מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) על ג'ין מאיר

 

ג'ין מאיר (1924-2000) אמנית הקרמיקה מעין השופט-צילם מוטק ארבל

 

חומר ביד היוצר – תקופת הקרמיקה

(מתוך ספרו של איתן בן אור בן משמר העמק – חצץ שחור )

ג'ין מאיר (1924-2000) – האמנית באזורנו

הקרמיקה תופסת מקום חשוב יותר ויותר בחיי. בשנת 1980, התחלתי לעסוק בקרמיקה, כשנסעתי ללמוד אצל ג'ין מאיר בקתדרה בעין השופט.
דמותה של ג'ין השפיעה עליי מאוד, למרות שבינה לביני אין שום דבר דומה לא בצורה, לא באופי ולא ביכולת. מכל מקום, היא הרשימה אותי ולמדתי ממנה דברים רבים, שהתאימו לאופייה ונגדו את האופי שלי; דייקנות, סדר ומשטר, כתיבה של דברים. כל דבר היה אצלה בעל משמעות מאוד רבה. היא נתנה, כמובן, חופש ליצירתיות, אבל יחד עם זה מאוד עמדה על שמירת הדייקנות והסדר. לדוגמה: כשרצתה שנשים גלזורה על העבודות הקפידה מאוד שנכין אותה במו ידינו, תוך שקילה מדויקת של כל גרם, חצי גרם, ולפעמים של עשירית הגרם, וכשחסר חומר אחד בגלזורה אמרה:
"לא חשובה המהירות, נחכה חודש-חודשיים עד שנשיג את החומר, וכאשר יגיע, תרכיב את הגלזורה ותגיע בדיוק למה שאתה מעוניין".
היה לה גם חוש הומור, לדוגמה: באחת העבודות הראשונות שעשיתי בניתי דבר מה ואת עודפי החמר זרקתי בערימה בצד, חתיכה על חתיכה. היא ניגשה, עמדה בצד, חייכה חיוך רחב ואמרה:
"יפה! יוצא מהכלל!"
ברגע הראשון חשבתי שכוונתה לעבודתי, אף כי המעיטה במחמאות, בדרך כלל.
"לא" אמרה, "אני מתכוונת לערימת החמר שזרקת בצד, זה יצא בצורה כל כך ספונטנית ומעניינת, זה פסל בפני עצמו".
חשבתי שלעגה לי, אבל היא נתנה לי להבין שבקרמיקה חשוב החמר עצמו, איך הוא מתנהג, איך הוא נשפך, איך הוא נדבק, ובכך הביעה ביקורת עקיפה על מי שמנסה בקפדנות רבה להדביק, למרוח ולחבר את החמר באופן מלאכותי, לעומת החמר עצמו, שהוא זורם ונשפך באופן טבעי וספונטני.
ליוויתי אותה הרבה פעמים, ביקרתי אותה בעין השופט, והיה מעניין מאוד לשמוע את דבריה ואת ביקורתה. לפעמים היו לי דעות שונות משלה. יום אחד נסעתי איתה לתל אביב לסידור עניינים שונים, היא את שלה ואני את שלי. נסענו יחד, ואמרתי לה שהמליצו לי לראות, בפתחו של בנק מסוים, תערוכת פסלים של אמנית ידועה. היא התלוותה אלי, וכשהגענו למקום עמדה בפתח ואמרה:
"תיכנס, אני אשאר בחוץ, אני כבר רואה איזו אמנית זו".
לטעמי, הפסלים היו דווקא יפים ומלוטשים, עשויים ברונזה, ואילו ג'ין התעקשה ואמרה:
"תבין, דברים שלא לרוחי ולטעמי, חבל לי לבזבז אפילו רגע אחד להתאמץ וליהנות מהם".

ג'ין מאיר יוצרת בחרס

היה לה אופי חזק מאוד וקפדני. צר לי שנפטרה בגיל כה צעיר, ובלבי אני חושב שמגיע לה ולנו שיוקם לזכרה מוסד כגון גלריה גדולה, כי היא היית האמנית באזורנו.
לימים נפגשתי עם בתה, שגרה בגליל, בציפורי, ועם בנה שהיה עובד משרד החוץ בשגרירות בהודו. טסתי אתו מהודו הביתה, שוחחנו מעט, גם על מפעל ההנצחה שייקרא על שמה, אבל לא נעשה דבר.

המשכתי לעבוד בקרמיקה בסטודיו המקומי שעומד לרשותם של כל אמני הקרמיקה בקיבוץ, אבל בשל הצפיפות והרעש לא היו שם תנאים לעיסוק באמנות.
לאחרונה, אני עובד בקרמיקה בגיל אור, בכיתה של המתקדמים, אצל מורה בשם יונה חמם. התנאים בכיתה אינם טובים, בלשון המעטה, אבל העבודות נשרפות בתנור במהרה, ותוך שבוע המוצר חוזר לידיך. פעם בשבוע, אחר הצהריים, אני לומד בחוג של שי אבידן, נכדו של שמעון אבידן, בחור צעיר ונחמד, בן עין השופט. החוג מורכב מתלמידיה של יונה ומחברים נוספים שרוצים להקדיש מזמנם לאמנות זו. אני תורם את חלקי ביצירת אווירה חברתית טובה בקבוצה ועושה זאת כמיטב יכולתי. תקופה מסוימת עשינו עבודת קרמיקה מאוד מורכבת הנקראת רקו, שרפה יפנית מיוחדת שנותנת תוצאות יפות. למלאכה זו נחוץ תנור מיוחד, ולא היה תקציב לכך. החלטתי לנסות לבנותו בעצמי. המסגרים שלנו עזרו לי ועשו עבודות ריתוך. אספתי לבנים שהיו בשטח, ויצקתי בסיס לתנור רקו בחוץ, בשדה. בניתי את כל המתקנים, וכבר שלוש עונות התנור מתפקד כראוי בגיל אור.
כיום התנור לא פעיל, אבל ניתן להפעילו לאחר שיפוץ קל.
פעם אחת עשיתי תערוכה בעזרתה של אורה, והצגתי את עבודותיי בתערוכות אזוריות. יש לי הנאה מזה שאנשים מביעים דעות שונות, לכן ולכאן, על יצירותיי.

כול פרט חשוב