סיפור חיים של נורית תבור- קזינס

ב

משה תבור

רחל תבור

אבא אהב מאד לשיר וגם אימא אהבה, אבל הייתה פחות מדויקת בשירה ויותר זמזמה על ידו. שני שירים ששרו אז מאפיינים באיזשהו אופן את התקופה ואותם.
השיר שמתקשר לי עם אימא וסלילת כביש טבריה-צמח הוא  שירו של אלתרמן: " הך פטיש,עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח. עורי שממה דינך נחתך אנו באים לכבוש אותך..."  שיר נוסף שאבא היה שר הוא: "אנו עולים ושרים, אנו שרים ועולים, ובאור ובחשכה, וביודעין ובלא יודעין את הדרך בה נלכה....."
שני השירים האלה הם אולי במשפט אחד תמצית הדרך בה בנו את חייהם- כובשים ארץ חדשה ומלווים את חייהם בשירה ובחלומות ביחד עם חבריהם.

 שני השירים האלה הם אולי במשפט אחד תמצית הדרך בה בנו את חייהם- כובשים ארץ חדשה ומלווים את חייהם בשירה ובחלומות ביחד עם חבריהם.
 בשנותיו האחרונות היה אבא ב"בית הדר", שהוא בית שבנו בעין השופט לזקנים לתשושים ולחולים שאינם יכולים להישאר בביתם . אבא היה חולה פרקינסון וכשהמחלה גברה ואימא לא יכלה לטפל בו בחדר שלהם, העבירו אותו ל"בית הדר" .
הוא כבר לא יכול היה לצאת לטיולים בהליכה, שאותם מאד אהב  ומדי פעם כשהגעתי לביקור, הייתי מובילה אותו בכסא גלגלים בעיקר בכביש העוקף את עין השופט.
אבא היה איש שגם כשהיה שמח היה בו עצב. הוא היה מתרגש ומתקשה לדבר ולעצור את דמעותיו כשהשיחה הייתה נכנסת למקומות מרגשים כמו הריב עם אבא שלו או החיים הקשים בבית הוריו, או אי הסכמות שהיו לו בנושאים קיבוציים שונים. 

משה בחדרי חולים

היה קשה לשוחח איתו על נושאים שהרגיזו אותו והכאיבו לו והוא היה מתקשה להתגבר על דמעותיו ולדבר. אני זוכרת שבאחד הימים כשטיילנו בטיולי כסא-הגלגלים שלנו, הייתה בינינו שיחה והוא אמר לי בצער שאינו מבין איך הם יצרו מערכת שבה אין להורים מה להוריש לילדיהם.
 ואני חושבת שעל אף שהיה שלם עם רוב חייו בקיבוץ, אולי הבין שהם הלכו קצת מהר מדי ורחוק מדי כשחשבו ליצור אדם חדש.
 עם זאת אין לי ספק שהוא ידע מה הם בכל זאת הורישו לנו מבחינה רוחנית. ערכים של הסתפקות במועט, צניעות, אהבת אדם, אמונה בשוויון ערך האדם, בחברות בין אנשים...
אימא שסבלה מכאבי רגלים עבדה במטבח בעיקר בקילופים.
 גיגיות ענקיות עם גזר קלוף וחתוך. תפוחי אדמה, סלק, כרוב וכרובית כיסו את הרצפה. 8 שעות בחדר הצדדי הזה. לפעמים עם עזרה לפעמים לבדה. מעמיסה ארגזי ירקות לתוך מכונת הקילוף ופותחת את זרם המים.
 המכונות היו קולפות ואחר כך היה צריך לעבור ולמצוא מקומות שהמכונה לא הצליחה לנקות ולתקן. ברטיבות, בעבודה מונוטונית, יום אחרי יום. לא שמעתי אותה מתלוננת אף פעם אחת ואני לא יודעת אם זה היה מתוך השלמה עם כך שרגליה לא אפשרו לה עבודה בעמידה או בהליכה או מתוך תפיסה שהיא עושה מה שסידור העבודה מטיל עליה.

הבנות בחדר הקילופים במטבח

אם היו לה תלונות, היא חילקה אותן עם מישהו אחר או קברה אותן בליבה. אני זוכרת שהייתי באה לבקר אותה בחדר הקילופים שהיה מלא בגיגיות ענק, את מכונות הקילופים שהייתי מסתכלת לתוכן ורואה את הפלא הזה שתפוחי אדמה מתנקים והופכים לבנים ותמיד כשבאתי לבקרה, היא הייתה מוציאה מתוך כיס הסינור שלה משהו טעים לכבד בו אותי ואת חברותי . גזר צעיר ומתוק, חתיכת חלבה, או פיסה מעוף. אני חושבת שבדאגה הזאת שאוכל משהו בטאה את אהבתה אלי.

ההרגשה שלי היא שלא היו לה חיים קלים, היא סבלה מאד מכך שאחותה ובנה ובני משפחה נוספים נרצחו בשואה.
 היא רצתה לעבוד בחינוך, התחילה באחד מגני הילדים, אבל לא מצאה שם את מקומה  על אף שמאד רצתה בכך.
היא הייתה מאד קשורה לאחיה במשמר העמק ובאשדות יעקב והם היו באים עם משפחותיהם לבקר אצלנו לא מעט. משום מה לא אהבה לנסוע אבל תמיד רצתה שיבואו אליה. בשנים שאחרי המלחמה הגיעו כמה בני דודים לארץ.
 אחד בן של דודה זאת, אחת קצת יותר רחוקה ואימא שמרה על קשר מכתבים ואחר כך קשר טלפוני עם כולם. היא ניסתה להעביר אלינו הילדים את הצורך לטפח ולשמור על הקשר הזה אבל אני חושבת שאיתי היא לא הצליחה ביותר, אפשר לומר שאפילו לא הבנתי למה זה כל כך חשוב לה. עם זאת אני זוכרת שבמשך שנים ב"קול ישראל" בשעה רבע לשתיים, היה משודר המדור "חיפוש קרובים" .

 אני יכולה לראות את עצמי יושבת ליד הרדיו ומקשיבה למדור בתקווה שאשמע שמישהו מקרובי האבודים נמצא ומחפש את בני משפחתו. הרבה פעמים דמיינתי שאני מבשרת להם את הבשורה הזאת. זה לא קרה. חדר ההורים שלי היה מקום שתמיד היה בו עצב. אני חושבת שלשואה היה חלק גדול בזה אבל לא רק.
אבא אהב מאד לעשן ואימא נלחמה בזה ובסוף גם הצליחה והוא הפסיק. הוא גם אהב לשתות מדי פעם כוסית קטנה של יי"ש או ליקר ואימא שפחדה שהוא יצא "שיכור" מכוסית קטנה אחת, ניסתה למנוע אותו מכך. וגם כאן הצליחה.
 פעם שאלתי אותה למה היא כל כך מפחדת שהוא ישתכר והיא ספרה לי שהיא ראתה את אחד מאחיה שיכור ומאז היא אינה יכולה לסבול אפילו קצת יין.
 וזה בשעה שאימא שלה, סבתי, הייתה מכינה יין-קידוש טעים ביותר, שתמיד שמחתי לטעום ממנו.
כשאבא כבר היה ב"בית הדר" ראיתי יום אחד בקבוקים עם ליקר בארון בבית ההורים. זה היה מאד לא צפוי ושאלתי אותה אם היא התחילה לשתות. היא ספרה לי שאבא שאינו יכול יותר לנוע באופן חופשי ועצמאי מאד מתגעגע למשקה והיא מוזגת בכוסית ומביאה לו מדי ערב קצת. 

מה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו היו כמה טיולי חברים לחו"ל, שהקיבוץ ארגן לותיקים. היא אף פעם לא עזבה את הארץ מאז שהגיעה אליה אבל אבא זכה לטייל באנגליה, בספרד וביוון.
אימא הייתה בעלת חוש הומור. היה מקסים להסתכל עליה כשהייתה צוחקת עד שפניה האדימו ועיניה הכחולות ברקו.
היא לא אהבה לכתוב כי חשבה  שיש לה שגיאות כתיב והשאירה את כל מלאכת הכתיבה לאבא.  היא הכירה  שפות רבות: פולנית, רוסית, אידיש, עברית, גרמנית. כשהייתי בת 6 השיגה ספר ברוסית וניסתה ללמד אותי לקרוא בו. מאז אני מכירה אותיות קיריליות ויודעת בעל פה משפט אחד ברוסית.
 כשהייתה כבר מעבר לגיל 70 הייתה מסתכלת בערוץ לבנוני ששידר את "היפים והאמיצים" ומכיוון שלא היה תרגום לעברית, היא התחילה ללמוד אנגלית. היא גם בקשה מחברה שאמצה לה כנכדה נוספת, שתלמד אותה אנגלית והייתה כותבת את המילים החדשות באותיות עבריות גדולות ומשננת אותן ואחר כך מנסה את כוחה בדיבור עם האולפניסטים שבאו ללמוד עברית ועבדו כמוה במטבח.

היפים והאמיצים

 היה לה מאד חשוב שהאולפניסטים ירגישו שמקבלים אותם יפה בקיבוץ. היא הזמינה רבים מהם לביתנו. גם מתוך רצון לקרבם ואני חושבת שגם מתוך רצון למצוא לי שידוך.
ב-1997 נפטר אבא ואני זוכרת שחשבתי על מה יקרה עם אימא עכשיו, האם תשרוד ואיך. אימא הייתה מאד מסורה לו והייתה מבקרת אותו יום יום ב"בית הדר" ושוהה בבית הזה שעות רבות.
 כאמור לא ידעתי אם ואיך תסתדר אחרי מותו, והיא התגברה, מצאה עניין בהרבה מאד דברים. פיתחה קשרים עם חברות בגילה וצעירות ממנה, גילינו שהיא אוהבת בשמים ושוקולדים, סבונים קטנים והמון שירים באידיש.
תמיד היא אהבה ללמוד וזה נמשך. קנינו לה טייפ ולמדנו אותה להשתמש בו והיא הייתה יושבת שעות ובעיניים שראו בקושי מחפשת את המקשים ומקשיבה לחווה אלברשטיין ויהורם גאון. 
כשהפריטו בעין השופט את חדר האוכל התיישבה ליד המחשבים החדשים שנקנו לצורך זה ובקשה שילמדו אותה איך זה עובד. למדתי ממנה המון, בשנים האחרונות של חייה באופן מאד מודע לי, על הישרדות, על השלמה, על קבלה של מה שיש.

הפרטת האוכל בעין השופט 1995

 עד סוף ימיה נשאר סקרנית, מחפשת קשר עם אנשים, מתעניינת במשפחה, יוצרת קשר עצמאי עם הנכדים, מזמינה אליה ואומרת כל פעם מחדש בעל פה ובטלפון  "מי שבא ברוך הבא" ומקבלת את הבאים ברצון כנה לשמוע מהם ולהאכיל אותם.
 עם השנים היא כבר לא הייתה זקופה כל כך ונעזרה במקל בהליכתה ועדיין היה משהו מאד מרשים בדרך שבה נשאה את עצמה ובעיניה הכחולות שכמעט כבר לא ראו דבר במציאות ואבל נשארו כל כך בהירות במבט שהיה לה על העולם.
 אימא תרמה את גופתה למדע, שנים רבות לפני שנפטרה, נראה לה שזה הדבר הנכון לעשותו כמו שאמרה, בלי טקסים בבית הקברות. היא תמיד ספרה שרצתה ללמוד רפואה באוניברסיטה, דבר שלא הסתייע כשהלכה להקים קיבוץ. במשפחה שלנו מתהלכת הלצה, שבכל זאת בסוף היא הצליחה להגיע לשם.