מתוך ספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל הנעורים

הצילום מגוגל

שבעה כדי זהב

כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן אשר באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי בזמנו היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושה. עשיר מופלג היה השיך: אדמות פוריות היו לו בכל הסביבה, ובמרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב.
קמצן היה השייך, ובניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה. בבוא היום, חילק את אדמותיו לבניו ביד נדיבה. בנו בכורו קיבל את אדמות מנסי (בעבר הרחוק אולי ישב שם שבט המנשה). בתו קיבלה את אדמות רוביה, שפירושה אביב, כשמה – אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים וייקרא שמו כופריין.
כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער שהיה משרתו האהוב, ובסתר יצאו יחד בלילות. בכל לילה טמנו באדמה כד, ובו מטבעות זהב, וכאשר סיימו לטמון שבעה כדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח אותו אל קצווי ארץ, הזהירו לבל יחזור לכאן, ואף הוסיף ואיים: "פן בחרב זו אערוף את ראשך".
שנים חלפו, אך הרינונים לא פסקו.
הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשיים – לא סתם הסכימו לקנות חלקות קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. בוודאי שמעו גם הם על המטמון החבוי באדמתם.
יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול, משני צידי החמור היו תלויות נפות גדולות, לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, ואני הוא הנער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב!". לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ.

אנשי הסליק, משולם וידידו גנייק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה היו יוצאים בהיחבא ובידיהם כלי חפירה. הם חפרו בורות עבור הסליקים, בהם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ.
בשעות היום היו ניגשים אל עבדאללה, שהיה חרוץ במלאכת ניפוי התבואה. הוא היה חדל ממלאכתו רק לצורך קיום מצוות התפילות. היה פורש שק, עליו התפלל, וכורע לכיוון מכה. אדוק מאוד היה האיש.

מהיום בו חזר מהעלייה לרגל צורף לשמו הכינוי "חאג'".
רק כאשר סיים את תפילתו ניגשו אליו השניים, וביקשו ממנו הנחיות לגבי מקום מסתורם המשוער של הכדים ההם. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע לשייך המנוח לשמור את סודו), אך פעם אחר פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים.
אנשי הסליקים חפרו וחפרו, אך העלו חרס בידם. עד שיום אחד (למעשה – לילה אחד) מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל אריה המוכתר, לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת, ונשאר עוד שנים רבות בתפקידו המיוחד.
באותם ימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ חפירות הגנה ומקלטים, נמצאו גם כל שאר הכדים.

הגנה לחדר האוכל של משמר העמק 1948 - צילום מארכיון משמר העמק