לשאוב מבאר הריפוי - שיחה עם שי גטריידה

צילומים שי גטריידה

לשאוב מבאר הריפוי של הטבע

(מאת עופרה בריל )

שי גטריידה נולד בקבוצת שילר בשנת 1960. באותן שנים הקבוצה הייתה כפר קטן מוקף שדות ופרדסים ואדמה חולית של מישור החוף.
בספרו הנפלא "סוף חורפית" מתאר שי את בואם של הסבים היקיים שלו לארץ ותהליך קבלתם לקבוצה - קבוצת שילר: 
" ומהצד האחר של הפליטות שלהם, עולים חדשים הם היו. עילגים כאלה, משונים. יקיים לבושי ייקטים. ייקה פוץ הם היו לסביבתם- אוי  ואבוי להניח מילים כאלה על השפתיים, לשטוף מהר בסבון ובמים.
משונים בעיני מי? בעיני פליטים אחרים שאף הם, אם רוצים לקרוא לזה כך , היו עולים חדשים, רק ותיקים קצת יותר, הקצת יותר ותיקים לא קיבלו בשמחה את החדשים."

שי מספר " הסבים שלי עלו לארץ ב -1937, רגע לפני תחילת השואה בגרמניה. סבא היה מדריך בתנועת נוער ציונית. הם היו משפחה צעירה עם שלושה ילדים. בתנועת הנוער הייתה החלטה שהמדריכים לא עוזבים את בני הנוער ועולים לארץ, היו חייבים להישאר. סבא סיפר "רק בזכות הילדים הם קיבלנו היתר מיוחד לעלות לארץ". סבא הדריך קבוצה בגרמניה שהייתה אמורה להקים קיבוץ וכוונת המשפחה הייתה להצטרף. אך בהגיעם לארץ התברר להם שהקבוצה התפזרה .

מתוך "סוף חורפית" : את המשפחה של עשהאל שום קיבוץ לא רצה לקבל. וכמה עלבון נשאר בהם. אמרו: המצב הכלכלי דחוק ומי יכול לקחת על עצמו להאכיל שלושה ילדים,  שעוד לא יודעים מה שווים בתור כוח עבודה,  ההורים שלהם שרק באו מברלין. אין להם מושג עם איזה קשיים מתמודדים כאן. מחסור כאן שאין מה לאכול. ומחליטים בינתיים שלא להוליד תינוקות. עוצרים. אם יהיה צורך יעצרו עוד. תראו את המעילים הארוכים שלהם חה, חה, חה. את כפות הידיים שלהם הלבנות. הרכות, תראו. אלה כפות שמסוגלות לחקלאות? כפות  הידיים האלה, אין מן המתבקש כאן שום דבר ממה שלו הן מוכשרות.

אבל הם לא אמרו נואש. סבא חיזר על הפתחים, לא שהיה לו קל. לא שלא נכלם להתחנן שיעשו מקום למשפחתו ולחלומו בפלשתינה ארץ ישראל. לא שלא נכלם לקוות שיסכימו כי יש לו איזה ערך. מה לעשות הוא היה עקשן- בן אדם שלם....הוא הלך לגזבר הסוכנות, שאחר כך נבחר לראש הממשלה. הגזבר היה מנהל את העניינים בפתקים שהיה רושם וחתם ביושבו בתל אביב במסעדת נהגים. הגזבר היה רושם מכתבי המלצה וסבא היה נוסע ומכתת רגליו בארץ בין הקיבוצים. חצי שנה עברה ושום דבר לא קרה ונחום (הסבא) הרגיש שהאידיאלים אוזלים ממנו כמו מים מצינור נקוב.

מה הכריע את הכף לטובתם?  כנראה תושייתו של הגזבר, אולי בזכותה היה אחר כך לראש ממשלה. הגזבר הבטיח הלוואה לקניית צינורות שיהיה להשקות בהם פרדס ומטע. מפרדס ומטע מוציאים פרנסה. אבל צריך להעביר את ההחלטה בהצבעה באספת קבוצה. האספה, איך לומר לא התלהבה להתעסק עם עולים שכאלה - מהאנייה."


 "בגרמניה " ממשיך שי - למשפחה של הסבים שלי היה מפעל. המפעל נמכר כך כשבאו לארץ היה להם  הון עצמי. בבואם לקבוצה העבירו לה את כול הונם, מה שהקל מאוד את קליטתם במקום.
אבי ואחיו, למרות שנולדו בגרמניה ולמרות שהוריהם דיברו בינם לבין עצמם גרמנית, מחקו מזיכרונם את השפה.
הקשר לטבע הוטבע בי בילדותי. אימא שלי גדלה בתל אביב והתחנכה בחברת הנוער בגניגר. במהותה היא חוקרת: טבע , היסטוריה, הגיאוגרפיה של המרחב בו חיה. חוקרת בפרטנות ובסקרנות,וזה חלחל בי.
כשהייתי ילד כבן שבע עזבו הורי את " קבוצת שילר " וקשרו את חייהם בחברה להגנת הטבע. ממקימי בית ספר שדה אכזיב - אבא ניהל אותו מספר שנים ואימא הייתה רכזת תרבות של המועצה האזורית סולם צור.

מתוך 'סוף חורפית' : הנה הוא, כשהיה בן שבע לקחו אותו הוריו מן הקבוצה ההיא, מן המקום שנולד בו, ומאז דרך כל המקומות שגר בהם, הוא עודנו מחפש את הבית הראשון של חייו..."

שי:" התחנה האחרונה של ההורים הייתה ב'טל שחר', מושב באזור רחובות- רמלה. אימא הקימה מלש'ים – מרכזים לימודי שדה בכמה ערים, חשוב היה לה להחדיר את לימודי השדה לסביבה העירונית.
לא רק הטבע  היה חשוב לה, אלא גם המורשת ההיסטורית . בתוך האווירה הזו גדלתי.
אני זוכר שבגיל מאוד צעיר הייתי זקוק למרחבים – למרחב פתוח שאני יכול לנוע בו על פי הצורך שלי ".

איך הגעת לעיסוק הספציפי של ריפוי בעזרת הטבע ?

"השתחררתי מהצבא ולמדתי ביולוגיה. חשבתי שהכיוון שלי הוא מחקר אקולוגי על בעלי חיים. התחלתי עבודה לתואר שני - היה לי כבר שטח מחקר מוכן עם ניסוי הבודק השפעות רעייה של צבאים בחורש הים תיכוני. 
יום אחד התעוררתי בתחושה שזה לא המקום שלי. המתודה המדעית השאירה אותי עם תחושת ריקנות, התעורר בי צורך להוכיח לעצמי שאני מסוגל להרוויח כסף. פתחתי עסק לשיפוצים, ריצפתי וילות ובריכות שחיה בקיסריה. לא התעשרתי מהרצפות וגם כאן הייתה תחושת ריקנות. סגרתי את העסק ומשהו בי בער; ייצר הכתיבה. 

נסגרתי בבית לשנתיים (התפרנסתי מעבודות מזדמנות- חלוקת עיתונים, נהיגה בג'יפים- עבודות שלא דורשות משאבים רגשיים או אינטלקטואלים) וכתבתי את הספר "סוף חורפית". זה היה משהו שהייתי חייב לעשות, זה היה חזק ממני.

אחרי שהספר יצא הבנתי שהכיוון שלי צריך להיות עבודה הומניסטית, עבודה עם בני אדם. למדתי שנתיים חינוך מיוחד במכללת גורדון. אחרי סיום הלימודים התחלתי לעבוד עם אנשים במרחב הפתוח – בטבע. עבדתי עם אנשים עם צרכים מיוחדים מכל הקשת .

בשנות התשעים חינכתי כיתת פיגור בינוני- קשה עם כל התופעות הנלוות. בחיפה, במסגרת תכנית סחל"ב (סיוע חרום לנוער בסיכון) פתחנו מרכז לבני כול הגילאים.
 באותן שנים בשכונת הדר בחיפה, התגוררו הרבה עולים  מחבר העמים והיו שם נערים ונערות בלי מסגרת חינוכית-  הייתי לוקח אותם פעם בשבוע במסגרת פעילות המרכז - לטיולים בוואדיות של חיפה.
בעבודה עם בעלי הצרכים המיוחדים ונוער בסיכון קבלתי כמה שיעורים יסודיים: היה עלי לשכוח כול מה שלמדתי על יצירת קשר ותקשורת עם אנשים. 

היה עלי ללמוד להקשיב – זו תורה גדולה מאוד. עמדתי על הצורך האנושי האונברסלי להיראות, לקבל הכרה, להתבטא ולהביע – ללא תלות במידת המוגבלות שלך. למדתי שבני אדם הם יצורים רגישים, אי אפשר לזייף אתם כוונות, מיד מרגישים.
עמדתי על הערך המרפא שיש להליכה רגלית.

זה נכון לאנשים בריאים ועל אחת כמה וכמה לאנשים עם מוגבלויות אשר מידת המוטיבציה שלהם, ההנעה העצמית, נמוכה. 
בגלל חוסר בפעילות גופנית היכולות התנועתיות והשכליות הולכות ומצטמצמות- אבל ברגע שאדם שם את הרגלים על הקרקע ומתחיל לצעוד - משהו זז בתוכו, תהליכים התפתחותיים מתעוררים. 

זה נכון לכול אדם באשר הוא, כי אנחנו יצורים גופניים ולהתפתחות תקינה ואיזון בין כול המרכיבים, יש צורך בגרייה חושית: תחושה, שמיעה, ראייה, הרחה –הגוף צריך לפעול.
ידוע שתינוק שלא מקבל גרייה חושית מספקת ומאוזנת ההתפתחות שלו נפגעת.
הגוף שלנו בנוי לקלוט גירויים משתנים בעוצמתם ובכיוונם.כוחות הטבע מספקים לגופנו את הגירויים המגוונים להם הוא זקוק. עבדתי במשך כמה שנים בהנחיה של מסעות שטח טיפוליים עם בני נוער ומבוגרים עוברי חוק, גם כאלה שהיו בתנאי מעצר מגבילים או זה עתה השתחררו מהכלא.

 היינו יוצאים אתם למסעות בכל אזורי הארץ: במדבר, בהרי ירושלים, בגליל העליון ובאזור החוף. המסעות האלה זימנו למטופלים אתגרים לא פשוטים. לינה בשק שינה, על האדמה, מתחת לשמים. זה לא חלק מהתרבות שלהם- והנה הם נתקלים בהכרח להתגמש, להסתדר בתנאים שהסביבה קובעת, לא הם.
בנוסף הם נדרשים לנוע יחד ולתפקד באופן קבוצתי. התנאים הללו "מאלצים" להתחשב, לראות את האחר, להיות בקשר. בסיום המסע, גם חוו קושי גדול, הרוב המכריע של המטופלים, התייחסו לחוויה המשמעותית שחוו: במסע הבינו שאפשר גם אחרת, שיש עוד אפשרויות: התנהגותיות, תפקודיות ורגשיות.
 אפשרויות שהנן מעבר לנוסחה "מה שמוכר לי ואותו אני יודע אני יודע, זה מה שאני יכול". נוכחו שטווח הבחירה שלהם נרחב ושכדי לממש זאת נדרשת מהם עבודה עצמית. ועבודה העצמית משמעה נטילת אחריות אישית  . 
אני לא רוצה להיות יומרני ולומר שמסע כזה משנה בן- אדם, אבל אם הוא מקרב אדם, אל סף הדלת שמאחוריה נפתח אופק אפשרויות חדש - זה דבר גדול".

מה המאפיינים של העבודה שלך עם אנשים?

אני עובד עם שני מוטיבים מרכזיים בחיים- האדמה והמים. הליכה יחפה יוצרת מגע נכון יותר עם הקרקע שלרגלינו .
המגע עם המים בטבע מביא לא פעם לאדם חוויות של התחלה מחודשת. כך אני מרגיש כשאני טובל במים.

אספר לך סיפור: הייתי בנחל מירון שבגליל העליון עם קבוצה של נערים בדואים מאזור באר שבע. הנחל שופע מים זורמים ויש בו בריכות. היו נערים שמיד בבואם לשפת הבריכה קפצו ושכשכו במים בהנאה גדולה, אולם אני זוכר נער אחד שעמד בצד וכל כך פחד. 
עשה צעד ועוד צעד עד שהתגבר על הפחד ואפשר לעצמו לשקוע במים. טבל ראשו, וכשהגיח הפנים שלו זרחו באושר שקשה לתאר. פתאום אתה קולט שהבן אדם התחבר פה עם משהו שהוא לא הכיר והוא נפתח מעבר לעצמו.
בעבודה שלי נפגשתי עם קבוצות ממקומות שונים. בני הנוער הישראליים מאוד מוחצנים ולעיתים גם גסי רוח ואגרסיביים כלפי הסובב. אצל בני הנוער הערביים ההתנהגות מאוד מופנמת, יש להם קודים של כבוד למבוגר האחראי ולכן התנהגותם בנוכחותו תהיה מרוסנת.

באחת הפעמים הייתי עם בחורים ערבים, צעירים בשנות העשרים. באחד הוואדיות של רמת הגולן עשינו הכרות עם השטח. הגענו לעץ אלון רחב ממדים- צלו של האלון גרם לרועים להחנות שם את צאנם, כך שהאדמה הייתה זרועה בגללים של צאן ובקר. אמרתי לבחורים- "או.קיי.  פה נישן! ננקה את השטח ונכין אותו לשינה". 
נער אחד התקומם " פה נישן? זה בלתי אפשרי! אין מצב! "   
אני לא זוכר כמה זמן זה לקח, אבל זה לקח זמן  כשיש קונפליקט – התנגדות- נדמה שזה יהיה נצחי – בלתי פתיר , אבל הזמן לא פעם משנה מצבים , משנה התנגדויות -  ברגע מסוים הוא החליט לצאת מההתנגדות הפנימית שלו ולהצטרף לחבריו שעובדים ומנקים. 
כאשר  הוא קם והתחיל לעזור הוא שינה עמדה - בשיחה שלי אתו הוא צייר את זה כמשהו מאוד משמעותי  שקרה לו : ההחלטה להרפות - מהתנגדות.
כיצורי אנוש אנחנו צריכים לכבד גם את ההתנגדויות שלנו, הן לא באות סתם. יש להן תפקיד , הן משרתות אותנו, שומרות עלינו. ההרפיה מהתנגדות מאפשרת לנו לקבל מענה שלא תמיד אנחנו מודעים אליו. זה יכול להיות גם בקשר בין אנשים, הנה פה יש  אדם שאני יכול לסמוך עליו שאני נותן בו אמון כשאני מרגיש שאני יכול לתת אמון אני יכול להרפות התנגדות. כשאני רואה מישהו שמכבד את הקושי שלי, זה מאפשר הרפיה."

- יש קושי בשיווק טיפול או עבודה עם הטבע?

" מה שקשה לשווק זה עבודה עם הטבע ואני מדגיש את המילה עבודה, ראיתי סרטון שרץ ברשת על רופא שפיתח שיטה בעזרתה הוא משחרר אנשים מטראומות על ידי עבודה אנרגטית . אני לא מזלזל בזה, אבל אני מזמין את האנשים לעשות את העבודה בעצמם- ללמוד להעניק לעצמם בריאות, מכיוון שריפוי זה דבר אינסופי, אנחנו כל הזמן חווים דברים וכול הזמן מגיבים אליהם, הם נרשמים  בתוכנו ואנחנו יכולים לעבד אותם ויכולים גם לא לעבד אותם . 
אם אנחנו לא מעבדים אנחנו מתקשחים- נעשים קשים. ריפוי זה לא לעשות פעולה אחת וגמרנו, זה תהליך ארוך. ללמוד לעשות דרך- להשתתף במסע – ביציאה שלי לטבע עם אנשים אני מנחה אותם – בהקשבה ובפתיחות – כלפי עצמם לקבלה. מפנימים שהטבע נמצא מתקיים , הוא לא בעדי והוא לא נגדי- הטבע הוא אני. הטבע גם מכייל אותי - להפנמה הזאת כוח מרפא. "

אני לא יכולה לסיים את הכתבה על שי בלי קטע נפלא נוסף מספרו "סוף חולית" בה הוא מתאר את יקוב מהמושב - איכר העובד את אדמתו בזיעת אפיו: " בכל יום בין שלוש לארבע היה יקוב רותם את הסוסה, בעגלה מניח חרמש,קלשון ומגרפה. בכיסו היה נותן אבן משחזת ו"דיו". ניעור מושכות קל, הסוסה מבינה את הכוונה, יודעת את דרכה. בשדה דבר ראשון מנגינת ההשחזה. 
החרמש ניצב על ידיתו, זרועו של יקוב מונחת על גב הלהב כמו הייתה כתף להחזיק ולהיסמך עליה, הזרוע שותלת את הידית אל תוך האדמה, לייצב את הלהב, שלא תבוא ממנו בעת ההשחזה איזו התרעדות שתוצאתה פגימה.
מתכונן ברגליים פשוקות קמעה. מושיט יד אל אחורי מכנסיו ומושך מן הכיס את אבן ההשחזה. הוא שם מול עיניו לבחור את הצד הפחות משומש. יורק על הלהב. מגיש את האבן אל הלהב ונוגע בה בקצהו הצר. בעוד שנייה הוא מוכן, מת העולם סביבו אין איש אתו. תכף, הילד יודע ,ינחתו עפעפיו.
ואז: נפצחת הנגינה ונהיית קוסמות של תנועת ההשחזה, ההשחזה מנגנת שפשוף ונקישה, התנועה תנועת הלוך ושוב מהירה , ידו מחליקה את אבן ההשחזה שווה בשווה , מחליפה מן הכניסה אל הנסיגה כנגד שני צדי הלהב, וכך גם מפסלת את האבן המשחיזה, הילד שבוי, איך אפשר להניע תנועה אלופה שכזאת, תנועה שיוצאת כולה אל הדבר האחד המדויק בדיוק. הילד  צופה מן הצד. כבר יודע תכף יקוב יחדל, יפריש אגודל, באגודל יבחן את התוצאה, שההחלקה שווה, אין שבב.

ואם די , הוא ניגש למקום הקצירה, במקום שעצר ביום אתמול, מושך על ציר גופו לימין ועוזב, החרמש גולש, אבחה , כמו נושפת אגודת המספוא נשיפה, שמיטת ציבורים המתגבבים לתלם מסודר שנמשך ומתארך מאחריו, והוא מתקדם בשדה הירוק הצדה כמו איזה סרטן. וכשעל חלקת השדה מתפשט ריח ירקרק, הילד נכנס אחריו אל הקצורת בקלשון, במגרפה ובידיים להעמיס כפי יכולתו על העגלה, לילד כבר רשות ממנו לקדם את הסוסה בהובלת אפסר על תלם הגבבה...."