יום שבת, 21 במאי 2016

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) על ג'ין מאיר

 

ג'ין מאיר (1924-2000) אמנית הקרמיקה מעין השופט-צילם מוטק ארבל

 

חומר ביד היוצר – תקופת הקרמיקה

(מתוך ספרו של איתן בן אור בן משמר העמק – חצץ שחור )

ג'ין מאיר (1924-2000) – האמנית באזורנו

הקרמיקה תופסת מקום חשוב יותר ויותר בחיי. בשנת 1980, התחלתי לעסוק בקרמיקה, כשנסעתי ללמוד אצל ג'ין מאיר בקתדרה בעין השופט.
דמותה של ג'ין השפיעה עליי מאוד, למרות שבינה לביני אין שום דבר דומה לא בצורה, לא באופי ולא ביכולת. מכל מקום, היא הרשימה אותי ולמדתי ממנה דברים רבים, שהתאימו לאופייה ונגדו את האופי שלי; דייקנות, סדר ומשטר, כתיבה של דברים. כל דבר היה אצלה בעל משמעות מאוד רבה. היא נתנה, כמובן, חופש ליצירתיות, אבל יחד עם זה מאוד עמדה על שמירת הדייקנות והסדר. לדוגמה: כשרצתה שנשים גלזורה על העבודות הקפידה מאוד שנכין אותה במו ידינו, תוך שקילה מדויקת של כל גרם, חצי גרם, ולפעמים של עשירית הגרם, וכשחסר חומר אחד בגלזורה אמרה:
"לא חשובה המהירות, נחכה חודש-חודשיים עד שנשיג את החומר, וכאשר יגיע, תרכיב את הגלזורה ותגיע בדיוק למה שאתה מעוניין".
היה לה גם חוש הומור, לדוגמה: באחת העבודות הראשונות שעשיתי בניתי דבר מה ואת עודפי החמר זרקתי בערימה בצד, חתיכה על חתיכה. היא ניגשה, עמדה בצד, חייכה חיוך רחב ואמרה:
"יפה! יוצא מהכלל!"
ברגע הראשון חשבתי שכוונתה לעבודתי, אף כי המעיטה במחמאות, בדרך כלל.
"לא" אמרה, "אני מתכוונת לערימת החמר שזרקת בצד, זה יצא בצורה כל כך ספונטנית ומעניינת, זה פסל בפני עצמו".
חשבתי שלעגה לי, אבל היא נתנה לי להבין שבקרמיקה חשוב החמר עצמו, איך הוא מתנהג, איך הוא נשפך, איך הוא נדבק, ובכך הביעה ביקורת עקיפה על מי שמנסה בקפדנות רבה להדביק, למרוח ולחבר את החמר באופן מלאכותי, לעומת החמר עצמו, שהוא זורם ונשפך באופן טבעי וספונטני.
ליוויתי אותה הרבה פעמים, ביקרתי אותה בעין השופט, והיה מעניין מאוד לשמוע את דבריה ואת ביקורתה. לפעמים היו לי דעות שונות משלה. יום אחד נסעתי איתה לתל אביב לסידור עניינים שונים, היא את שלה ואני את שלי. נסענו יחד, ואמרתי לה שהמליצו לי לראות, בפתחו של בנק מסוים, תערוכת פסלים של אמנית ידועה. היא התלוותה אלי, וכשהגענו למקום עמדה בפתח ואמרה:
"תיכנס, אני אשאר בחוץ, אני כבר רואה איזו אמנית זו".
לטעמי, הפסלים היו דווקא יפים ומלוטשים, עשויים ברונזה, ואילו ג'ין התעקשה ואמרה:
"תבין, דברים שלא לרוחי ולטעמי, חבל לי לבזבז אפילו רגע אחד להתאמץ וליהנות מהם".

ג'ין מאיר יוצרת בחרס


היה לה אופי חזק מאוד וקפדני. צר לי שנפטרה בגיל כה צעיר, ובלבי אני חושב שמגיע לה ולנו שיוקם לזכרה מוסד כגון גלריה גדולה, כי היא היית האמנית באזורנו.
לימים נפגשתי עם בתה, שגרה בגליל, בציפורי, ועם בנה שהיה עובד משרד החוץ בשגרירות בהודו. טסתי אתו מהודו הביתה, שוחחנו מעט, גם על מפעל ההנצחה שייקרא על שמה, אבל לא נעשה דבר.

המשכתי לעבוד בקרמיקה בסטודיו המקומי שעומד לרשותם של כל אמני הקרמיקה בקיבוץ, אבל בשל הצפיפות והרעש לא היו שם תנאים לעיסוק באמנות.
לאחרונה, אני עובד בקרמיקה בגיל אור, בכיתה של המתקדמים, אצל מורה בשם יונה חמם. התנאים בכיתה אינם טובים, בלשון המעטה, אבל העבודות נשרפות בתנור במהרה, ותוך שבוע המוצר חוזר לידיך. פעם בשבוע, אחר הצהריים, אני לומד בחוג של שי אבידן, נכדו של שמעון אבידן, בחור צעיר ונחמד, בן עין השופט. החוג מורכב מתלמידיה של יונה ומחברים נוספים שרוצים להקדיש מזמנם לאמנות זו. אני תורם את חלקי ביצירת אווירה חברתית טובה בקבוצה ועושה זאת כמיטב יכולתי. תקופה מסוימת עשינו עבודת קרמיקה מאוד מורכבת הנקראת רקו, שרפה יפנית מיוחדת שנותנת תוצאות יפות. למלאכה זו נחוץ תנור מיוחד, ולא היה תקציב לכך. החלטתי לנסות לבנותו בעצמי. המסגרים שלנו עזרו לי ועשו עבודות ריתוך. אספתי לבנים שהיו בשטח, ויצקתי בסיס לתנור רקו בחוץ, בשדה. בניתי את כל המתקנים, וכבר שלוש עונות התנור מתפקד כראוי בגיל אור.
כיום התנור לא פעיל, אבל ניתן להפעילו לאחר שיפוץ קל.
פעם אחת עשיתי תערוכה בעזרתה של אורה, והצגתי את עבודותיי בתערוכות אזוריות. יש לי הנאה מזה שאנשים מביעים דעות שונות, לכן ולכאן, על יצירותיי.



כול פרט חשוב


יום שני, 9 במאי 2016

מתוך ספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל הנעורים

הצילום מגוגל






שבעה כדי זהב

כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן אשר באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי בזמנו היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושה. עשיר מופלג היה השיך: אדמות פוריות היו לו בכל הסביבה, ובמרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב.
קמצן היה השייך, ובניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה. בבוא היום, חילק את אדמותיו לבניו ביד נדיבה. בנו בכורו קיבל את אדמות מנסי (בעבר הרחוק אולי ישב שם שבט המנשה). בתו קיבלה את אדמות רוביה, שפירושה אביב, כשמה – אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים וייקרא שמו כופריין.
כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער שהיה משרתו האהוב, ובסתר יצאו יחד בלילות. בכל לילה טמנו באדמה כד, ובו מטבעות זהב, וכאשר סיימו לטמון שבעה כדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח אותו אל קצווי ארץ, הזהירו לבל יחזור לכאן, ואף הוסיף ואיים: "פן בחרב זו אערוף את ראשך".
שנים חלפו, אך הרינונים לא פסקו.
הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשיים – לא סתם הסכימו לקנות חלקות קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. בוודאי שמעו גם הם על המטמון החבוי באדמתם.
יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול, משני צידי החמור היו תלויות נפות גדולות, לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, ואני הוא הנער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב!". לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ.



אנשי הסליק, משולם וידידו גנייק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה היו יוצאים בהיחבא ובידיהם כלי חפירה. הם חפרו בורות עבור הסליקים, בהם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ.
בשעות היום היו ניגשים אל עבדאללה, שהיה חרוץ במלאכת ניפוי התבואה. הוא היה חדל ממלאכתו רק לצורך קיום מצוות התפילות. היה פורש שק, עליו התפלל, וכורע לכיוון מכה. אדוק מאוד היה האיש.


מהיום בו חזר מהעלייה לרגל צורף לשמו הכינוי "חאג'".
רק כאשר סיים את תפילתו ניגשו אליו השניים, וביקשו ממנו הנחיות לגבי מקום מסתורם המשוער של הכדים ההם. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע לשייך המנוח לשמור את סודו), אך פעם אחר פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים.
אנשי הסליקים חפרו וחפרו, אך העלו חרס בידם. עד שיום אחד (למעשה – לילה אחד) מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל אריה המוכתר, לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת, ונשאר עוד שנים רבות בתפקידו המיוחד.
באותם ימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ חפירות הגנה ומקלטים, נמצאו גם כל שאר הכדים.

הגנה לחדר האוכל של משמר העמק 1948 - צילום מארכיון משמר העמק

יום שישי, 6 במאי 2016

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) חצץ שחור ומפל הנעורים

פולי מסביר לחניכיו על תוכנית הייעור של אזור משמר העמק

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

עיניים כחולות

בבוסתן של סלים
הביקורים בגן עצי הפרי של חסיין אבו סלים הו נעימים ואהובים עלינו. אנו, קבוצת נערים מבני הקיבוץ, ובראשנו אמנון, שהיה ידידו האישי של סלים, היינו חוצים בריצה את וואדי אבו שושה, טובלים את רגלינו היחפות במי הוואדי הצוננים, מתיישבים בצל עץ האלון הזקן ומצפים לבואו של ידידנו סלים, שהיה – כזכור – בן גילנו. היה מזמין אותנו באדיבות רבה להיכנס אל ממלכתו, היא גנו השופע פירות מזנים שונים. בעיקר נמשכנו אל עצי ה"תות אסוואדי" – תותים שחורים, פרי נוטף עסיס שצבעו אדום כהה. הצבע נמרח על פנינו ועל ידינו, וכמובן הכתים את בגדינו – צבע יציב שאינו יורד בכביסה, והיה מסגיר את מעללינו וביקורינו אצל שכנינו הערבים. המטפלת ציפקה הייתה נוזפת בני קשות, וכמובן אצה-רצה להלשין באזני פולי המורה.
ופולי, בשלוותו הרגילה ובטון פילוסופי, מהמהם לעברנו – "כן, כן, שוב ערכתם ביקור אצל השכנים. אבל מדוע הכתמתם את הבגדים? האם חשבתם פעם לכבס במו ידיכם את הבגדים הספוגים במיץ התות?"
יום אחד היינו נרגשים מאוד: סלים הבטיח לנו הפתעה מיוחדת. הוא ילמד אותנו כיצד קוטפים את פרי הצבר מבלי להיעקץ בקוציו החדים והחודרניים.
סלים אחז בידו מוט-עץ ארוך, שבראשו קופסת פח עגולה, והיא מוצמדת במסמרים היטב-היטב אל המקל הארוך.

ויקופדיה תמונות


עלינו במעלה התלול אל התל הנישא מעל לכפר אבו שושה. סלים התקרב בזהירות אל שיחי הצבר, שהיו עמוסי פירות בגוונים שונים. את המוט שלח אל פרי שצבעו כתום אך לא אדום. "אלה האדומים בשלים מדי ואינם טובים למאכל" הסביר. מובן שגם על הירוקים פסח: "ניתן להם להבשיל – ואז יבוא תורם להיקטף". כאשר הולבשה הקופסה על הפרי, היה סלים שובר במשיכה את הפרי ותולש אותו מעלה הצבר הבשרני. את הפרי הלכוד בקופסה היה שופך על האדמה, ובעזרת ענף קטן מגלגל אותו בעפר מצד אל צד, וכך הופרדו ממנו הקוצים הזעירים. אז היה שולף מכיסו שברייה, מין סכין מעשה בית, ובלהב החד היה קוטם את שני קודקודיו של הפרי, ואז מעביר את הסכין על בטנו ובוקע את קליפתו בחריץ דק וישר. כעת היה מפשיל את הקליפה לצדדים ומגיש אל פינו בקצה הסכין את הפרי המתוק והטעים, בעוד קליפתו נושרת אל הארץ – תענוג היה זה לבלוע את מיץ הצבר ואת גרעיניו הקטנים. ממש מאכל תאווה.
אנו זכינו לאימון ולתרגול בקטיף הצברים, ולמחרת אותו יום באנו מן הבית מצוידים גם אנו במקלות קטיף ארוכים, שלראשיהם מוצמדות קופסאות שימורים, וכך מימשנו את האומנות המיוחדת שלמדנו מידידנו סלים.




עבדאללה א-שטיווי

באחד מביקורנו שמענו קולות שירה ממרכז הכפר. הקולות לווו ברקיעות רגלים. לדברי סלים, נערכה בכפר חתונה. החגיגה התנהלה ליד ביתו של המוכתר, עבדאללה א-שטיווי.
ידענו כי חתונה שכזאת נמשכת ימים מספר, וביקשנו מאריה ד, המוכתר שלנו, שיאפשר לנו לראות מקרוב את הריקודים והטכסים סביבה. אריה נעתר לבקשתנו. למחרת הופיע גם הוא עצמו בלוית כמה חברים וחברות מוותיקי הקיבוץ כאורחים מוזמנים לחתונה.
אריה רכב, כמובן, על סוסתו הלבנה, העטורה קישוטי רקמה צבעוניים. ואנו, כמה מילדי הקיבוץ, מצטרפים אל המשלחת, בעיניים פעורות ובחולצות לבנות. וכך ישבנו באוהל הנכבדים, כאורחיו של המוכתר עבדאללה א-שטיווי.
שני המוכתרים, עבדאללה הערבי ואריה היהודי, מצאו שפה משותפת, ואף נוצרה ביניהם ידידות חמה ולבבית, באשר ידעו לגשר על ניגודים ומחלוקות. אריה היה מרבה לבקר בכפר אבו שושה, היה מוזמן לפנטזיות וחתונות, ולפעמים הזמין חברים נוספים לאותם אירועים. את איטקה היה מרבה להזמין כאישה נבחרת, המקובלת על נשות הכפר, מוצאת איתן שפה משותפת ומערבת בין ערבית לעברית.
אנו, הילדים, אהבנו במיוחד את סעודות האורז וכדורי הבשר, אשר הוגשו בקערה גדולה. הגברים אכלו בידיים, מהקערה היישר אל הפה. את השומן שדבק בידיהם ניקו בדפנות האוהל, אשר נצצו והבהיקו מרוב ניגובים.

ילדים ערביים רוקדים בחתונה - שנות השלושים


דמותו של עבדאללה א-שטיווי עוררה תשומת לב מיוחדת. עורו היה בהיר-גוון, שערותיו בלונדיניות וצבע עיניו כחול. מראהו היה שונה ומיוחד. רוב בני השבט "ערב אל שיקרת" או ה"טורקימן" היו כהי עור, שערם שחור ומתולתל ועיניהם שחורות ובורקות. גם התייחסותו של עבדאללה אל שכניו היהודים הייתה יוצאת דופן. הוא קיבל את חברי הקיבוץ בידידות רבה, ויחסו זה הקרין על רוב אנשי כפרו.
יתכן שיחס זה נבע מקשריו החבריים עם אריה ד., המוכתר שלנו. אבל פה ושם נשמעו רמזים, כי היו לכך גם סיבות נוספות. איטקה, מותיקות הקיבוץ, שמעה מאחת הנשים בכפר כי דם יהודי זורם בעורקיו של עבדאללה.
אחד הזקנים סיפר בקריצה, כי הסבתא של עבדאללה מוצאה מהכפר זמרין – כפי שנקראה המושבה זיכרון יעקב בפי הערבים.
לאחר שצירפתי שמועה לשמועה וסיפור לסיפור, העזתי ושאלתי את אריה ד. האם נכונה השמועה, כי המוכתר של הכפר, עבדאללה הינו בעצם יהודי אשר מסתיר את זהותו. "שטויות במיץ עגבניות!" אמר אריה בתוקף, "ותפסיקו לבלבל את המוח".
הימים חלפו.
הסברו של אריה לא נראו לי מספקים. גם האופן שבו ניסה להיפטר ממני ומשאלותיי המטרידות, ואז ניסיתי התקפה ישירה:
"ידיד שלי מהכפר אבו שושה, סלים שמו, סיפר לי על היהודייה שהגיעה לפני זמן רב אל הכפר, והוא יודע פרטים די מדויקים על אותה יהודייה, שהיא האימא של המוכתר".
סומק עלה בפניו של אריה: "מה שהיה היה. יותר טוב בשביל כולנו שלא נוסיף לדבר על כך!".
השפלתי את מבטי. הבנתי כי מוטב לי לשמור על יחסי ידידות עם אריה, שכה כיבדתי והערכתי. ובכך הסתיימה חקירתי.


יום שלישי, 3 במאי 2016

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק)- חצץ שחור ומפל הנעורים

ביקור ילדי השכנים הערביים מאבו שושה במוסד החינוכי של משמר העמק  בשנות השלושים

 

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

סלים – גם אוהב, גם אויב


סלים היה שכננו וידידנו הקרוב, גם נפשית וגם גיאוגרפית. בוסתן עצי התות שופעי הפרי של סלים איבן חסיין גדל ממש ליד המוסד החינוכי, ובינינו חצץ וואדי אבו שושה, השוצף בימי הגשמים וחרב בימי הקיץ הלוהטים. בבוסתן הזה היינו יושבים בצל עצי התות, וסלים, שהיה בן-גילנו, היה מנעים את הזמן, מספר סיפורים, ומדי פעם ממלא מחדש את קערת החרס בתותים שחורים ("אסוואד") ולבנים מתוקים ("אבייאד").  ידינו ופנינו היו משחירים מצבע התותים. מה לעשות – זה היה המס שהיה עלינו לשלם עבור טעמם הנפלא של התותים!

סיפור המערה

ג'ארה


סלים סיפר לנו על מערה גדולה ומופלאה, הנמצאת במעלה התלול שמעל לוואדי. העלייה אליה היישר מן הוואדי הייתה בלתי אפשרית, אולם בדרך העולה מן הצפון ניתן היה להגיע בקלות יחסית, וחמורים נושאי מים או ציוד הגיעו אליה בקלות יתרה.
היו זמנים בהם נוקתה המערה מזוהמת הצאן אשר רבץ בה בימי חורף וקרה. המערה הוכשרה לצרכיהן של "מכשפות" הכפר. "לא, לא מכשפות" – היה סלים מתקן מיד את עצמו, היו אלה נשים מיילדות, אשר הפכו את המערה למעין "חדר לידה" למקרים יוצאי דופן. כך אירע גם במקרה של לטיפה, היהודייה מזמרין (זיכרון יעקב), שהובאה לכפר בידי מאהבה, עלי הערבי (ראה הסיפור "עיניים כחולות"). עלי ולטיפה קיבלו את עצת המיילדות, והסכימו כי הלידה תתבצע מחוץ לכפר, ב"מערת הלידות". הרי ידוע, כי בתהליך הלידה צועקת היולדת ואין לה שליטה על צעקותיה, ומי יודע מה תצעק לטיפה ובאיזו שפה...
(כשהיה אביו של סלים מתקרב אל חבורתנו, מעדר על כתפו, היה סלים משתתק ומחליף את נושא הסיפור. היה ברור כי האב אינו מאושר מסיפורי בנו, וחושש פן יגלוש לנושאים שהשתיקה יפה להם. רק בהתרחק האב, היה סלים חוזר אל סיפורו).

וכך, נערכו בחשאי כל ההכנות ללידה המתקרבת: המערה נוקתה, מזרון מולא בתבן טרי והונח על דרגש האבן, מים זכים נשאבו מן המעין ומילאו כמה "ג'ארות" חרס שחורות, ומצרכי מזון הוכנו בשפע. וכאשר הגיע המועד, עלתה השיירה אל המערה, והיולדת רכובה על חמור בראש כולם.

הלידה עברה בשלום. אם התגלו סודות במהלכה, הם נשארו צפונים בה. הילד – עבדאללה לבית שטיווי – גדל ופרח. צבע עורו היה בהיר וצח, עיניו כחולות כעיני אמו, ואף שערו בהיר היה וצהבהב. חוסן גופו ובהירות מחשבתו נתגלו במהרה כיתרונות בולטים, וכאשר הגיע לבגרות, קיבל את בחירתו למוכתאר הכפר באופן הטבעי ביותר.


מאוהב לאוהב
בימי רגיעה היינו עורכים ביקורים אצל ידידינו הערבים באבו שושה. בעיקר זוכר אני את הביקורים אצל סלים, ידידו האישי של אמנון. סלים היה נער יפה, פניו עדינים ושיניו הלבנות הבהיקו בצחקו. הוא היה מארח מלא חן והרבינו לבקר בבוסתן הגדול שליד ביתו, שהיה הקרוב ביותר למוסד. במיוחד אהבנו לזלול את פרי התות השחור והמתוק שהיה מלכלך את פנינו ומכתים את בגדינו. 

כאשר גמרנו לאסוף את כל התותים השחורים והלבנים שהיו בהישג ידינו, היה הוא מטפס בזריזות על העץ, מנער את בדיו ו"גשם" של תותים שחורים ומתוקים היה נושר על הכאפייה אשר פרש על הארץ, ושוב נמשכה חגיגת הזלילה. 


היינו מזמינים את סלים לסעוד עמנו בחדר האוכל. 
הבחור היה ביישן ומלא מעצורים. סלים אהב להפתיע אותנו בכישוריו הרבים. היה קולע אל המטרה ברוגטקה של גומי וענף בצורת האות V, ובירייה אחת חדה היה מתיז ראשה של כלנית אדומה, או מנפץ שבר זכוכית אשר תקענו לו כמטרה.
מכוניות מעטות עברו על הכביש חיפה-ג'נין. כאשר שמענו מרחוק תנועה של מכונית מתקרבת, היה סלים מכריז:
"זו השברולט של רג'י", או: "זה ברקווי של הקיבוץ".
אף פעם לא טעה. היום, במחשבה שנייה, נדמה לי כי ה"פיקח" ידע את מועד בואן של המכוניות והצליח :לעבוד" עלינו במידת מה.
בגבול הבוסתן של סלים זרם הוואדי שמימיו השקו את עצי הגן וחלקם היה זורם בלילות אל שטחי המספוא שלנו, כמוסכם בין המוכתרים של שני הישובים. בוואדי עצמו היה קבר מרובע הבנוי אבנים לבנות ומסותתות. היה זה קברו של הוואלי הקדוש. קדוש, לפי דברי סלים, על שום הבצורת שהייתה קשה במיוחד אותה שנה. כל העשב קמל, הבהמות צמאו, הבארות יבשו וגרון האנשים ניחר. באו כולם והתחננו לאותו וואלי כי ייחלץ לעזרתם. מה עשה הקדוש? פרס מחצלת קטנה בוואדי, נעמד על ברכיו והחל להתפלל לאללה ונשבע כי לא יפסיק מתפילתו עד אשר תיענה תפילתו והגשם ייחל לרדת. וכך היה. הקדוש מתפלל וכל אנשי הכפר סביבו, והנה קדרו השמים וגשם של ממש החל לרדת! פלגים קטנים הפכו זרמים והוואדי החל להתמלא במים שוצפים וגואים. 

אנשי הכפר השמחים והנדהמים ניסו לחלץ את הקדוש מן השיטפון, אולם הוא ברוב דבקותו לא נטש את מקום תפילתו עד אשר כיסו המים את כל גופו ורק ציצת שיער מקודקודו הזדקרה מעל פני המים. בציצת שיער זו משו הכפריים את האיש הקדוש וכך הצילוהו. לציצת שיער זו קוראים הערבים "שושה" ומכאן שם הכפר עד היום, אבו שושה.
מעל קברו של הוואלי, על המדרון, ניצב עץ אלון עתיק יומין, עץ קדוש! העקרות אשר בכפר היו קורעות רצועות בד מבגדן ותולות אותן על ענפיו – סגולה להולדת בנים זכרים ולפריון.

עץ אלון מקודש


חל איסור, העובר מדור לדור, לגדוע מענפי העץ, לא לנוי ולא להסקה! וכאשר אחדים מתושבי הכפר (בהסתר כמובן) גדעו כמה מענפיו לצרכי בנייה והסקה – רגזה הארץ! רעידת אדמה פגעה בעיקר בבתי הפושעים, בתים קרסו ונפלו, וכן נהרס בניין החאן הגדול , אשר שימש, בזמנו, את חברי הקיבוץ למגורים, בימים בהם הייתה שם פלוגת עבודה בת שנים-עשר איש, שחבריה עסקו בהכשרת המקום לקליטת שאר חברי הקיבוץ וילדיו. לא נותר מן החאן המפואר אלא קיר אחד ובו קשתות וחצרות, זכר ליופיו של הבית ועברו המכובד.
מאוד אהבנו לשמוע את סיפוריו של סלים, אך לימים, כאשר התבגרנו, ידענו כי ידידנו סלים פעיל ביותר בין צעירי כפרו ומאמנם בנשק ובתרגילי מלחמה. הבחור נעלם מדי פעם לתקופות ממושכות – השמועה אמרה כי נסע לסוריה וקיבל שם הכשרה צבאית. בפרוץ המאבק בין שני העמים על השליטה בארץ, נפגשנו עם סלים פנים אל פנים בקרב יריות.

מאז נעלמו עקבותיו לתקופה ארוכה. היה זה בתקופה של טרם קרב, הבריטים עמדו לעזוב את הארץ, הערבים ירו בדרכים ונשקם היה גלוי, בעוד נשק היהודים היה בלתי לגאלי – והוצא לשימוש בהסתר.
מדי יום ירדו כמה בחורים למספוא, לקצור ירק. אחזנו ברובים להגנתנו. הערבים מכיוון רוביה ונרנריה היו צולפים באש גם עלינו, העובדים בשדה, וגם על הקיבוץ. הערבים מכיוון מערב, מהכפר אבו שושה, לא היו יורים על חברי הקיבוץ – היה מין הסכם לא כתוב. ידענו כי קיימת פעילות עוינת מצידם, אשר התבטאה, כאמור, בהתקפה על קריית חרושת וכן ירי בדרכים. אותו בוקר עבדנו לרגלי תל אבו שושה וקצרנו בשדה החשוף, גלויים לעיני הערבים שישבו מעלינו על התל בעמדות חפורות, רובים בידיהם. את היריות הראשונות שמענו מכיוון אבו זריק, הכפר שבקרבת הזורע. מסתבר, כי הן כוונו אל מכונית הנוטרים, שהייתה ללא מחסה גג ונעה על הכביש כפטרול, בדרכה אל משמר העמק. כשהתקרבה לאזור אבו שושה, פתחו עליה הערבים באש. הקליעים זמזמו מעל לראשינו, ירינו לכיוון הערבים והדבר הקל על מכונית הנוטרים את הלחץ, אולם אותנו הצמידו הערבים באישם חזק אל הקרקע. במשקפת שדה ראינו בבירור כי מפקד כיתת היורים הערבים אינו אחר מאשר ידידנו מנוער, סלים. העברנו את המשקפת מאחד לשני וכולנו אישרנו בתדהמה – כן, זה הוא ולא אחר!
מאז לא ראינו אותו יותר, והשמועה אומרת כי נמלט עם שאר תושבי כפרו מזרחה, לאחר המפלה של צבא קאוקג'י בקרב על משמר העמק. פליטים מכפרו סיפרו כי הבחור נפטר בגיל צעיר למדי בשל מחלת השחפת.

נוטרים על אוטו משוריין - שנות השלושים (ארכיון הצילומים משמר העמק)

יום שני, 2 במאי 2016

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור-חצץ שחור ומפל הנעורים

אריה דיאמנט - שופר

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

היחסים עם השכנים הערבים

אריה המוכתר – חוואג'ה סלים
אריה דיאמנט היה מוכתר הקיבוץ. דמות חריגה ומיוחדת בנוף הקיבוצי, ואף אנו, הילדים, חשנו בכך. הורינו היו חקלאים המשכימים קום כל בוקר ויוצאים בבגדי עמל מי לשדה, מי לרפת, ללול או לחרושת. ואילו אריה דיאמנט היה מבריק בלבושו ומאחר לקום. מעניין, שהורינו קיבלו חריגה זה בהבנה. מסתבר, כי ימים רבים היו אכן ימי אי שקט, מאורעות, וידיו של המוכתר היו מלאות עבודה, שאם לא כן, איך קיבלה החברה הקיבוצית את דמותו של האדם שאיננו קם כל בוקר לעמל יומו? לנו, הילדים, היה העניין מוזר.
אני זוכר שליצן אחד מילדי הגן קרא: "ילדים, בואו מהר לחלון וראו: אריה עובר בבגדי עבודה!", וכאשר הגיעו לחלון צחק ואמר: "פתי מאמין לכל דבר!".
לדעתי, יש לעשות צדק עם אדם זה. בשלב מאוחר יותר היו תקופות שאריה קיבל על עצמו את ניהול הבנייה בקיבוץ, תפקיד קשה ואחראי. בעבודה זו גילה כישרון ארגוני רב ותקופה זו בבנייה זכורה לטוב! לימים דעך האיש, מחלתו הכריעה אותו והוא מת בטרם עת, אולם הסיפורים על ימי זוהרו עוד מהלכים בכל כפרי הסביבה.
אריה היה איש בטחון, והיה אחראי על מערכת היחסים בין הקיבוץ והשכנים הערביים, ועל היחסים עם השלטונות המנדטוריים, המשטרה והצבא הבריטיים.
לובש מכנסי רכיבה, מגפי עור מבריקים ומגבעת לבד, "כובע שריף" לראשו, שולט בשפה הערבית ומכיר את מנהגי הערבים לכל גינוניהם. גם באנגלית מגלגל לשונו, יודע לשתות משקאות חריפים, ולצחוק מבדיחותיהם של הקצינים האנגליים. אנו, ילדי הקיבוץ, היינו מוקסמים מדמותו הציורית ויוצאת הדופן של אריה דיאמנט, גם הלצותיו עברו בדילוגים ובקפיצות גסות מעל לכל המחסומים והאיסורים החינוכיים להם הורגלנו.

רועה ערבי 1930


בימי בחרותו היה אריה רוכב כגבר על סוסתו הלבנה כשאקדח חגור לו במותניו, ואומץ לבו הפך לשם דבר בכל כפרי הסביבה. בפתח ביתו עמדו שרפרפים ופינג'אן קפה. שם התכנסו מדי פעם מוכתרי הכפרים לדון בענייני היום ולפתור סכסוכי שכנים. מעמדו הפך מעמד של שופט ובורר, ופסיקתו התקבלה ללא ערעור. פעם באו אליו שני ערבים שהיו מוכים ופצועים מקטטה שפרצה ביניהם. לאחר שסיפרו את סיפור המעשה, שלווה בשבועות ובצעקות מי תקף ומי התחיל בריב, זיהה אריה מי התוקפן מבין השניים, וכשזה חש שהפסיקה תהיה לרעתו הכניס ידו אל חגורת אריה בקריאה: "אידי בזונרך" (ידי בחגורתך), מין בקשת חסות. אריה נפנף אותו והדפו: "אידך פיל טיזי", שאג עליו ובקול מצווה דרש מהם שישלימו ביניהם. האירוע הסתיים בלחיצות ידיים, בברכות ובשתיית קפה בפתח ביתו.
בימי חירום, כאשר הוצתה אש ביער, היה הוא הראשון מזנק עם הסטודיבייקר, אותה מכונית ישנה, ומתייצב במקום הבערה. נשמעו יריות מכיוון כלשהו, אריה (או כפי שכינוהו הערבים חוואג'ה סלים) היה ממהר למקום האירוע. יום אחד יצא אריה ליער בלוית קצין בריטי בשם דאף, שהיה ממונה על הנוטרים שהציבו בלילה מארבים למניעת הצתות, כדי לבדוק את העמדות שלהם בשטח. עם התקרבם לעמדתו של לייזר, נפתחה עליהם אש. הם, כמובן, נשכבו על הארץ ואריה הרגיע את הקצין הבריטי:
"בוא נספור חמש יריות, ואחר כך נקום ונצעד בבטחה".
"הכיצד?" שאל הבריטי."הרובה טעון חמישה כדורים, וליייזר אינו יודע לטעון אותו מחדש".
ואכן, כך היה, לקול צחוקו הרם של הבריטי.

אריה בביקור שכניו הערבים





בהיותנו ילדים ביקרנו עם אריה דיאמנט בכפר אבו שושה בחתונה. לאחר ספלי הקפה המר הגיעו הקפה המתוק, סיגריות, משקה קר ולבסוף הוגשה קערה מלאה אורז ונתחי בשר כבש צלויים פרוסים מעל. כל הנוכחים היו צובטים בקצה האצבעות מן האורז וזורקים אל תוך הפה מין כדור של אורז, פה ושם חטפו נתח בשר. אריה, שהיה מכובד בעייני מארחיו, קיבל סכין, כף ומזלג. בראותו את הכלים שמזוהמים הם מאוד, לקח את הכף ושפשף אותה בחרטום מגפו. סברנו כי יש בהתנהגותו חוסר נימוס, אולם מארחיו הבינו את הרמז והביאו לחוואג'ה סלים כלי אוכל נקיים ורחוצים.
חזינו בריקודי הדבקה של הגברים, שהעלו אבק תוך ריקוד ואף ניסינו את כוחנו אנו במחול. כמה חברות קיבוץ התיידדו עם נשות הכפר אבו שושה. הקשרים נוצרו בעיקר בזמן הביקורים במרפאת הקיבוץ, כשהנשים באו והביאו אתם את ילדיהם החולים לחבישה וטיפול. הנשים הערביות בנפרד, כמובן, רקדו וקיבלו ברצון את החברות שהצטרפו לריקודים. כמובן שהנשים גם סעדו בנפרד.

ריקוד הדבקה



נהנינו במיוחד מה"פנטזיה", תחרות בדהירה על סוסים. לעתים היה אריה דיאמנט, או "חוואג'ה סלים" כפי שכונה על ידם, מופיע על סוסתו הלבנה, המקושטת במרבד צבעוני, בחרוזים ובסרטים. גם דוד שפיר, ששימש כ"סניטר", כלומר תברואן מטעם ממשלת המנדט, היה מופיע על סוסתו "תעלה", ושניהם השתתפו בתחרויות הרכיבה. הערבים דהרו יפה ללא אוכפים או רסנים לסוסיהם.
לעתים היו  מגיעים גם קצינים בריטיים. אריה ידע לסגל לעצמו את סגנון הדיבור של אנשי הצבא. לעתים היה לוחש על אוזני בדיחה מפולפלת. כמובן, לקח לי שנים רבות כדי להבין את פשרן של מילים מסוימות ואף להעז לחזור עליהן. נושאי הבדיחות היו קטעי הווי של הצבא הבריטי.



בתור מוכתר היה אריה ממונה על עניני הנוטרים, נשק, בטחון שוטף. בימי מאורעות 1936, לעתים קרובות היו יריות על הקיבוץ בשעות הלילה, ואז אריה היה פוקד על הזרקור "ימינה!" או "שמאלה!" ואלומת האור החזקה הופנתה אל כיוון היורים, דבר שגרם אצלם לבהלה ופחד. נזק מיוחד לא נגרם מיריות אלו. הנוטרים יצאו בלילות לעמדות סביב היער, כדי למנוע הצתות.
בימים שעבדאללה שטיווי כיהן כמוכתר התהדקו מאוד הקשרים בין שני המוכתרים, היהודי והערבי. היו נאספים נכבדי הערבים מכפרי הסביבה ליד ביתו של אריה ולוגמים קפה עם הל. כאמור, אריה היה פוסק בנחת במחלוקות שפרצו ביניהם, וגם מסדיר מריבות ואי הבנות בין הקיבוץ לשכניו. בניין המוסד בו גרנו היה סמוך לוואדי אשר חצץ בינינו ובין הכפר אבו שושה. באחד הלילות, התעוררנו לשמע דפיקות מחרישות אוזניים אשר בקעו מכיוון הכפר. שכנינו חבטו במקלות על פחים והדפיקות לוו בקריאות: "אורקוד, אורקוד יה שיטאן" (רוץ, רוץ השד). היה זה בליל ירח מלא. מסתבר, כי באותו לילה התחולל ליקוי ירח. הערבים ניסו לגרש את "השד" שעלה וכיסה את הירח אותו קידשו, וראה זה פלא, הדפיקות והצעקות הבהילו את השד! לאחר כמה שעות נסוג השד והירח ניצל!
מקרה נוסף בו שמענו דפיקות על פחים, התחולל בשעות היום, כאשר נחילי ארבה גדולים נחתו על השדות ואיימו להשמיד את הצומח. במקרה זה מאום לא הועיל, הארבה השמיד והחריב יבולי שנה תמימה.

שני המוכתרים




חלפו שנים וביחסי השכנים היו עליות ומורדות. כל אשר התחולל בארץ השפיע מאוד על מערכת היחסים.
1936, בכל הארץ התקפות והתפרעויות של כנופיות ערביות. גם באזורנו יריות בלילה לכיוון הקיבוץ, הצתות חוזרות ונשנות ביער.
בינינו לבין תושבי הכפר אבו שושה, שררה מעין הבנה והסכמה, יחסי שכנים, יחסי שלום. ייתכן שמצב זה נוצר עקב הקשרים הטובים בין שני המוכתרים, אריה ועבדאללה של שטיווי, מוכתר אבו שושה. מזה שנים ירש עבדאללה את עמדת הכבוד בה זכה אביו עלי, שידע לדאוג יפה לענייני הציבור ולייצג את התושבים אצל השלטון המנדטורי. אמנם, צדיקים גדולים לא היו אנשי הכפר, וכדי להצדיק את לאומיותם בעיני בני עמם, תקפו יהודים וישובים בסביבה. 

זכור המקרה המזעזע בקרית חרושת, שם נרצחו באכזריות תושבים שלווים. התברר לנו כי בין הפורעים רב היה חלקם של שכנינו מאבו שושה.
אולם, גם באותם ימים נמשכו קשרי היום-יום בין השכנים. הערבים נעזרו בשרותי המרפאה בקיבוץ, וערבי בשם עיסה זקטא היה מגיע כדי לשחוט פרה או כבשה לצורכי הקיבוץ.
כאשר פרצו קרבות בכל הארץ וקיבוצנו הותקף על ידי קאוקג'י ב-4.4.48, הצטרפו לתוקפים תושבי הכפרים השוכנים ממזרח לנו. ערביי הכפר אבו שושה לא שיתפו פעולה עם צבא קאוקג'י. אמנם נורתה אש מכיוון מערב על ילדי המוסד, אשר חיפשו מסתור במערת הפלמ"ח, אבל היורים היו, כנראה, מאנשיו של קאוקג'י אשר הסתננו אל הכפר. אנשי הכפרים נמלטו מזרחה לאחר הקרב בו הדפו אנשינו את התוקפים.
לימים, הגיעה שמועה, כי עבדאללה ואחיו הוצאו להורג ונתלו בידי אנשיו המובסים של קאוקג'י.

קאוקג'י



היחסים שלנו עם בני דודינו
בילדותנו, בני גילנו בסביבה היו ילדי הכפרים הערביים, אבו שושה במערב, ורוביה במזרח. הקשרים בינינו סבלו מהיעדר שפה משותפת, ורק במשך השנים השתפר המצב כשאנו התחלנו לדבר ערבית.

שיחקנו עם הילדים הערבים והיינו מחליפים בינינו בלורות תמורת "פחות". ה"פחות" היו מלכודות ציפורים והערבים התקינו אותן מענפי עץ או חוטי ברזל קשים