מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) חצץ שחור ומפל הנעורים

פולי מסביר לחניכיו על תוכנית הייעור של אזור משמר העמק

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

עיניים כחולות

בבוסתן של סלים
הביקורים בגן עצי הפרי של חסיין אבו סלים הו נעימים ואהובים עלינו. אנו, קבוצת נערים מבני הקיבוץ, ובראשנו אמנון, שהיה ידידו האישי של סלים, היינו חוצים בריצה את וואדי אבו שושה, טובלים את רגלינו היחפות במי הוואדי הצוננים, מתיישבים בצל עץ האלון הזקן ומצפים לבואו של ידידנו סלים, שהיה – כזכור – בן גילנו. היה מזמין אותנו באדיבות רבה להיכנס אל ממלכתו, היא גנו השופע פירות מזנים שונים. בעיקר נמשכנו אל עצי ה"תות אסוואדי" – תותים שחורים, פרי נוטף עסיס שצבעו אדום כהה. הצבע נמרח על פנינו ועל ידינו, וכמובן הכתים את בגדינו – צבע יציב שאינו יורד בכביסה, והיה מסגיר את מעללינו וביקורינו אצל שכנינו הערבים. המטפלת ציפקה הייתה נוזפת בני קשות, וכמובן אצה-רצה להלשין באזני פולי המורה.
ופולי, בשלוותו הרגילה ובטון פילוסופי, מהמהם לעברנו – "כן, כן, שוב ערכתם ביקור אצל השכנים. אבל מדוע הכתמתם את הבגדים? האם חשבתם פעם לכבס במו ידיכם את הבגדים הספוגים במיץ התות?"
יום אחד היינו נרגשים מאוד: סלים הבטיח לנו הפתעה מיוחדת. הוא ילמד אותנו כיצד קוטפים את פרי הצבר מבלי להיעקץ בקוציו החדים והחודרניים.
סלים אחז בידו מוט-עץ ארוך, שבראשו קופסת פח עגולה, והיא מוצמדת במסמרים היטב-היטב אל המקל הארוך.

ויקופדיה תמונות

עלינו במעלה התלול אל התל הנישא מעל לכפר אבו שושה. סלים התקרב בזהירות אל שיחי הצבר, שהיו עמוסי פירות בגוונים שונים. את המוט שלח אל פרי שצבעו כתום אך לא אדום. "אלה האדומים בשלים מדי ואינם טובים למאכל" הסביר. מובן שגם על הירוקים פסח: "ניתן להם להבשיל – ואז יבוא תורם להיקטף". כאשר הולבשה הקופסה על הפרי, היה סלים שובר במשיכה את הפרי ותולש אותו מעלה הצבר הבשרני. את הפרי הלכוד בקופסה היה שופך על האדמה, ובעזרת ענף קטן מגלגל אותו בעפר מצד אל צד, וכך הופרדו ממנו הקוצים הזעירים. אז היה שולף מכיסו שברייה, מין סכין מעשה בית, ובלהב החד היה קוטם את שני קודקודיו של הפרי, ואז מעביר את הסכין על בטנו ובוקע את קליפתו בחריץ דק וישר. כעת היה מפשיל את הקליפה לצדדים ומגיש אל פינו בקצה הסכין את הפרי המתוק והטעים, בעוד קליפתו נושרת אל הארץ – תענוג היה זה לבלוע את מיץ הצבר ואת גרעיניו הקטנים. ממש מאכל תאווה.
אנו זכינו לאימון ולתרגול בקטיף הצברים, ולמחרת אותו יום באנו מן הבית מצוידים גם אנו במקלות קטיף ארוכים, שלראשיהם מוצמדות קופסאות שימורים, וכך מימשנו את האומנות המיוחדת שלמדנו מידידנו סלים.


 

עבדאללה א-שטיווי

באחד מביקורנו שמענו קולות שירה ממרכז הכפר. הקולות לווו ברקיעות רגלים. לדברי סלים, נערכה בכפר חתונה. החגיגה התנהלה ליד ביתו של המוכתר, עבדאללה א-שטיווי.
ידענו כי חתונה שכזאת נמשכת ימים מספר, וביקשנו מאריה ד, המוכתר שלנו, שיאפשר לנו לראות מקרוב את הריקודים והטכסים סביבה. אריה נעתר לבקשתנו. למחרת הופיע גם הוא עצמו בלוית כמה חברים וחברות מוותיקי הקיבוץ כאורחים מוזמנים לחתונה.
אריה רכב, כמובן, על סוסתו הלבנה, העטורה קישוטי רקמה צבעוניים. ואנו, כמה מילדי הקיבוץ, מצטרפים אל המשלחת, בעיניים פעורות ובחולצות לבנות. וכך ישבנו באוהל הנכבדים, כאורחיו של המוכתר עבדאללה א-שטיווי.
שני המוכתרים, עבדאללה הערבי ואריה היהודי, מצאו שפה משותפת, ואף נוצרה ביניהם ידידות חמה ולבבית, באשר ידעו לגשר על ניגודים ומחלוקות. אריה היה מרבה לבקר בכפר אבו שושה, היה מוזמן לפנטזיות וחתונות, ולפעמים הזמין חברים נוספים לאותם אירועים. את איטקה היה מרבה להזמין כאישה נבחרת, המקובלת על נשות הכפר, מוצאת איתן שפה משותפת ומערבת בין ערבית לעברית.
אנו, הילדים, אהבנו במיוחד את סעודות האורז וכדורי הבשר, אשר הוגשו בקערה גדולה. הגברים אכלו בידיים, מהקערה היישר אל הפה. את השומן שדבק בידיהם ניקו בדפנות האוהל, אשר נצצו והבהיקו מרוב ניגובים.

ילדים ערביים רוקדים בחתונה - שנות השלושים

דמותו של עבדאללה א-שטיווי עוררה תשומת לב מיוחדת. עורו היה בהיר-גוון, שערותיו בלונדיניות וצבע עיניו כחול. מראהו היה שונה ומיוחד. רוב בני השבט "ערב אל שיקרת" או ה"טורקימן" היו כהי עור, שערם שחור ומתולתל ועיניהם שחורות ובורקות. גם התייחסותו של עבדאללה אל שכניו היהודים הייתה יוצאת דופן. הוא קיבל את חברי הקיבוץ בידידות רבה, ויחסו זה הקרין על רוב אנשי כפרו.
יתכן שיחס זה נבע מקשריו החבריים עם אריה ד., המוכתר שלנו. אבל פה ושם נשמעו רמזים, כי היו לכך גם סיבות נוספות. איטקה, מותיקות הקיבוץ, שמעה מאחת הנשים בכפר כי דם יהודי זורם בעורקיו של עבדאללה.
אחד הזקנים סיפר בקריצה, כי הסבתא של עבדאללה מוצאה מהכפר זמרין – כפי שנקראה המושבה זיכרון יעקב בפי הערבים.
לאחר שצירפתי שמועה לשמועה וסיפור לסיפור, העזתי ושאלתי את אריה ד. האם נכונה השמועה, כי המוכתר של הכפר, עבדאללה הינו בעצם יהודי אשר מסתיר את זהותו. "שטויות במיץ עגבניות!" אמר אריה בתוקף, "ותפסיקו לבלבל את המוח".
הימים חלפו.
הסברו של אריה לא נראו לי מספקים. גם האופן שבו ניסה להיפטר ממני ומשאלותיי המטרידות, ואז ניסיתי התקפה ישירה:
"ידיד שלי מהכפר אבו שושה, סלים שמו, סיפר לי על היהודייה שהגיעה לפני זמן רב אל הכפר, והוא יודע פרטים די מדויקים על אותה יהודייה, שהיא האימא של המוכתר".
סומק עלה בפניו של אריה: "מה שהיה היה. יותר טוב בשביל כולנו שלא נוסיף לדבר על כך!".
השפלתי את מבטי. הבנתי כי מוטב לי לשמור על יחסי ידידות עם אריה, שכה כיבדתי והערכתי. ובכך הסתיימה חקירתי.

                עץ האלון   

א. יומנה של איטקה
כאשר העבירו את איטקה אל הבית הסיעודי, היא הייתה כבר ממש זקנה, היו שאמרו כי עברה כבר את המאה. היא הייתה יושבת ובוהה בדלת הזכוכית, ממנה נשקף הדשא הירוק כמרבד שצללי העצים הכהים מוטלים עליו. פה ושם הבהיקו כתמי אור בהירים, אשר אילצו את איטקה לעצום את עיניה מעוצמת הסנוור.
איטקה לא תקשרה עם הסובבים אותה, לעצמה הייתה ממלמלת מילים ומשפטים אשר נשמעו ליודעי דבר כשפה הפולנית, שפת ילדותה. דירתה שופצה ונמסרה לדיירים חדשים. ספרים רבים הועברו ממנה לספריה, צילומים נמסרו לארכיון, ומזכרות ודברי ערך חולקו בין קרובים וידידים.   
כשביקרתי את חברי , שעבר לאותה דירה, מצאתי באחת המגרות מחברת בכריכה שחורה. לאחר דפדוף, נראתה לי המחברת כיומן, רובו כתוב בכתב יפה ומסודר, בשפה העברית. פה ושם הופיעו מילים או קטעים בשפה זרה, כנראה פולנית. הבאתי יומן זה לאיטקה – שמא תמצא בו עניין. איטקה נתנה ליומן לצנוח את הרצפה ומלמלה: "לא חשוב, לא חשוב". לימים הצצתי בדפי היומן, ומצאתי בו כמה סיפורי חיים, אשר קשה היה לקשור אותה עם חייה של איטקה.
לא רבים ידעו על מערכת הקשרים שקיימה במשך זמן רב עם שכנתה לטיפה, ערביה מהכפר השכן אבו שושה. חברים ראו את איטקה מטיילת אל עץ האלון הזקן, אשר חצץ בין הכפר הערבי לבין מבני בית הספר של הקיבוץ. גם לטיפה הייתה מגיעה אל מקום המפגש – בצל עץ האלון. כאן, התברר, ליד האלון הגדול, היו שתי הנשים נפגשות.   

ב.  סיפורה של לטיפה לאיטקה

בערב סתיו קריר אחד ישבו שתי הנשים לרגלי עץ האלון. לשאלתה של איטקה, מספרת לטיפה:
אין ספק כי העץ קדוש. עצם קיומו רב-השנים מוכיח זאת, קדושתו הגנה עליו. התושבים, כשנזקקו לחומר בעירה, היו גודעים את ענפי כל העצים, וכך חוסלו היערות שכיסו בירק את ההרים בסביבתנו. אבל מסורת הייתה עוברת מדור לדור: "בענפי העץ הזה אין לגעת!". נשים עקרות שביקשו ללדת, היו קורעות פיסת בד מלבושן התחתון ותולות אותה כסרט על ענף מענפי העץ. וכך נתרבו הסרטים. בימי הקיץ, הסתירה אותם עלוות העץ הירוקה, ואולם בימי החורף, כאשר העץ עמד בשלכת, החליפו הסרטים את עליו, קישטו את העץ העירום בשפע סרטים המתנפנפים ברוח.
לרגלי העץ נמצאת מערת קבורה קדומה, כנראה מימי הרומאים או הבזנטים. בפתח מערה זו נשמרה אבן הגולל, בה היו סותמים את פי המערה לאחר שגופת אדם שנפטר הונחה ביחד עם עצמות אבותיו. מכאן הביטויים – "וישכב עם אבותיו", וכן: "נסתם עליו הגולל".
כאן גילתה איטקה ללטיפה את סוד מצוקתה – כי עקרה היא, ומשתוקקת מאוד לבן או בת. מזה שנים היא מנסה להרות מבעלה, והעניין אינו צלח! אז הציעה לה לטיפה לקרוע פיסה משמלתה ולתלותה על ענפי עץ האלון. ועוד הציעה לה מניסיונה שלה: הלא גם היא חייתה שנים עם בעלה משה, וישועה לא באה לה, והנה עם אהובה עלי צלח המגע, והביא מיד להריונה הראשון.
איטקה התרשמה מאוד מסיפורה של לטיפה, ולאחר כמה התייעצויות בבית קיבלה אישור, בהמלצת הרופא המקומי, לנסוע לשנתיים לארצות הברית, "לצרכי לימוד".
לאחר ימים רבים חזרה איטקה מארצות הברית, ותינוק חמוד בחיקה. רבים מחבריה בקיבוץ שמחו בשמחתה, וחגגו את המאורע עם המשפחה המאושרת.
איטקה לא שכחה להודיע ללטיפה על ההצלחה שזכתה לה בעקבות המלצתה.
פיסה משמלתה, אמנם, לא תלתה איטקה על ענפי עץ האלון.

הגורן - בזיכרון יעקב שלי

ג. סיפורו של הזקן מזיכרון יעקב

באחד הטיולים שערכנו בזיכרון יעקב, החלטתי לפרוש מן החבורה, ואת הזמן ניצלתי לבלוש ולברר, הידוע למי מהתושבים סיפור על יהודייה מזכרון, שעברה להתגורר בכפר ערבי אשר בסביבה.
נתקלתי באדישות ובסירוב להיכנס לדיון איתי בפרשה מוזרה זו. לבסוף זכיתי בהצלחה מסוימת, כאשר היפנו אותי לזקן ערירי אשר חי בקצה המושבה. אותו זקן ידע סיפורים מרתקים מעברה של "זמרין" – סיפורים שחלקם עוד מימי שלטון התורכים בארץ. הגעתי אל אותו זקן, ולאחר כוס תה שנייה החל להיזכר באותו זוג תמוה, אשר אחריתו הייתה מרה וקשה.
"היה איכר בזמרין ושמו יעקב. המסכן הכניס לביתו את עלי, פועל ערבי. זה היה ממזר, נחש! ימח שמו! מהרגע הראשון נתן עינו בלאה היפה, אשתו הצעירה של יעקב. השכנים הזהירו את יעקב: "היזהר מהערבי! זרוק אותו!" – אבל יעקב נזקק מאוד לעזרתו של עלי, שהיה פועל חרוץ וזריז, אבל מסתבר שגם נואף לא קטן. אומרים שהעניינים הסתבכו כאשר עלי הכניס את לאה להריון. אותה לאה, אומרת הרכילות, לא הייתה כל כך תמימה, וחיבבה את עלי הרבה.
ובא הבוקר שיעקב נרצח. עלי אמר כי הייתה זו תאונה. עלי חזר מבוהל מן השדה וסיפר ללאה את אשר קרה: "העגלה התהפכה בוואדי ומחצה את יעקב, מה לעשות?" עלי הציע ללאה לברוח עמו אל אחד הכפרים של בני שבטו: "אף אחד לא יאמין לסיפור על אותה תאונה מוזרה".
לאה הבינה כי זה הפתרון האפשרי היחיד בסיפור הזה.
ומאז נעלמו עקבותיה. אומרים שאת הממזר ילדה באחד הכפרים. ומי ילך היום לחקור בסיפורי העבר?
 

סוף דבר

זה היה ערב סתיו נעים. אריה המוכתר שלנו התרווח על פוטל לפני ביתו, כשהיה מעשן סיגריה בנחת. כאשר התקרבתי אל ביתו, קרא לי בהינף ידו, ורמז לי כי אתקרב אליו. ניגשתי מלא סקרנות, משום שלאריה תמיד יש איזה סיפור מעניין או הלצה פיקנטית, וברצון היה מוכר את סחורתו לנו, בני הקיבוץ הבוגרים. "תפאדל! – שב. קפה או ערק?" אני העדפתי קפה חריף עם הל. הקפה נמזג מקומקום נחושת אל ספלוני החרסינה הקטנים. לאחר דומיה של דקות מספר הפרתי אני את השתיקה. "זוכר אתה, אריה, איך 'נפנפת' אותנו פעם כאשר שאלנו אותך על מוצאו של ידידך, המוכתר של אבו שושה? קראת לנו אז 'סמרקאצ'ים' וגם 'פסקודניאקים', וביקשת שנפסיק לבלבל לך את המוח עם סיפורי הבל, שלא היו ולא נבראו?".
ואריה, בטון ידידותי: "לא התכוונתי לפגוע בכם, אבל נמאס לי להדוף כל מיני שמועות המופצות ביד בעלי דמיון, ואפילו אם יש פה ושם בסיס מציאותי – כדאי שלא לסלף את האמת". וכאן עבר לטון רציני ושקט: "נכון! בכפר אבו שושה היו גורמים שונים שהתנגדו ביניהם. היו אנשי המופתי – חאג' אמין אל חוסייני, שהיו לאומנים במיוחד, ומוכנים למעשי איבה ורצח כלפי היהודים, וכמובן גם נגדנו – השכנים. ולעומתם – אנשי שלומו של עבדאללה שטיווי – שייצגו זרם השואף לקדמה וליחסי ידידות עם השכנים היהודים, כלומר, איתנו. בגילויי הניגודים בין שני הזרמים האלה נאמרו דברים בוטים, ורכילויות שונות הופרחו באוויר, שתכליתן הייתה להבאיש את ריחו של האיש הנחמד והישר הזה, עבדאללה שטיווי. נכון שהאיש נראה בהיר שיער ועיניו כחולות,. מתנגדיו כינו אות "היאהודי" וסופר עליו כי אימו יהודייה שנחטפה מהמושבה זיכרון יעקב. כל זה כמובן אינו נכון, ומאוד לא מדויק!.
היו תקופות בהן פעלו הקיצוניים בכפר, בעיקר אנשי השבאב, כנגד הישוב היהודי באזור. כלפי קיבוצנו נשמרו יחסים הוגנים. יכול אני לספר לך על הרצח ב-1936 בקרית חרושת, כאשר התוקפים היו בני הכפר אבו שושה, וכך נהיו לאומנים כשרים בעיני החומיינים. גם רצח שני חברים בוואדי קאסב הסמוך, כאשר נרצחו האופה, איש קיבוץ הזורע, וה"מזריע" ברפתות האזור, בוצע בידי "ידידינו" מהכפר השכן אבו שושה.
זכור לכולנו איך ניסו שכנינו ממערב לשמור על ניטרליות בשנת 1948, עת היינו מוקפים בכפרים עוינים, אשר ניצלו כל אפשרו להתנכל לחברי קיבוצנו. היו יורים וצולפים ביום ובלילה על העובדים בשדה, עד למקרה בו נפגע אלישע מצליפת צלף, אשר ירה מהכפר רוביה אל תחתה.
אני מנסה להשחיל שאלה: בכל זאת, אש נורתה על ילדי בית הספר שלנו כאשר ניסו למצוא מקלט מאש התותחים ולהסתתר במערת הפלמ"ח, ואש זו נורתה מכיוון הכפר אבו שושה!.
אריה מרים את ידו ואומר: "שמענו, שמענו".
ידוע, כי באותם ימי מלחמה נכנסו החיילים העיראקים אל הכפר אבו שושה, ויש להניח שהם אשר ירו בילדים הבורחים. יתכן וגם כמה מתושבי הכפר חברו אליהם. לנו ידוע, כי המוכתר עבדאללה ורבים מתומכיו לא נתנו ידם למעשה מנוול זה, ושמרו על ניטרליות גם בימי הקרבות.
הודיתי לאריה על הקפה ועל ההסבר בנושא מערכת היחסים המורכבת בינינו לביו שכנינו באותם ימים סוערים. ובכל זאת נשארו בליבי כמה תמיהות ועניינים שלא הוסברו עד תום, והמשכתי להרהר ולחקור.