מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור-חצץ שחור ומפל הנעורים

אריה דיאמנט - שופר

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

היחסים עם השכנים הערבים

אריה המוכתר – חוואג'ה סלים
אריה דיאמנט היה מוכתר הקיבוץ. דמות חריגה ומיוחדת בנוף הקיבוצי, ואף אנו, הילדים, חשנו בכך. הורינו היו חקלאים המשכימים קום כל בוקר ויוצאים בבגדי עמל מי לשדה, מי לרפת, ללול או לחרושת. ואילו אריה דיאמנט היה מבריק בלבושו ומאחר לקום. מעניין, שהורינו קיבלו חריגה זה בהבנה. מסתבר, כי ימים רבים היו אכן ימי אי שקט, מאורעות, וידיו של המוכתר היו מלאות עבודה, שאם לא כן, איך קיבלה החברה הקיבוצית את דמותו של האדם שאיננו קם כל בוקר לעמל יומו? לנו, הילדים, היה העניין מוזר.
אני זוכר שליצן אחד מילדי הגן קרא: "ילדים, בואו מהר לחלון וראו: אריה עובר בבגדי עבודה!", וכאשר הגיעו לחלון צחק ואמר: "פתי מאמין לכל דבר!".
לדעתי, יש לעשות צדק עם אדם זה. בשלב מאוחר יותר היו תקופות שאריה קיבל על עצמו את ניהול הבנייה בקיבוץ, תפקיד קשה ואחראי. בעבודה זו גילה כישרון ארגוני רב ותקופה זו בבנייה זכורה לטוב! לימים דעך האיש, מחלתו הכריעה אותו והוא מת בטרם עת, אולם הסיפורים על ימי זוהרו עוד מהלכים בכל כפרי הסביבה.
אריה היה איש בטחון, והיה אחראי על מערכת היחסים בין הקיבוץ והשכנים הערביים, ועל היחסים עם השלטונות המנדטוריים, המשטרה והצבא הבריטיים.
לובש מכנסי רכיבה, מגפי עור מבריקים ומגבעת לבד, "כובע שריף" לראשו, שולט בשפה הערבית ומכיר את מנהגי הערבים לכל גינוניהם. גם באנגלית מגלגל לשונו, יודע לשתות משקאות חריפים, ולצחוק מבדיחותיהם של הקצינים האנגליים. אנו, ילדי הקיבוץ, היינו מוקסמים מדמותו הציורית ויוצאת הדופן של אריה דיאמנט, גם הלצותיו עברו בדילוגים ובקפיצות גסות מעל לכל המחסומים והאיסורים החינוכיים להם הורגלנו.

רועה ערבי 1930

בימי בחרותו היה אריה רוכב כגבר על סוסתו הלבנה כשאקדח חגור לו במותניו, ואומץ לבו הפך לשם דבר בכל כפרי הסביבה. בפתח ביתו עמדו שרפרפים ופינג'אן קפה. שם התכנסו מדי פעם מוכתרי הכפרים לדון בענייני היום ולפתור סכסוכי שכנים. מעמדו הפך מעמד של שופט ובורר, ופסיקתו התקבלה ללא ערעור. פעם באו אליו שני ערבים שהיו מוכים ופצועים מקטטה שפרצה ביניהם. לאחר שסיפרו את סיפור המעשה, שלווה בשבועות ובצעקות מי תקף ומי התחיל בריב, זיהה אריה מי התוקפן מבין השניים, וכשזה חש שהפסיקה תהיה לרעתו הכניס ידו אל חגורת אריה בקריאה: "אידי בזונרך" (ידי בחגורתך), מין בקשת חסות. אריה נפנף אותו והדפו: "אידך פיל טיזי", שאג עליו ובקול מצווה דרש מהם שישלימו ביניהם. האירוע הסתיים בלחיצות ידיים, בברכות ובשתיית קפה בפתח ביתו.
בימי חירום, כאשר הוצתה אש ביער, היה הוא הראשון מזנק עם הסטודיבייקר, אותה מכונית ישנה, ומתייצב במקום הבערה. נשמעו יריות מכיוון כלשהו, אריה (או כפי שכינוהו הערבים חוואג'ה סלים) היה ממהר למקום האירוע. יום אחד יצא אריה ליער בלוית קצין בריטי בשם דאף, שהיה ממונה על הנוטרים שהציבו בלילה מארבים למניעת הצתות, כדי לבדוק את העמדות שלהם בשטח. עם התקרבם לעמדתו של לייזר, נפתחה עליהם אש. הם, כמובן, נשכבו על הארץ ואריה הרגיע את הקצין הבריטי:
"בוא נספור חמש יריות, ואחר כך נקום ונצעד בבטחה".
"הכיצד?" שאל הבריטי."הרובה טעון חמישה כדורים, וליייזר אינו יודע לטעון אותו מחדש".
ואכן, כך היה, לקול צחוקו הרם של הבריטי.

אריה בביקור שכניו הערבים

בהיותנו ילדים ביקרנו עם אריה דיאמנט בכפר אבו שושה בחתונה. לאחר ספלי הקפה המר הגיעו הקפה המתוק, סיגריות, משקה קר ולבסוף הוגשה קערה מלאה אורז ונתחי בשר כבש צלויים פרוסים מעל. כל הנוכחים היו צובטים בקצה האצבעות מן האורז וזורקים אל תוך הפה מין כדור של אורז, פה ושם חטפו נתח בשר. אריה, שהיה מכובד בעייני מארחיו, קיבל סכין, כף ומזלג. בראותו את הכלים שמזוהמים הם מאוד, לקח את הכף ושפשף אותה בחרטום מגפו. סברנו כי יש בהתנהגותו חוסר נימוס, אולם מארחיו הבינו את הרמז והביאו לחוואג'ה סלים כלי אוכל נקיים ורחוצים.
חזינו בריקודי הדבקה של הגברים, שהעלו אבק תוך ריקוד ואף ניסינו את כוחנו אנו במחול. כמה חברות קיבוץ התיידדו עם נשות הכפר אבו שושה. הקשרים נוצרו בעיקר בזמן הביקורים במרפאת הקיבוץ, כשהנשים באו והביאו אתם את ילדיהם החולים לחבישה וטיפול. הנשים הערביות בנפרד, כמובן, רקדו וקיבלו ברצון את החברות שהצטרפו לריקודים. כמובן שהנשים גם סעדו בנפרד.

ריקוד הדבקה

נהנינו במיוחד מה"פנטזיה", תחרות בדהירה על סוסים. לעתים היה אריה דיאמנט, או "חוואג'ה סלים" כפי שכונה על ידם, מופיע על סוסתו הלבנה, המקושטת במרבד צבעוני, בחרוזים ובסרטים. גם דוד שפיר, ששימש כ"סניטר", כלומר תברואן מטעם ממשלת המנדט, היה מופיע על סוסתו "תעלה", ושניהם השתתפו בתחרויות הרכיבה. הערבים דהרו יפה ללא אוכפים או רסנים לסוסיהם.
לעתים היו  מגיעים גם קצינים בריטיים. אריה ידע לסגל לעצמו את סגנון הדיבור של אנשי הצבא. לעתים היה לוחש על אוזני בדיחה מפולפלת. כמובן, לקח לי שנים רבות כדי להבין את פשרן של מילים מסוימות ואף להעז לחזור עליהן. נושאי הבדיחות היו קטעי הווי של הצבא הבריטי.


בתור מוכתר היה אריה ממונה על עניני הנוטרים, נשק, בטחון שוטף. בימי מאורעות 1936, לעתים קרובות היו יריות על הקיבוץ בשעות הלילה, ואז אריה היה פוקד על הזרקור "ימינה!" או "שמאלה!" ואלומת האור החזקה הופנתה אל כיוון היורים, דבר שגרם אצלם לבהלה ופחד. נזק מיוחד לא נגרם מיריות אלו. הנוטרים יצאו בלילות לעמדות סביב היער, כדי למנוע הצתות.
בימים שעבדאללה שטיווי כיהן כמוכתר התהדקו מאוד הקשרים בין שני המוכתרים, היהודי והערבי. היו נאספים נכבדי הערבים מכפרי הסביבה ליד ביתו של אריה ולוגמים קפה עם הל. כאמור, אריה היה פוסק בנחת במחלוקות שפרצו ביניהם, וגם מסדיר מריבות ואי הבנות בין הקיבוץ לשכניו. בניין המוסד בו גרנו היה סמוך לוואדי אשר חצץ בינינו ובין הכפר אבו שושה. באחד הלילות, התעוררנו לשמע דפיקות מחרישות אוזניים אשר בקעו מכיוון הכפר. שכנינו חבטו במקלות על פחים והדפיקות לוו בקריאות: "אורקוד, אורקוד יה שיטאן" (רוץ, רוץ השד). היה זה בליל ירח מלא. מסתבר, כי באותו לילה התחולל ליקוי ירח. הערבים ניסו לגרש את "השד" שעלה וכיסה את הירח אותו קידשו, וראה זה פלא, הדפיקות והצעקות הבהילו את השד! לאחר כמה שעות נסוג השד והירח ניצל!
מקרה נוסף בו שמענו דפיקות על פחים, התחולל בשעות היום, כאשר נחילי ארבה גדולים נחתו על השדות ואיימו להשמיד את הצומח. במקרה זה מאום לא הועיל, הארבה השמיד והחריב יבולי שנה תמימה.

שני המוכתרים

חלפו שנים וביחסי השכנים היו עליות ומורדות. כל אשר התחולל בארץ השפיע מאוד על מערכת היחסים.
1936, בכל הארץ התקפות והתפרעויות של כנופיות ערביות. גם באזורנו יריות בלילה לכיוון הקיבוץ, הצתות חוזרות ונשנות ביער.
בינינו לבין תושבי הכפר אבו שושה, שררה מעין הבנה והסכמה, יחסי שכנים, יחסי שלום. ייתכן שמצב זה נוצר עקב הקשרים הטובים בין שני המוכתרים, אריה ועבדאללה של שטיווי, מוכתר אבו שושה. מזה שנים ירש עבדאללה את עמדת הכבוד בה זכה אביו עלי, שידע לדאוג יפה לענייני הציבור ולייצג את התושבים אצל השלטון המנדטורי. אמנם, צדיקים גדולים לא היו אנשי הכפר, וכדי להצדיק את לאומיותם בעיני בני עמם, תקפו יהודים וישובים בסביבה. 
זכור המקרה המזעזע בקרית חרושת, שם נרצחו באכזריות תושבים שלווים. התברר לנו כי בין הפורעים רב היה חלקם של שכנינו מאבו שושה.
אולם, גם באותם ימים נמשכו קשרי היום-יום בין השכנים. הערבים נעזרו בשרותי המרפאה בקיבוץ, וערבי בשם עיסה זקטא היה מגיע כדי לשחוט פרה או כבשה לצורכי הקיבוץ.
כאשר פרצו קרבות בכל הארץ וקיבוצנו הותקף על ידי קאוקג'י ב-4.4.48, הצטרפו לתוקפים תושבי הכפרים השוכנים ממזרח לנו. ערביי הכפר אבו שושה לא שיתפו פעולה עם צבא קאוקג'י. אמנם נורתה אש מכיוון מערב על ילדי המוסד, אשר חיפשו מסתור במערת הפלמ"ח, אבל היורים היו, כנראה, מאנשיו של קאוקג'י אשר הסתננו אל הכפר. אנשי הכפרים נמלטו מזרחה לאחר הקרב בו הדפו אנשינו את התוקפים.
לימים, הגיעה שמועה, כי עבדאללה ואחיו הוצאו להורג ונתלו בידי אנשיו המובסים של קאוקג'י.

קאוקג'י

היחסים שלנו עם בני דודינו
בילדותנו, בני גילנו בסביבה היו ילדי הכפרים הערביים, אבו שושה במערב, ורוביה במזרח. הקשרים בינינו סבלו מהיעדר שפה משותפת, ורק במשך השנים השתפר המצב כשאנו התחלנו לדבר ערבית.
שיחקנו עם הילדים הערבים והיינו מחליפים בינינו בלורות תמורת "פחות". ה"פחות" היו מלכודות ציפורים והערבים התקינו אותן מענפי עץ או חוטי ברזל קשים