיוחד לעלות לארץ". סבא הדריך קבוצה בגרמניה שהייתה אמורה להקים קיבוץ וכוונת המשפחה הייתה להצטרף. אך בהגיעם לארץ התברר להם שהקבוצה התפזרה .

מתוך "סוף חורפית" : את המשפחה של עשהאל שום קיבוץ לא רצה לקבל. וכמה עלבון נשאר בהם. אמרו: המצב הכלכלי דחוק ומי יכול לקחת על עצמו להאכיל שלושה ילדים,  שעוד לא יודעים מה שווים בתור כוח עבודה,  ההורים שלהם שרק באו מברלין. אין להם מושג עם איזה קשיים מתמודדים כאן. מחסור כאן שאין מה לאכול. ומחליטים בינתיים שלא להוליד תינוקות. עוצרים. אם יהיה צורך יעצרו עוד. תראו את המעילים הארוכים שלהם חה, חה, חה. את כפות הידיים שלהם הלבנות. הרכות, תראו. אלה כפות שמסוגלות לחקלאות? כפות  הידיים האלה, אין מן המתבקש כאן שום דבר ממה שלו הן מוכשרות.

אבל הם לא אמרו נואש. סבא חיזר על הפתחים, לא שהיה לו קל. לא שלא נכלם להתחנן שיעשו מקום למשפחתו ולחלומו בפלשתינה ארץ ישראל. לא שלא נכלם לקוות שיסכימו כי יש לו איזה ערך. מה לעשות הוא היה עקשן- בן אדם שלם....הוא הלך לגזבר הסוכנות, שאחר כך נבחר לראש הממשלה. הגזבר היה מנהל את העניינים בפתקים שהיה רושם וחתם ביושבו בתל אביב במסעדת נהגים. הגזבר היה רושם מכתבי המלצה וסבא היה נוסע ומכתת רגליו בארץ בין הקיבוצים. חצי שנה עברה ושום דבר לא קרה ונחום (הסבא) הרגיש שהאידיאלים אוזלים ממנו כמו מים מצינור נקוב.

מה הכריע את הכף לטובתם?  כנראה תושייתו של הגזבר, אולי בזכותה היה אחר כך לראש ממשלה. הגזבר הבטיח הלוואה לקניית צינורות שיהיה להשקות בהם פרדס ומטע. מפרדס ומטע מוציאים פרנסה. אבל צריך להעביר את ההחלטה בהצבעה באספת קבוצה. האספה, איך לומר לא התלהבה להתעסק עם עולים שכאלה - מהאנייה."