מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק)- חצץ שחור ומפל הנעורים

ביקור ילדי השכנים הערביים מאבו שושה במוסד החינוכי של משמר העמק  בשנות השלושים

 

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

סלים – גם אוהב, גם אויב

סלים היה שכננו וידידנו הקרוב, גם נפשית וגם גיאוגרפית. בוסתן עצי התות שופעי הפרי של סלים איבן חסיין גדל ממש ליד המוסד החינוכי, ובינינו חצץ וואדי אבו שושה, השוצף בימי הגשמים וחרב בימי הקיץ הלוהטים. בבוסתן הזה היינו יושבים בצל עצי התות, וסלים, שהיה בן-גילנו, היה מנעים את הזמן, מספר סיפורים, ומדי פעם ממלא מחדש את קערת החרס בתותים שחורים ("אסוואד") ולבנים מתוקים ("אבייאד").  ידינו ופנינו היו משחירים מצבע התותים. מה לעשות – זה היה המס שהיה עלינו לשלם עבור טעמם הנפלא של התותים!

סיפור המערה

ג'ארה

סלים סיפר לנו על מערה גדולה ומופלאה, הנמצאת במעלה התלול שמעל לוואדי. העלייה אליה היישר מן הוואדי הייתה בלתי אפשרית, אולם בדרך העולה מן הצפון ניתן היה להגיע בקלות יחסית, וחמורים נושאי מים או ציוד הגיעו אליה בקלות יתרה.
היו זמנים בהם נוקתה המערה מזוהמת הצאן אשר רבץ בה בימי חורף וקרה. המערה הוכשרה לצרכיהן של "מכשפות" הכפר. "לא, לא מכשפות" – היה סלים מתקן מיד את עצמו, היו אלה נשים מיילדות, אשר הפכו את המערה למעין "חדר לידה" למקרים יוצאי דופן. כך אירע גם במקרה של לטיפה, היהודייה מזמרין (זיכרון יעקב), שהובאה לכפר בידי מאהבה, עלי הערבי (ראה הסיפור "עיניים כחולות"). עלי ולטיפה קיבלו את עצת המיילדות, והסכימו כי הלידה תתבצע מחוץ לכפר, ב"מערת הלידות". הרי ידוע, כי בתהליך הלידה צועקת היולדת ואין לה שליטה על צעקותיה, ומי יודע מה תצעק לטיפה ובאיזו שפה...
(כשהיה אביו של סלים מתקרב אל חבורתנו, מעדר על כתפו, היה סלים משתתק ומחליף את נושא הסיפור. היה ברור כי האב אינו מאושר מסיפורי בנו, וחושש פן יגלוש לנושאים שהשתיקה יפה להם. רק בהתרחק האב, היה סלים חוזר אל סיפורו).
וכך, נערכו בחשאי כל ההכנות ללידה המתקרבת: המערה נוקתה, מזרון מולא בתבן טרי והונח על דרגש האבן, מים זכים נשאבו מן המעין ומילאו כמה "ג'ארות" חרס שחורות, ומצרכי מזון הוכנו בשפע. וכאשר הגיע המועד, עלתה השיירה אל המערה, והיולדת רכובה על חמור בראש כולם.

הלידה עברה בשלום. אם התגלו סודות במהלכה, הם נשארו צפונים בה. הילד – עבדאללה לבית שטיווי – גדל ופרח. צבע עורו היה בהיר וצח, עיניו כחולות כעיני אמו, ואף שערו בהיר היה וצהבהב. חוסן גופו ובהירות מחשבתו נתגלו במהרה כיתרונות בולטים, וכאשר הגיע לבגרות, קיבל את בחירתו למוכתאר הכפר באופן הטבעי ביותר.

מאוהב לאוהב
בימי רגיעה היינו עורכים ביקורים אצל ידידינו הערבים באבו שושה. בעיקר זוכר אני את הביקורים אצל סלים, ידידו האישי של אמנון. סלים היה נער יפה, פניו עדינים ושיניו הלבנות הבהיקו בצחקו. הוא היה מארח מלא חן והרבינו לבקר בבוסתן הגדול שליד ביתו, שהיה הקרוב ביותר למוסד. במיוחד אהבנו לזלול את פרי התות השחור והמתוק שהיה מלכלך את פנינו ומכתים את בגדינו. 
כאשר גמרנו לאסוף את כל התותים השחורים והלבנים שהיו בהישג ידינו, היה הוא מטפס בזריזות על העץ, מנער את בדיו ו"גשם" של תותים שחורים ומתוקים היה נושר על הכאפייה אשר פרש על הארץ, ושוב נמשכה חגיגת הזלילה. 

היינו מזמינים את סלים לסעוד עמנו בחדר האוכל. 
הבחור היה ביישן ומלא מעצורים. סלים אהב להפתיע אותנו בכישוריו הרבים. היה קולע אל המטרה ברוגטקה של גומי וענף בצורת האות V, ובירייה אחת חדה היה מתיז ראשה של כלנית אדומה, או מנפץ שבר זכוכית אשר תקענו לו כמטרה.
מכוניות מעטות עברו על הכביש חיפה-ג'נין. כאשר שמענו מרחוק תנועה של מכונית מתקרבת, היה סלים מכריז:
"זו השברולט של רג'י", או: "זה ברקווי של הקיבוץ".
אף פעם לא טעה. היום, במחשבה שנייה, נדמה לי כי ה"פיקח" ידע את מועד בואן של המכוניות והצליח :לעבוד" עלינו במידת מה.
בגבול הבוסתן של סלים זרם הוואדי שמימיו השקו את עצי הגן וחלקם היה זורם בלילות אל שטחי המספוא שלנו, כמוסכם בין המוכתרים של שני הישובים. בוואדי עצמו היה קבר מרובע הבנוי אבנים לבנות ומסותתות. היה זה קברו של הוואלי הקדוש. קדוש, לפי דברי סלים, על שום הבצורת שהייתה קשה במיוחד אותה שנה. כל העשב קמל, הבהמות צמאו, הבארות יבשו וגרון האנשים ניחר. באו כולם והתחננו לאותו וואלי כי ייחלץ לעזרתם. מה עשה הקדוש? פרס מחצלת קטנה בוואדי, נעמד על ברכיו והחל להתפלל לאללה ונשבע כי לא יפסיק מתפילתו עד אשר תיענה תפילתו והגשם ייחל לרדת. וכך היה. הקדוש מתפלל וכל אנשי הכפר סביבו, והנה קדרו השמים וגשם של ממש החל לרדת! פלגים קטנים הפכו זרמים והוואדי החל להתמלא במים שוצפים וגואים. 
אנשי הכפר השמחים והנדהמים ניסו לחלץ את הקדוש מן השיטפון, אולם הוא ברוב דבקותו לא נטש את מקום תפילתו עד אשר כיסו המים את כל גופו ורק ציצת שיער מקודקודו הזדקרה מעל פני המים. בציצת שיער זו משו הכפריים את האיש הקדוש וכך הצילוהו. לציצת שיער זו קוראים הערבים "שושה" ומכאן שם הכפר עד היום, אבו שושה.
מעל קברו של הוואלי, על המדרון, ניצב עץ אלון עתיק יומין, עץ קדוש! העקרות אשר בכפר היו קורעות רצועות בד מבגדן ותולות אותן על ענפיו – סגולה להולדת בנים זכרים ולפריון.

עץ אלון מקודש

חל איסור, העובר מדור לדור, לגדוע מענפי העץ, לא לנוי ולא להסקה! וכאשר אחדים מתושבי הכפר (בהסתר כמובן) גדעו כמה מענפיו לצרכי בנייה והסקה – רגזה הארץ! רעידת אדמה פגעה בעיקר בבתי הפושעים, בתים קרסו ונפלו, וכן נהרס בניין החאן הגדול , אשר שימש, בזמנו, את חברי הקיבוץ למגורים, בימים בהם הייתה שם פלוגת עבודה בת שנים-עשר איש, שחבריה עסקו בהכשרת המקום לקליטת שאר חברי הקיבוץ וילדיו. לא נותר מן החאן המפואר אלא קיר אחד ובו קשתות וחצרות, זכר ליופיו של הבית ועברו המכובד.
מאוד אהבנו לשמוע את סיפוריו של סלים, אך לימים, כאשר התבגרנו, ידענו כי ידידנו סלים פעיל ביותר בין צעירי כפרו ומאמנם בנשק ובתרגילי מלחמה. הבחור נעלם מדי פעם לתקופות ממושכות – השמועה אמרה כי נסע לסוריה וקיבל שם הכשרה צבאית. בפרוץ המאבק בין שני העמים על השליטה בארץ, נפגשנו עם סלים פנים אל פנים בקרב יריות.

מאז נעלמו עקבותיו לתקופה ארוכה. היה זה בתקופה של טרם קרב, הבריטים עמדו לעזוב את הארץ, הערבים ירו בדרכים ונשקם היה גלוי, בעוד נשק היהודים היה בלתי לגאלי – והוצא לשימוש בהסתר.
מדי יום ירדו כמה בחורים למספוא, לקצור ירק. אחזנו ברובים להגנתנו. הערבים מכיוון רוביה ונרנריה היו צולפים באש גם עלינו, העובדים בשדה, וגם על הקיבוץ. הערבים מכיוון מערב, מהכפר אבו שושה, לא היו יורים על חברי הקיבוץ – היה מין הסכם לא כתוב. ידענו כי קיימת פעילות עוינת מצידם, אשר התבטאה, כאמור, בהתקפה על קריית חרושת וכן ירי בדרכים. אותו בוקר עבדנו לרגלי תל אבו שושה וקצרנו בשדה החשוף, גלויים לעיני הערבים שישבו מעלינו על התל בעמדות חפורות, רובים בידיהם. את היריות הראשונות שמענו מכיוון אבו זריק, הכפר שבקרבת הזורע. מסתבר, כי הן כוונו אל מכונית הנוטרים, שהייתה ללא מחסה גג ונעה על הכביש כפטרול, בדרכה אל משמר העמק. כשהתקרבה לאזור אבו שושה, פתחו עליה הערבים באש. הקליעים זמזמו מעל לראשינו, ירינו לכיוון הערבים והדבר הקל על מכונית הנוטרים את הלחץ, אולם אותנו הצמידו הערבים באישם חזק אל הקרקע. במשקפת שדה ראינו בבירור כי מפקד כיתת היורים הערבים אינו אחר מאשר ידידנו מנוער, סלים. העברנו את המשקפת מאחד לשני וכולנו אישרנו בתדהמה – כן, זה הוא ולא אחר!
מאז לא ראינו אותו יותר, והשמועה אומרת כי נמלט עם שאר תושבי כפרו מזרחה, לאחר המפלה של צבא קאוקג'י בקרב על משמר העמק. פליטים מכפרו סיפרו כי הבחור נפטר בגיל צעיר למדי בשל מחלת השחפת.

נוטרים על אוטו משוריין - שנות השלושים (ארכיון הצילומים משמר העמק)