יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור - קזינס


                                                                                 ג

 סבתא פרידל

נורית כבת שנה עם סבא וסבתא

עוד דמות מעולם הילדות שלי הייתה סבתא פרידל, אימא של אימא. שהייתה ילידת 1878. היא הייתה גרה בחורף באשדות יעקב אצל שני בניה ובקיץ קבלה חדר בעין השופט וגרה אצלנו כמה חודשים.
 כשסבתא הייתה באה היו מגיעים איתה ענבים ירוקים ואדומים מאשדות וזאת הייתה חגיגה גדולה. זה היה מנהג כזה. כסף הרי לא היה לאנשים בקיבוץ, אז הם היו שולחים לבני משפחותיהם מטוב המשק, ביצים, שמנת , פרי.

 השנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות היו שנים של צנע והאוכל ניתן במנות קטנות. למשל חצי ביצה קשה 4 פעמים בשבוע או קובית שוקולד אחת כקינוח אחרי ארוחת ערב שבת. 


ההסבר שקיבלתי לכך שסבתא הייתה נודדת בין שני הקיבוצים היה שבחורף קר מדי אצלנו ובקיץ חם מדי באשדות יעקב (בתרגום לשפה של ימינו פירושו שלא היו אמצעים לא לקירור ולא לחימום החדרים). רק למעט מבינינו היו סבתות וסבים ובודאי בקיבוץ.
 הורי חברי הגרעין האמריקאי של הקבוץ עדיין היו ברובם באמריקה והורי החלק הפולני נספו ברובם בשואה. סבתי הייתה אישה נמוכת קומה שהשיער שלה היה אסוף לפקעת מהודקת מאחורי ראשה.
היא דיברה בעיקר אידיש ומספר מילים בעברית. אני לא זוכרת שדברתי איתה הרבה אבל בעיקר אני זוכרת 3 מאכלים מפנקים שהייתי מקבלת בחדר שלה כשבאתי לבקר. כוס קקאו חם ועוגיות שהיה מפוזר עליהן סוכר מלמעלה ובערב שבת מרק עוף צח עם עיגולים קטנים ועדינים של שומן ואטריות דקות ורכות ומיוחדות שלא היו באף מרק אחר שאכלתי.
 (במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שלשמחתי, אחד המאכלים האהובים על נכדי, בביתי הוא מרק עוף עם אטריות דקות).
  בקיבוץ הלכו כל החברות במכנסיים אבל סבתי הלכה עם חצאיות או שמלות. במיוחד אני זוכרת שמלה מבד לבן רך ומבריק קצת  ועליה דוגמת פרחים קטנים בשחור שהייתה לובשת בערב שבת ואת 2 הפמוטים שהיו לה ובהם הדליקה נרות של שבת.
 בבית שבו גרה סבתי בחדר אחד, היה לה במשותף עם שכנה שלה שגם היא הייתה סבתא שנסעה בין עין השופט לאשדות יעקב, סבתא גולדי קרופינסקי, חדרון קטנטון לשירותים ובו בית שימוש וכיור קטן שמעליו היה מתקן לייבוש כלים וזה היה חלק אחד מהמטבח שהיה לה.
 החלק השני היה פלטת חשמל עגולה וקטנה שהייתה מונחת על כוננית בצבע עץ שהייתה בתוך החדר הקטן שלה ושעליו בשלה את הקקאו ואת המרק.


 את העוגיות הייתה מכינה על השולחן בחדר, מפזרת עליהן סוכר והולכת עם המגש למטבח שנקרא המטבח הגדול ושם היו אופים לה את העוגיות. מאד מאד אהבתי את הפינוקים האלה.
בחדר של הורי לא היה שום דבר שהזכיר אוכל או איזשהו ממתק וגם לא היה שום אמצעי להכין תה.
 אני לא זוכרת שקפה היה בכלל ובטח לילדים אסור היה לשתות אותו.
אני החזרתי לסבתי תודה במירכאות כשבפורים בכיתה ו' בחרתי להתחפש לנזירה (רק אלוהים של מישהו יודע מאיפה לקחתי את הרעיון הזה ובאתי לחדרה בלבוש הזה והיא פשוט גרשה אותי משם. אני יכולה עוד לראות את תנועת ידיה כשהיא מבצעת את הגירוש הזה).

נורית בפורים כנזירה עם רחל ברעם ורעיה לישנסקי


 סבתי נפטרה כשהייתי בת 13. ידעתי שהיא בבית חולים אבל לא בקרתי אצלה. באחת השבתות בחודש יוני של כיתה ז', בבוקר, עבדתי בגינה שליד הביתן שלנו במוסד, כשניגשה אלי חברה של אמי ואמרה לי: "את בטח יודעת מה שקרה לסבתא שלך".
אני לא זוכרת איך הלכתי לחדר הורי אבל אני זוכרת את אימא שלי יושבת על המיטה ברגליים שלובות מהדקת מטפחת אל פיה ובוכה. לא מדברת, לא משתפת, לא מחבקת. לא זוכרת אם חיבקתי אותה. (קרוב לודאי שלא) מוות היה אחד מהטבואים שלא מדברים עליהם וכך לא דברנו גם על מותה של סבתא שלי.
כמו כל ילדי עין השופט, הובאנו ישר  לבית התינוקות מיד אחרי שנולדנו. הבניין היה מוגן בביצורי אבנים, מהחשש של תקיפות מצד הערבים.
 אני נולדתי ב-4.1.1940 . שבועיים לפני נולדה ילדה אחרת,רחל,  ובבית התינוקות לא היו מספיק מיטות, אז חילקו את מיטתה בחיתול לשניים, חצי מיטה בשבילה, חצי מיטה בשבילי.
 אני לא יודעת אם בגלל זה, נשארנו חברות וכשהייתי באה לעין השופט תמיד היה נעים לבוא אל ביתה המסודר והנקי לשיחת עדכון על הקורה למכרינו המשותפים, לכוס תה ועוגה.
 רחל נפטרה באופן פתאומי לפני כחודשיים ונקברה בבית הקברות בעין השופט, שם חיה את כל חייה. כשנולדתי היו מעט בתים בנויים בקיבוץ שכאמור היו מוקפים בביצורים. ההורים גרו אז באהלים לא גדולים והיה ברור שלשם לא מביאים תינוקות.

משה ונורית כתינוקת

 


 אבא היה נוטר ב"משטרת הנוטרים העבריים" ובאלבום המשפחתי שהתפזר בינתיים לכל עבר, הייתה תמונה שלו במדים המצחיקים האלה.
 מבית התינוקות יצאנו לפעוטונים שהיו מורכבים מחמישה זאטוטים ובגיל הגן אחדו שלושה  חמישיות או שישיות כאלו ויצרו קבוצה גדולה יותר,  שבעצם היינו חלק ממנה עד שסיימנו בגיל 18 את המוסד החינוכי הרי אפרים .
 אני זוכרת שבגיל ארבע למדנו את השיר "אינני בוכה אף פעם". זה היה שיר מתוק אבל אני לא אהבתי חלק אחד ממנו. שרו שם : "נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה לחצר. הלכה לטייל עם ילד אחר". לא אהבתי שלילדה הזאת שהתנהגה כל כך לא יפה בעיני קראו כמו לי. אפילו ניסיתי לשנות את המילים.
עברנו לגן ומשם זכור לי בין השאר לילה אחד שבו עמדנו על מיטה שהייתה ליד החלון הצפוני של חדר השינה וראינו שבמרכז הדשא הגדול שהיה לי חדר האוכל, נבנה וי מקרשים ועליו נמתחו חוטי חשמל ונורות.
 כל החברים נאספו לחגוג את סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום אני זוכרת את הוי הזה העשוי מקרשי בניין זוהר במרכז הדשא. לא שיתפו אותנו בחגיגה, אבל מצאנו דרך לקחת בה חלק. 


מדי פעם הייתי מתעוררת בלילה, מביטה דרך החלון. היה שקט ואף אחד לא עבר. בחורשה שליד הגן היה מונח חפץ נוצץ על הקרקע ואני זוכרת אותי מסתכלת ומסתכלת עליו וחוששת שאולי זאת התחלה של שריפה.
בסוף השתכנעתי שזה מבריק בגלל שהירח זורח על זה. הייתה שומרת לילה שהייתה מסתובבת בין הבתים ובעיקר חששתי ממנה, כי היא הייתה מגיעה לבית הילדים החשוך, זה היה לפני שעלו על הרעיון שאפשר להשאיר נורה קטנה דולקת איפה שהוא.

 השומרת הייתה באה עם פנס ועוברת בין המיטות ומסתכלת אם הכול בסדר. הצל הגדול שלה שהטיל הפנס על הקיר היה מאד מפחיד ואני זוכרת שלא אהבתי שתמצא אותי ערה. אבל גם לא אהבתי שאחרי הסיבוב הזה הייתה הולכת. כל שבוע החליפו שומרת ואף פעם לא הכרתי אותה.


חדר ההורים שלי היה בבית קומתיים שנבנה בקצה הצפוני של הקיבוץ, בקומה הראשונה 4 חדרים ששמשו 4 משפחות ובקצה מתחת למדרגות עוד חדר קטנטן עם תקרה משופעת שבדרך כלל גר בו איזה רווק.
בקומה השנייה עוד ארבעה חדרים לארבע משפחות ושם גם התחיל סולם ברזל שאפשר היה לעלות בו לגג. מאד פחדתי לעלות בו אם כי מאד אהבתי להימצא על הגג יחד עם חברי ולהסתכל מלמעלה על גגות הבתים, צמרות העצים והאנשים, שנראו קטנים כשהלכו על המדרכות.
 אבא שזיהה את החששות שלי היה עולה מאחורי על הסולם ועוזר לי להעביר את הידיים משלב לשלב יותר גבוה וכך בעזרתו התגברתי על הפחד ויכולתי להצטרף למשחקים שהיינו משחקים על הגג.
 לפני כמה שבועות בביקור בעין השופט הלכתי לבדוק אם סולם הברזל הזה עדיין קיים שם. והוא שם אבל על פתח הגג יש מכסה שאינו מאפשר לעלות לגג.
 הורי גרו בחדר השני משמאל בקומה התחתונה. בחדר הייתה מיטה רחבה שהייתה מכוסה בשטיח ארוג שעיר ודוקרני במקצת מצמר חום בהיר-לבנבן והיו משולבות בו כמה רצועות צמר אדום עבות יותר ורכות מהצמר של כל השטיח.
 על המיטה הייתי יושבת עם אבא שלי, כששנינו נשענים אל הקיר ושם הוא היה קורא לי סיפורים. אחד מספרי הילדות האהובים עלי היה "המסע אל האי אולי". שנים שמרתי את הספר הזה בתקווה שגם ילדי ירצו לקרוא בו.


 טליה סיפרה לי לאחרונה שהיא קראה בו ואהבה אותו מאד. השנה יצא הספר מחדש בליווי איורים חדשים של מאיירת שאני מאד אוהבת ואני מקווה שגם נגה, אלה ומקס ושאר הנכדים שעוד יבואו יכירו ויאהבו את הספר.

יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור- קזינס

ב


משה תבור

רחל תבור

















אבא אהב מאד לשיר וגם אימא אהבה, אבל הייתה פחות מדויקת בשירה ויותר זמזמה על ידו. שני שירים ששרו אז מאפיינים באיזשהו אופן את התקופה ואותם.
השיר שמתקשר לי עם אימא וסלילת כביש טבריה-צמח הוא  שירו של אלתרמן: " הך פטיש,עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח. עורי שממה דינך נחתך אנו באים לכבוש אותך..."  שיר נוסף שאבא היה שר הוא: "אנו עולים ושרים, אנו שרים ועולים, ובאור ובחשכה, וביודעין ובלא יודעין את הדרך בה נלכה....."
שני השירים האלה הם אולי במשפט אחד תמצית הדרך בה בנו את חייהם- כובשים ארץ חדשה ומלווים את חייהם בשירה ובחלומות ביחד עם חבריהם.


 שני השירים האלה הם אולי במשפט אחד תמצית הדרך בה בנו את חייהם- כובשים ארץ חדשה ומלווים את חייהם בשירה ובחלומות ביחד עם חבריהם.
 בשנותיו האחרונות היה אבא ב"בית הדר", שהוא בית שבנו בעין השופט לזקנים לתשושים ולחולים שאינם יכולים להישאר בביתם . אבא היה חולה פרקינסון וכשהמחלה גברה ואימא לא יכלה לטפל בו בחדר שלהם, העבירו אותו ל"בית הדר" .
הוא כבר לא יכול היה לצאת לטיולים בהליכה, שאותם מאד אהב  ומדי פעם כשהגעתי לביקור, הייתי מובילה אותו בכסא גלגלים בעיקר בכביש העוקף את עין השופט.
אבא היה איש שגם כשהיה שמח היה בו עצב. הוא היה מתרגש ומתקשה לדבר ולעצור את דמעותיו כשהשיחה הייתה נכנסת למקומות מרגשים כמו הריב עם אבא שלו או החיים הקשים בבית הוריו, או אי הסכמות שהיו לו בנושאים קיבוציים שונים. 

משה בחדרי חולים


היה קשה לשוחח איתו על נושאים שהרגיזו אותו והכאיבו לו והוא היה מתקשה להתגבר על דמעותיו ולדבר. אני זוכרת שבאחד הימים כשטיילנו בטיולי כסא-הגלגלים שלנו, הייתה בינינו שיחה והוא אמר לי בצער שאינו מבין איך הם יצרו מערכת שבה אין להורים מה להוריש לילדיהם.
 ואני חושבת שעל אף שהיה שלם עם רוב חייו בקיבוץ, אולי הבין שהם הלכו קצת מהר מדי ורחוק מדי כשחשבו ליצור אדם חדש.
 עם זאת אין לי ספק שהוא ידע מה הם בכל זאת הורישו לנו מבחינה רוחנית. ערכים של הסתפקות במועט, צניעות, אהבת אדם, אמונה בשוויון ערך האדם, בחברות בין אנשים...
אימא שסבלה מכאבי רגלים עבדה במטבח בעיקר בקילופים.
 גיגיות ענקיות עם גזר קלוף וחתוך. תפוחי אדמה, סלק, כרוב וכרובית כיסו את הרצפה. 8 שעות בחדר הצדדי הזה. לפעמים עם עזרה לפעמים לבדה. מעמיסה ארגזי ירקות לתוך מכונת הקילוף ופותחת את זרם המים.
 המכונות היו קולפות ואחר כך היה צריך לעבור ולמצוא מקומות שהמכונה לא הצליחה לנקות ולתקן. ברטיבות, בעבודה מונוטונית, יום אחרי יום. לא שמעתי אותה מתלוננת אף פעם אחת ואני לא יודעת אם זה היה מתוך השלמה עם כך שרגליה לא אפשרו לה עבודה בעמידה או בהליכה או מתוך תפיסה שהיא עושה מה שסידור העבודה מטיל עליה.

הבנות בחדר הקילופים במטבח

אם היו לה תלונות, היא חילקה אותן עם מישהו אחר או קברה אותן בליבה. אני זוכרת שהייתי באה לבקר אותה בחדר הקילופים שהיה מלא בגיגיות ענק, את מכונות הקילופים שהייתי מסתכלת לתוכן ורואה את הפלא הזה שתפוחי אדמה מתנקים והופכים לבנים ותמיד כשבאתי לבקרה, היא הייתה מוציאה מתוך כיס הסינור שלה משהו טעים לכבד בו אותי ואת חברותי . גזר צעיר ומתוק, חתיכת חלבה, או פיסה מעוף. אני חושבת שבדאגה הזאת שאוכל משהו בטאה את אהבתה אלי.

ההרגשה שלי היא שלא היו לה חיים קלים, היא סבלה מאד מכך שאחותה ובנה ובני משפחה נוספים נרצחו בשואה.
 היא רצתה לעבוד בחינוך, התחילה באחד מגני הילדים, אבל לא מצאה שם את מקומה  על אף שמאד רצתה בכך.
היא הייתה מאד קשורה לאחיה במשמר העמק ובאשדות יעקב והם היו באים עם משפחותיהם לבקר אצלנו לא מעט. משום מה לא אהבה לנסוע אבל תמיד רצתה שיבואו אליה. בשנים שאחרי המלחמה הגיעו כמה בני דודים לארץ.
 אחד בן של דודה זאת, אחת קצת יותר רחוקה ואימא שמרה על קשר מכתבים ואחר כך קשר טלפוני עם כולם. היא ניסתה להעביר אלינו הילדים את הצורך לטפח ולשמור על הקשר הזה אבל אני חושבת שאיתי היא לא הצליחה ביותר, אפשר לומר שאפילו לא הבנתי למה זה כל כך חשוב לה. עם זאת אני זוכרת שבמשך שנים ב"קול ישראל" בשעה רבע לשתיים, היה משודר המדור "חיפוש קרובים" .

 אני יכולה לראות את עצמי יושבת ליד הרדיו ומקשיבה למדור בתקווה שאשמע שמישהו מקרובי האבודים נמצא ומחפש את בני משפחתו. הרבה פעמים דמיינתי שאני מבשרת להם את הבשורה הזאת. זה לא קרה. חדר ההורים שלי היה מקום שתמיד היה בו עצב. אני חושבת שלשואה היה חלק גדול בזה אבל לא רק.
אבא אהב מאד לעשן ואימא נלחמה בזה ובסוף גם הצליחה והוא הפסיק. הוא גם אהב לשתות מדי פעם כוסית קטנה של יי"ש או ליקר ואימא שפחדה שהוא יצא "שיכור" מכוסית קטנה אחת, ניסתה למנוע אותו מכך. וגם כאן הצליחה.
 פעם שאלתי אותה למה היא כל כך מפחדת שהוא ישתכר והיא ספרה לי שהיא ראתה את אחד מאחיה שיכור ומאז היא אינה יכולה לסבול אפילו קצת יין.
 וזה בשעה שאימא שלה, סבתי, הייתה מכינה יין-קידוש טעים ביותר, שתמיד שמחתי לטעום ממנו.
כשאבא כבר היה ב"בית הדר" ראיתי יום אחד בקבוקים עם ליקר בארון בבית ההורים. זה היה מאד לא צפוי ושאלתי אותה אם היא התחילה לשתות. היא ספרה לי שאבא שאינו יכול יותר לנוע באופן חופשי ועצמאי מאד מתגעגע למשקה והיא מוזגת בכוסית ומביאה לו מדי ערב קצת. 

מה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו היו כמה טיולי חברים לחו"ל, שהקיבוץ ארגן לותיקים. היא אף פעם לא עזבה את הארץ מאז שהגיעה אליה אבל אבא זכה לטייל באנגליה, בספרד וביוון.
אימא הייתה בעלת חוש הומור. היה מקסים להסתכל עליה כשהייתה צוחקת עד שפניה האדימו ועיניה הכחולות ברקו.
היא לא אהבה לכתוב כי חשבה  שיש לה שגיאות כתיב והשאירה את כל מלאכת הכתיבה לאבא.  היא הכירה  שפות רבות: פולנית, רוסית, אידיש, עברית, גרמנית. כשהייתי בת 6 השיגה ספר ברוסית וניסתה ללמד אותי לקרוא בו. מאז אני מכירה אותיות קיריליות ויודעת בעל פה משפט אחד ברוסית.
 כשהייתה כבר מעבר לגיל 70 הייתה מסתכלת בערוץ לבנוני ששידר את "היפים והאמיצים" ומכיוון שלא היה תרגום לעברית, היא התחילה ללמוד אנגלית. היא גם בקשה מחברה שאמצה לה כנכדה נוספת, שתלמד אותה אנגלית והייתה כותבת את המילים החדשות באותיות עבריות גדולות ומשננת אותן ואחר כך מנסה את כוחה בדיבור עם האולפניסטים שבאו ללמוד עברית ועבדו כמוה במטבח.

היפים והאמיצים


 היה לה מאד חשוב שהאולפניסטים ירגישו שמקבלים אותם יפה בקיבוץ. היא הזמינה רבים מהם לביתנו. גם מתוך רצון לקרבם ואני חושבת שגם מתוך רצון למצוא לי שידוך.
ב-1997 נפטר אבא ואני זוכרת שחשבתי על מה יקרה עם אימא עכשיו, האם תשרוד ואיך. אימא הייתה מאד מסורה לו והייתה מבקרת אותו יום יום ב"בית הדר" ושוהה בבית הזה שעות רבות.
 כאמור לא ידעתי אם ואיך תסתדר אחרי מותו, והיא התגברה, מצאה עניין בהרבה מאד דברים. פיתחה קשרים עם חברות בגילה וצעירות ממנה, גילינו שהיא אוהבת בשמים ושוקולדים, סבונים קטנים והמון שירים באידיש.
תמיד היא אהבה ללמוד וזה נמשך. קנינו לה טייפ ולמדנו אותה להשתמש בו והיא הייתה יושבת שעות ובעיניים שראו בקושי מחפשת את המקשים ומקשיבה לחווה אלברשטיין ויהורם גאון. 
כשהפריטו בעין השופט את חדר האוכל התיישבה ליד המחשבים החדשים שנקנו לצורך זה ובקשה שילמדו אותה איך זה עובד. למדתי ממנה המון, בשנים האחרונות של חייה באופן מאד מודע לי, על הישרדות, על השלמה, על קבלה של מה שיש.

הפרטת האוכל בעין השופט 1995


 עד סוף ימיה נשאר סקרנית, מחפשת קשר עם אנשים, מתעניינת במשפחה, יוצרת קשר עצמאי עם הנכדים, מזמינה אליה ואומרת כל פעם מחדש בעל פה ובטלפון  "מי שבא ברוך הבא" ומקבלת את הבאים ברצון כנה לשמוע מהם ולהאכיל אותם.
 עם השנים היא כבר לא הייתה זקופה כל כך ונעזרה במקל בהליכתה ועדיין היה משהו מאד מרשים בדרך שבה נשאה את עצמה ובעיניה הכחולות שכמעט כבר לא ראו דבר במציאות ואבל נשארו כל כך בהירות במבט שהיה לה על העולם.
 אימא תרמה את גופתה למדע, שנים רבות לפני שנפטרה, נראה לה שזה הדבר הנכון לעשותו כמו שאמרה, בלי טקסים בבית הקברות. היא תמיד ספרה שרצתה ללמוד רפואה באוניברסיטה, דבר שלא הסתייע כשהלכה להקים קיבוץ. במשפחה שלנו מתהלכת הלצה, שבכל זאת בסוף היא הצליחה להגיע לשם.



יום שני, 23 בנובמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור קזינס


סיפור חיים של נורית קזינס- תבור

  (נורית אחותם של צבי ודבורה תבור - גרה בקיבוץ צרעה)

נורית תבור

בהתרגשות קיבלתי את סיפור חייה של נורית, ובקשתי את רשותה לפרסמו בבלוג שלי. חייה של נורית הם כראי לחיי שלי, נולדנו באותה שנה גדלנו באותה קבוצה וחיינו באותם שנים של קיבוץ של בראשית ובקבוצת " אלומה ". מקווה שגם קוראי ייהנו מהחוויה...


אבא שלי משה נולד באפריל 1913. שם המשפחה של אבא היה מורכב – לפעמים הוא היה  תבישור לפעמים תבואות-שור. פעם תבואת-שור ופעם תבורי וזה היה מבלבל ולא נוח וגם מוזר.
בשנות החמישים של המאה הקודמת, כשבן גוריון לחם על עיברות שמות המשפחה אבא החליט על תבור וכך זה נשאר. לא היה לו עם מי לשוחח על החלפת השם כי אחותו והוריו נספו בשואה.
 40 שנה היה תבור ובכל זאת על המצבה שלו כתבנו ליד השם תבור את השם תבואת-שור. הרגשנו שככה היה רוצה.
אבא ניסה לעקוב אחרי הסיפור המשפחתי שלו והצליח להגיע עד 


ל יוסף מאורליאן. שהיה ידוע בכינויו "בכור שור" ואולי מכאן השור שבשם המשפחה.
 בכור שור חי במאה ה  -12 בצרפת והיה אחד מתלמידיו של רבנו תם, שהיה נכדו של רש"י. באילן המשפחתי היו גם מספר רבנים שעסקו בהלכות שחיטה כשרה וחלקם גם הוציאו ספרים בנושאים האלה ואולי השור גם מהם.
ראיתי לפני שנים אחד מהספרים אבל לא הבנתי בו דבר והפסקתי להתעסק עם זה. אבא גם מצא שבמאה ה-17 היו במשפחה סוחרי תבואה ואולי מכאן השם תבואות.
ההנחה היא שהם לא היו עניים  (העובדה שיכלו להדפיס ספרים). כל זה לא עזר להוריו של אבא שהיו עניים מאד. אביו, אשר, לא עבד בשום עבודה ורק למד ואימא, דבוסיה, הייתה זאת שפרנסה את המשפחה הקטנה בעבודות שונות. היא הייתה מכינה גלידה שהייתה מוכרת לילדי בית הספר בהפסקות, ובימי חמישי הייתה אופה חלות ומוכרת אותן לנשות העיירה.
אבא נולד בעיירה קטנה בשם קוצק. במלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן שלוש , נשרפה העיירה.

סמל העיר קוצק



הוא סיפר לי שהוציאו אותם מהעיירה הבוערת בלילה על גבי סוסים (או חמורים), ואני זוכרת שהייתי מדמיינת לי את הצלליות שלהם על רקע שרפה אדומה-צהובה. המשפחה עברה לעיר גדולה יותר, רובנה, ושם אבא גדל יחד עם אחותו בלומה שהייתה צעירה ממנו בשנים אחדות.
ברובנה הייתה גימנסיה "תרבות" שהייתה חלק מרשת גימנסיות יהודיות שהיו פזורות בכל רחבי פולין, ושלמדו בה הרבה שעות עברית וגם הרבה מקצועות בעברית.
כמו כן למדו לטינית שאבא אהב מאד.  כאמור משפחתו של אבא הייתה משפחה ענייה מרודה ולא היה סיכוי שיהיה להם כסף לשלם לאורך שנות הלימוד שלו.
היו 2 מלגות שניתנו לתלמידים מוכשרים ועניים ואחת מהן ניתנה לאבא שלי למורת רוחו הגדולה של אביו שהרגיש מושפל ולא רצה שבנו ילמד בעזרת מלגה. וזה היה רק פרט אחד מתוך שרשרת של אי הסכמות קשות ומרות שהיו בין אבא שלי לאביו (למשל כשאבא עזב את הדת, הצטרף ל"שומר הצעיר" ויצא בגיל 16 לחוות ההכשרה בצ'נסטוכובה) ושהאחרונה שביניהן הייתה כשאבא נסע לפולין במאי 1939 לבקר את הוריו ואחותו והביא לאביו פס קישוט רקום לטלית שלו, שקנה במעט הכסף שהיה ברשותו.
הוא סיפר לי שנים אחר כך בכאב, שאביו אמר לו בכעס: " הטלית שלי קרועה ובלוייה . אני לא יכול לשים עליה את הפס הזה" וכך הייתה הפרידה שלהם. באותה שנה בסוף הקיץ פרצה מלחמת העולם השנייה ומשפחתו הקטנה של אבא נספתה שם.
כפי שספרתי אבא יצא עם כמה מחבריו לחוות ההכשרה.

החווה בצנסטחובה - פולין 1932



גלגל לכיבוש חציר בהכשרה

ההורים של רחל


בספר שהוציא קבוץ עין השופט במלאת 25 שנים לעלייתו לקרקע הוא כתב על ימי צ'נסטוחובה:.פולין סתיו 1929. ההנהגה הראשית החליטה להתחיל בניסיון חדש של הכשרת-חלוצים.
 בחווה החקלאית "שומריה" בצ'נסטחובה ייקלטו צופים-בוגרים וילמדו חקלאות.... משך ההכשרה נקבע לשנתיים. באמצע דצמבר, הקר והמושלג של 1929 הוא כותב להוריו: הננו פה 20 צעירים. יש לנו 11 שיעורים בשבוע, ד"ר ליפשיץ מלמד אותנו בוטניקה ותולדות החקלאות. הגנן מושקוביץ – גידול פרחים וירקות.... חלק מאנשינו עסוק ברפת ובאורווה... ארגון החיים בפנימייה נמצא בידינו (יש לנו) מדריך מטעם ההנהגה הראשית ו"החלוץ".
 ולאחותו כתב ב-29.12.29: חיינו כה יפים – חיי קיבוץ. אני שולח לך פרח חי (רקפת תרבותית) מפרחי החממות שלנו, והיה לך דמי-חנוכה ממני.
ובמכתב נוסף כחודש יותר מאוחר: כנראה שאתם מרחמים על בנכם ה"עזוב והנידח". נכון, אינני בבית, ובכל זאת אינני בנכר. אני נמצא במשק השייך לי כמו שהוא שייך לכולם, אינכם צריכים לבכות לגורלי..... הנני מרוצה, הגשמתי את שאיפותיי. ייתכן שאינכם מבינים לרוחי, "זמנים חדשים – זמירות חדשות" אמר המשורר.
אימא שלי, רחל גוז, נולדה ב-1911 וגדלה בדובנה. את אבא פגשה בחוות ההכשרה, אבל הם לא   עלו ביחד לארץ. אבא עלה ב – 1933 ואימא ב – 1935.

משפחתה של אימא הגיעה לפניה לארץ.  ההורים צבי ופרידל גוז, הצטרפו לשניים מבניהם, בנימין ואברהם, שהקימו את אשדות יעקב והיה עוד אח, שמעון שהיה חבר במשמר העמק. אחות אחת, גניה, שהייתה כבר נשואה  לא עלתה ויחד עם בנה אברשה שהיה הנכד הראשון של הסבים שלי נספתה בשואה. 

יהושע מרגולין המורה הנערץ - ויקופדיה תמונות

כשאימא עלתה היא נסעה לאשדות, להיות עם הוריה. בחיפושיה אחרי עבודה הגיעה לאתר של כביש טבריה-צמח והצטרפה להכנת החצץ לסלילת הכביש.
בראשית שנות הארבעים אבא למד בסמינר הקיבוצים בתל אביב להיות מורה.

אין לי מושג איך יצאו ללימודים בזמנים ההם. נדמה לי שאבא עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב. אחד ממוריו היה יהושע מרגולין, שנודע בכינויו "הדוד יהושע" ושהיה מורה לטבע. אצלו למד אבא שמות של פרחים וצמחים אחרים  והוא חילק את אהבתו הזאת איתי. 

אני זוכרת שהיינו הולכים בשבתות חורפיות בשדות. אבא לבוש במכנסי חאקי ארוכים בהירים, חולצה תכלת ארוכת שרוולים ובאפודה אפורה שנסרגה ע"י אימא של אימא שלי, והוא מראה לי פרחים שונים שפזורים בשדה ומלמד אותי את שמותיהם: "ילקוט הרועים" שצורת הפרי שלו דומה לילקוטים שרועי הצאן לקחו איתם למרעה. "חרחבינה מכחילה" – קוץ כחול אפור דוקרני, "מלקומיה יפיפייה" – פרח סגול קטנטן... הנכדים הגדולים שלי, רם וגל,  היו שואלים אותי מאיפה אני מכירה את כל השמות... כנראה שבין השאר גם מהטיולים האלה עם אבא. 

ילקוט הרועים - ויקופדיה


בכלל אבא היה ידען גדול בנושאים של מסורת יהודית (לא פעם היו חברים מהקיבוץ באים לשאול אותו שאלות של בתחום הזה) במתמטיקה מקצוע שאהב מאד וחשב שיש לו ייחודיות אסטטית גדולה. הוא היה פותר חידות, עוסק במבנים מתמטיים  ומתעסק בשאלות שמדענים טרם הצליחו לפתור.
 הוא אהב מאד את המיתולוגיה היוונית והיה מספר לי סיפורים מתוכה וקורא לי סיפורים. אהבה נוספת שלו היה משחק השח-מט. הוא לימד משחק זה אותנו ילדיו ואף זכה ללמד את נכדיו ואהב לשחק עם כולנו. גם מיכאל הצטרף לאוהבי המשחק הזה ושיחק עם אבא פעמים רבות.

 ואי אפשר בלי כוכבים. היינו יוצאים לטיולים ליליים, מסתכלים על השמיים ואבא היה מכיר לי את שמות קבוצות הכוכבים השונות: העגלה הגדולה והקטנה, כוכב הצפון, הקסיופיאה, הצייד. עד היום אני אוהבת להסתכל בלילות בכוכבים השונים


 מפת הכוכבים - ויקופדיה