סיפור חיים של נורית תבור - קזינס

 ד

בחדר הורי  הייתה  גם כוננית ספרים נמוכה ובה 2 מדפים לספרים (בין הספרים גיליתי כשהייתי בערך בת אחת-עשרה את הספר "חיי המין של האדם" שהייתי קוראת בו כשאף אחד לא היה בחדר ומאחר וזה היה סוד לא העזתי לשאול וכך גם למדתי כל מיני דברים עקומים שלא הוסיפו לחינוך המיני שלי). 

 שולחן כתיבה ובו מגרה קטנה ועליו מנורת שולחן עם אהיל בצורת קונוס  וארון גבוה לבגדים. שטיח לבנבן על הרצפה, עשוי גם הוא מצמר  ותמונה על הקיר של צנצנת תכלת עם פרחים (אני חושבת של סזאן).
 הייתה לי בובה גדולה שהייתה עשויה מבד אבל, הראש כפות הרגלים וכפות הידיים שלה היו עשויים מפלסטיק ורוד. אני עוד זוכרת שמרוב משחק נוצרו באצבעות חורים אבל היא עדיין הייתה שווה והמשכתי לשחק בה והייתה לה גם מיטה עם סורגים צבועה בצבע אפור-בהיר.. וזה היה  הכול וזה היה עולם מלא.
"שעות ההורים" שלנו היו בין ארבע וחצי לשש וחצי. אז היינו חוזרים לארוחת ערב בבית הילדים וההורים היו הולכים לאכול בחדר האוכל הציבורי וכן היו בו ציבוריות (לימים השם הזה לא שרד וקראו לכלי הזה שאסף את כל הקליפות והשאריות כולבויניק) ואחרי הארוחה יוצאים לעוד שעה להורינו, לחדר ההורים שלא היו בו, בשנים הראשונות, לא דברי מאכל, לא קומקום חשמלי, לא רדיו.... אבל אני לא זוכרת בכלל תחושה של מחסור.
יותר אני זוכרת תחושה של מקום שקט ורגוע יחסית ואבא קורא לי סיפורים.
 ואז הגיע הזמן לחזור לבית הילדים. והיה חושך בחוץ ופעמים רבות הרוח נשבה בחוזקה בחוטי החשמל ואני פחדתי. יש לי זיכרון מגיל 3 או 4 על מנהג שהורי הנהיגו,  אני עומדת על המדרגה ביציאה מבית הקומתיים ואבא נותן לי משרוקית מפח שאשרוק חזק ואעיר את שומר הלילה ואז הורי היו מלווים אותי לבית הילדים, עוזרים לי לחלוץ את הנעליים הרטובות בחורף ונשארים בחוץ (כמו הכוכבים של אלתרמן) ואני נכנסת לתוך בית הילדים שלהורים לא הייתה דריסת רגל בו, לא מבחינה פיזית ובטח לא מבחינה חינוכית.

נחמן נוהג באוטובוס בשנות השמונים

בעין השופט היו 3 נהגי אוטובוס, נחמן, ליפק ודלילי. הם התחלפו בנהיגה באוטובוס שהיה נוסע פעמיים ביום לחיפה. אחד מהבילויים שלנו בגיל הגן היה לחכות לאוטובוס הזה כשהיה מגיע לפנות ערב. היינו עולים עליו ונוסעים לסיבוב בקיבוצים השכנים ובכפרים הערביים בסביבה. ליד עין השופט היה הכפר הערבי
כפריין, שנמצא  על צלע צפונית של גבעה מדרום לקיבוץ,ושהיה מרוחק כרבע שעה הליכה מהקיבוץ.
 אני זוכרת חושות מרובעות קטנות, מדורות ליד כמה מהן , עץ גבוה ולידו עומד אדם בגלבייה וכפיה לבנות. הערבים גם היו באים למרפאה שלנו שהייתה מאחורי בית הקומתיים שבו גרו הורי והיו יושבים ליד הקיר של הבית ומחכים לתורם להיכנס למרפאה.
בית הקומתיים הזה יחד עם עוד בית קומתיים והאסם ומגדל המים עדיין עומדים על מקומם אבל משמשים לצרכים שונים משהיה פעם. כשהייתי כמעט בת 6,
 ב – 9.10.1945  נולד אחי צבי, שנקרא על שם אבא של אימא ושנתיים אחריו ביום הולדתי השמיני אחותי דבורה שנקראה על שמה של אימא של אבא.
בשנים הראשונות הקשר עם קבוצת השווים שלי היה הרבה יותר חזק מאשר עם אחי ואחותי ועברו שנים רבות, מלאות בעליות ובמורדות עד שהקשרים איתם התחזקו וקיבלו את הגוון הייחודי להם. 

האחים/אחיות לבית תבור

ביני לבין אחי נולד תינוק שלא חי. דבר שנודע לי שנים רבות מאד כלאחר יד ושלא דובר עליו בבית אף פעם. גם זה היה אחד מהטבואים שעליהם לא מדברים.
בכיתה ב', עברנו לביתן שלנו שנבנה בקצהו הדרומי של הקיבוץ, שהיה קרוב יותר מכל בית אחר לכפר הערבי כפריין, בחרנו לנו שם -  "אלומה".
בביתן הזה חיינו 5 שנים, גרנו, ישנו, אכלנו את הארוחות שלנו, התקלחנו (במקלחת משותפת כמובן), למדנו ובילינו  שם.
המטפלת הייתה אחראית על הבגדים שלנו, קיפלה אותם לתאים שהיו על יד המקלחת וחילקה לנו גרביים חדשות ומכנסיים חדשים בערב פסח.
היא גם זאת שעשתה לבנות שיחה על התפתחות מינית כשהבנים נשלחו לשחק בחוץ. המקלחת הייתה משותפת לבנים ולבנות ועד סוף כיתה ו' (!) התקלחנו ביחד.
הביתן  היה הבית שלנו. לא חדר ההורים. את רוב זמננו בילינו שם ולהורים הלכנו לשעה וחצי ובשבת קצת יותר. וגם בזמן הזה הרבה פעמים המשכנו לשחק על הדשא הגדול, כשההורים נחים בצידי הדשא ומשוחחים עם חבריהם,  ולא הגענו לחדרים של ההורים.
 עם השנים התארכו השעות שבילינו עם ההורים, או יותר נכון לומר שהורשה לנו להיות עם ההורים. אבל לא פעם היינו ממשיכים להיות בחברת בני גילינו והפעם מתוך בחירה.
בבוקר  ה- 30.11.47 הגיע אבא שלי לפני המטפלת,  שהייתה באה להקים אותנו בבוקר, לספר לי, לנו, שהייתה הצבעה באו"ם והחליטו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

 הוא היה נרגש מאד. לא עבר זמן רב, ובאחד הלילות, הריצו אותנו כשאנו לוקחים איתנו את השמיכות שלנו לגני הילדים שהיו במרכז המשק.
 זה היה קשור לחששות באשר לאיך יתפתחו המאורעות עם הערבים בכפרי הסביבה. 
יש לי זיכרון שאני רצה בתוך שורת הילדים ונכשלת 

ונופלת בדרך וכל כך חוששת מה יקרה כשאני מתעכבת.
 למחרת עשו חילופים – אותנו שיכנו בצד הצפוני של הקיבוץ בבית הקומתיים מתוך הנחה שזה מקום מוגן יותר ושמונה משפחות ,כולל הורי, באו והשתכנו בחדרי השינה שלנו.

בארץ  פרצה מלחמת השחרור, אבל מלבד כמה סיפורים על מה קורה, לא היינו מעורבים באופן מעשי במלחמה. אני זוכרת שכשיצאנו מסדר פסח ב-1948 שמענו הפגזות ואבא שלי אמר שמתקיפים את משמר העמק.

 בבוקר היינו חוזרים לביתנים שלנו ולחיי חברת הילדים שלנו שכללה 3 כיתות, ובלילה הלכנו לישון בבית הקומתיים ורדפנו אחרי גחליליות אותן הכנסנו לצנצנות זכוכית במטרה להכין פנסים. בקיבוץ חפרו תעלות והקימו עמדות שמירה מסביב לקיבוץ ואנחנו הפכנו אותן למקומות של משחק.
הייתה לנו ילדות חסרת דאגות. מובנת מאליה. חופשית. 

ילדי אלומה

מבחינה היסטורית תקופה לא קלה – מלחמת העולם השנייה, המאבק במנדט הבריטי, ראשית מדינת ישראל, המלחמה עם ארצות ערב, הצנע – זה היה בשוליים.
 החיים שלנו התנהלו באווירה של חופש ופעילות רבה. החינוך לעבודה היה ערך עליון, כשמגיל צעיר החלו ללמד אותנו לסדר את המיטה שלנו, לנגב את האבק מהמדפים ולשטוף את הרצפה בחדר השינה בבית הילדים שקראנו לו ביתן "אלומה".

 היה לנו משק חי שבו למדנו לטפל בבעלי חיים, תרנגולות, ברווזים, עיזים וחמור שרכבנו עליו כל הזמן עד שהגב שלו התקלף. בגן הירק זרענו צנוניות ועגבניות ושתלנו חסה וסלק. גידלנו כוורת עם דבורים וצפינו בתהליך הייצור של הדבש.
 שיטת הלימוד הייתה לפי נושאים שכללו את כל מקצועות הלימוד כולל מתמטיקה שאז נקראה חשבון. בכיתה ב' למדנו נושא שנקרא "חיות עבודה במשק" והלכנו לביקור באורווה ולמדנו לרכב על הסוסה האפורה.
 אחר כך היה נושא שנקרא "יום ולילה" וממנו זכור לי הלילה שהסתובבנו בשבילי הקיבוץ ובענפי המשק השונים לראות מה עושות החיות בלילה, ושהסתיים בביקור במאפיה. אריה, האופה היה  מתחיל לאפות בארבע בבוקר על מנת שלבאים לארוחת בוקר יהיה לחם טרי וחם.

אריה במאפיה

 מאד אהבתי לבקר במאפיה לראות את הזרוע הגדולה של המלוש מערבבת את הבצק  ולהציץ לתנור הגדול שבערה בו אש חזקה אדומה וכחולה שהשמיעה רעשים כמו רעמים כשאריה משתמש במעין כף עץ ארוכה ומכניס את הכיכרות לתוך המקום הלוהט הזה.
 ובעיקר אהבתי לנגוע בכיכרות הלחם הלוהטות שיצאו מהתנור. עוד מקום מרגש היה הסנדלרייה.
היינו הולכים לשם בשביל לראות איך פנחס ואפרים הסנדלרים שעשו את כל הנעליים והסנדלים שלנו במשך שנים רבות, בצבע חום כמובן, זורקים לפיהם חופן מסמרים ובעזרת הלשון מסדרים אותם כשראשי המסמרים בפנים והחודים בחוץ ואחר כך בזריזות לוקחים מסמר מסמר ונועצים אותו בסוליית הנעל שלפניהם.
 עמדתי מוקסמת מהעניין ולא הבנתי איך הם לא בולעים את המסמרים אבל שמחתי שהם לא בלעו אף מסמר אף פעם. 

פנחס ואפרים בסנדלריה