ג
סבתא פרידל
 |
נורית כבת שנה עם סבא וסבתא |
כשסבתא הייתה באה היו מגיעים איתה ענבים ירוקים ואדומים מאשדות וזאת הייתה חגיגה גדולה. זה היה מנהג כזה. כסף הרי לא היה לאנשים בקיבוץ, אז הם היו שולחים לבני משפחותיהם מטוב המשק, ביצים, שמנת , פרי.
השנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות היו שנים של צנע והאוכל ניתן במנות קטנות. למשל חצי ביצה קשה 4 פעמים בשבוע או קובית שוקולד אחת כקינוח אחרי ארוחת ערב שבת.
ההסבר שקיבלתי לכך שסבתא הייתה נודדת בין שני הקיבוצים היה שבחורף קר מדי אצלנו ובקיץ חם מדי באשדות יעקב (בתרגום לשפה של ימינו פירושו שלא היו אמצעים לא לקירור ולא לחימום החדרים). רק למעט מבינינו היו סבתות וסבים ובודאי בקיבוץ.
הורי חברי הגרעין האמריקאי של הקבוץ עדיין היו ברובם באמריקה והורי החלק הפולני נספו ברובם בשואה. סבתי הייתה אישה נמוכת קומה שהשיער שלה היה אסוף לפקעת מהודקת מאחורי ראשה.
היא דיברה בעיקר אידיש ומספר מילים בעברית. אני לא זוכרת שדברתי איתה הרבה אבל בעיקר אני זוכרת 3 מאכלים מפנקים שהייתי מקבלת בחדר שלה כשבאתי לבקר. כוס קקאו חם ועוגיות שהיה מפוזר עליהן סוכר מלמעלה ובערב שבת מרק עוף צח עם עיגולים קטנים ועדינים של שומן ואטריות דקות ורכות ומיוחדות שלא היו באף מרק אחר שאכלתי.
(במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שלשמחתי, אחד המאכלים האהובים על נכדי, בביתי הוא מרק עוף עם אטריות דקות).
בקיבוץ הלכו כל החברות במכנסיים אבל סבתי הלכה עם חצאיות או שמלות. במיוחד אני זוכרת שמלה מבד לבן רך ומבריק קצת ועליה דוגמת פרחים קטנים בשחור שהייתה לובשת בערב שבת ואת 2 הפמוטים שהיו לה ובהם הדליקה נרות של שבת.
בבית שבו גרה סבתי בחדר אחד, היה לה במשותף עם שכנה שלה שגם היא הייתה סבתא שנסעה בין עין השופט לאשדות יעקב, סבתא גולדי קרופינסקי, חדרון קטנטון לשירותים ובו בית שימוש וכיור קטן שמעליו היה מתקן לייבוש כלים וזה היה חלק אחד מהמטבח שהיה לה.
החלק השני היה פלטת חשמל עגולה וקטנה שהייתה מונחת על כוננית בצבע עץ שהייתה בתוך החדר הקטן שלה ושעליו בשלה את הקקאו ואת המרק.
את העוגיות הייתה מכינה על השולחן בחדר, מפזרת עליהן סוכר והולכת עם המגש למטבח שנקרא המטבח הגדול ושם היו אופים לה את העוגיות. מאד מאד אהבתי את הפינוקים האלה.
בחדר של הורי לא היה שום דבר שהזכיר אוכל או איזשהו ממתק וגם לא היה שום אמצעי להכין תה.
אני לא זוכרת שקפה היה בכלל ובטח לילדים אסור היה לשתות אותו.
אני החזרתי לסבתי תודה במירכאות כשבפורים בכיתה ו' בחרתי להתחפש לנזירה (רק אלוהים של מישהו יודע מאיפה לקחתי את הרעיון הזה ובאתי לחדרה בלבוש הזה והיא פשוט גרשה אותי משם. אני יכולה עוד לראות את תנועת ידיה כשהיא מבצעת את הגירוש הזה).
 |
נורית בפורים כנזירה עם רחל ברעם ורעיה לישנסקי |
סבתי נפטרה כשהייתי בת 13. ידעתי שהיא בבית חולים אבל לא בקרתי אצלה. באחת השבתות בחודש יוני של כיתה ז', בבוקר, עבדתי בגינה שליד הביתן שלנו במוסד, כשניגשה אלי חברה של אמי ואמרה לי: "את בטח יודעת מה שקרה לסבתא שלך".
אני לא זוכרת איך הלכתי לחדר הורי אבל אני זוכרת את אימא שלי יושבת על המיטה ברגליים שלובות מהדקת מטפחת אל פיה ובוכה. לא מדברת, לא משתפת, לא מחבקת. לא זוכרת אם חיבקתי אותה. (קרוב לודאי שלא) מוות היה אחד מהטבואים שלא מדברים עליהם וכך לא דברנו גם על מותה של סבתא שלי.
כמו כל ילדי עין השופט, הובאנו ישר לבית התינוקות מיד אחרי שנולדנו. הבניין היה מוגן בביצורי אבנים, מהחשש של תקיפות מצד הערבים.
אני נולדתי ב-4.1.1940 . שבועיים לפני נולדה ילדה אחרת,רחל, ובבית התינוקות לא היו מספיק מיטות, אז חילקו את מיטתה בחיתול לשניים, חצי מיטה בשבילה, חצי מיטה בשבילי.
אני לא יודעת אם בגלל זה, נשארנו חברות וכשהייתי באה לעין השופט תמיד היה נעים לבוא אל ביתה המסודר והנקי לשיחת עדכון על הקורה למכרינו המשותפים, לכוס תה ועוגה.
רחל נפטרה באופן פתאומי לפני כחודשיים ונקברה בבית הקברות בעין השופט, שם חיה את כל חייה. כשנולדתי היו מעט בתים בנויים בקיבוץ שכאמור היו מוקפים בביצורים. ההורים גרו אז באהלים לא גדולים והיה ברור שלשם לא מביאים תינוקות.
 |
משה ונורית כתינוקת |
אבא היה נוטר ב"משטרת הנוטרים העבריים" ובאלבום המשפחתי שהתפזר בינתיים לכל עבר, הייתה תמונה שלו במדים המצחיקים האלה.
מבית התינוקות יצאנו לפעוטונים שהיו מורכבים מחמישה זאטוטים ובגיל הגן אחדו שלושה חמישיות או שישיות כאלו ויצרו קבוצה גדולה יותר, שבעצם היינו חלק ממנה עד שסיימנו בגיל 18 את המוסד החינוכי הרי אפרים .
אני זוכרת שבגיל ארבע למדנו את השיר "אינני בוכה אף פעם". זה היה שיר מתוק אבל אני לא אהבתי חלק אחד ממנו. שרו שם : "נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה לחצר. הלכה לטייל עם ילד אחר". לא אהבתי שלילדה הזאת שהתנהגה כל כך לא יפה בעיני קראו כמו לי. אפילו ניסיתי לשנות את המילים.
עברנו לגן ומשם זכור לי בין השאר לילה אחד שבו עמדנו על מיטה שהייתה ליד החלון הצפוני של חדר השינה וראינו שבמרכז הדשא הגדול שהיה לי חדר האוכל, נבנה וי מקרשים ועליו נמתחו חוטי חשמל ונורות.
כל החברים נאספו לחגוג את סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום אני זוכרת את הוי הזה העשוי מקרשי בניין זוהר במרכז הדשא. לא שיתפו אותנו בחגיגה, אבל מצאנו דרך לקחת בה חלק.
מדי פעם הייתי מתעוררת בלילה, מביטה דרך החלון. היה שקט ואף אחד לא עבר. בחורשה שליד הגן היה מונח חפץ נוצץ על הקרקע ואני זוכרת אותי מסתכלת ומסתכלת עליו וחוששת שאולי זאת התחלה של שריפה.
בסוף השתכנעתי שזה מבריק בגלל שהירח זורח על זה. הייתה שומרת לילה שהייתה מסתובבת בין הבתים ובעיקר חששתי ממנה, כי היא הייתה מגיעה לבית הילדים החשוך, זה היה לפני שעלו על הרעיון שאפשר להשאיר נורה קטנה דולקת איפה שהוא.
השומרת הייתה באה עם פנס ועוברת בין המיטות ומסתכלת אם הכול בסדר. הצל הגדול שלה שהטיל הפנס על הקיר היה מאד מפחיד ואני זוכרת שלא אהבתי שתמצא אותי ערה. אבל גם לא אהבתי שאחרי הסיבוב הזה הייתה הולכת. כל שבוע החליפו שומרת ואף פעם לא הכרתי אותה.
חדר ההורים שלי היה בבית קומתיים שנבנה בקצה הצפוני של הקיבוץ, בקומה הראשונה 4 חדרים ששמשו 4 משפחות ובקצה מתחת למדרגות עוד חדר קטנטן עם תקרה משופעת שבדרך כלל גר בו איזה רווק.
בקומה השנייה עוד ארבעה חדרים לארבע משפחות ושם גם התחיל סולם ברזל שאפשר היה לעלות בו לגג. מאד פחדתי לעלות בו אם כי מאד אהבתי להימצא על הגג יחד עם חברי ולהסתכל מלמעלה על גגות הבתים, צמרות העצים והאנשים, שנראו קטנים כשהלכו על המדרכות.
אבא שזיהה את החששות שלי היה עולה מאחורי על הסולם ועוזר לי להעביר את הידיים משלב לשלב יותר גבוה וכך בעזרתו התגברתי על הפחד ויכולתי להצטרף למשחקים שהיינו משחקים על הגג.
לפני כמה שבועות בביקור בעין השופט הלכתי לבדוק אם סולם הברזל הזה עדיין קיים שם. והוא שם אבל על פתח הגג יש מכסה שאינו מאפשר לעלות לגג.
הורי גרו בחדר השני משמאל בקומה התחתונה. בחדר הייתה מיטה רחבה שהייתה מכוסה בשטיח ארוג שעיר ודוקרני במקצת מצמר חום בהיר-לבנבן והיו משולבות בו כמה רצועות צמר אדום עבות יותר ורכות מהצמר של כל השטיח.
על המיטה הייתי יושבת עם אבא שלי, כששנינו נשענים אל הקיר ושם הוא היה קורא לי סיפורים. אחד מספרי הילדות האהובים עלי היה "המסע אל האי אולי". שנים שמרתי את הספר הזה בתקווה שגם ילדי ירצו לקרוא בו.
טליה סיפרה לי לאחרונה שהיא קראה בו ואהבה אותו מאד. השנה יצא הספר מחדש בליווי איורים חדשים של מאיירת שאני מאד אוהבת ואני מקווה שגם נגה, אלה ומקס ושאר הנכדים שעוד יבואו יכירו ויאהבו את הספר.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה