יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור- קזינס


 ן

מיינדנהד

את מיכאל פגשתי כשהגיע ללמוד עברית ביולי 1964 באולפן בעין השופט. אבל לפני זה הוא נולד כחודש אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה במיידנהד שעל גדות התמזה שליד לונדון. כשהיה ילד קטן החל "הבליץ" על לונדון.
הייתה זו תקופה של הפצצות בלתי פוסקות על העיר, שמטרתה הייתה לשבור את רוח האנשים שגרו בלונדון ולהכשיר את הקרקע לכיבוש הגרמני  של אנגליה. העיר הופצצה יום ולילה ואחת ההצעות של מקבלי ההחלטות הייתה להוציא את הילדים והאמהות לערי השדה ומיכאל נשלח עם אמו, קיטי,  לדודות בלידס. אביו שנשאר בלונדון היה שוטר והיה מסתובב ברחובות בלילות וקורא לאנשים לשמור על ההאפלה.
כשמיכאל ואמו חזרו מלידס ופגשו את השוטר שמיכאל לא הכיר, הוא נבהל מאד כשהשוטר רצה לקחת אותו על הידיים.
 מאד אהבתי כשסיפר לי את סיפורי הילדות שלו ושל שני אחיו. שלושתם היו שובבים לא קטנים ומלחמות הכריות שלהם בחדר הקטן שבו גרו עוררו תמיד צחוק כשסיפר לי על כך.  בביתו לא היה חינוך ציוני בכלל. אימא שלו שמרה על הדלקת נרות בערב שבת והיו עוד כמה מסורות יהודיות מצומצמות שנשמרו.מיכאל החליט לעזוב את אנגליה בגלל מזג האוויר הרטוב ובגלל שרצה שינוי בחייו. הוא חשב שאוסטרליה או ישראל הם מקומות נאותים ובחר בישראל כי הכרטיס לכאן היה יותר זול.
 הוא הגיע לאולפן בעין השופט כי רצה ללכת ללמוד ב"מכון וינגייט". באותו זמן עבדתי בהגשה בחדר האוכל. לא הייתה עדיין הגשה עצמית ואני עברתי בין השולחנות עם עגלת הביצים רכות / ביצים קשות, גבינות לבנות ועגבניות ומלפפונים ונתתי לכל אחד מה שביקש , פחות או יותר. בעגלה הזאת היה מטמון  -- קוביות קטנות של חלבה – שחולקו למיוחדים. 

עגלת ההגשה בשנות השבעים


מיכאל שבא עם עוד חברים מהאולפן לארוחת הבקר, היה כל כך יפה ומרשים  בעיני שמהר מאד הוא זכה בחלבה של המיוחדים. וזה לא היה כל כך לפי התקנון, אבל כנראה שזה היה צו הלב. ומשם החלה ההכרות בינינו.
 בשנה שהיה באולפן מלבד שלמד עברית ובילה עם חבריו,הוא הכין את עצמו לכניסה למכון. הוא לא ידע עברית כמעט וגם לא ידע לשחות שום שחייה חוץ משחיית חזה. בשביל להיכנס ל"וינגייט" הוא היה צריך לדעת גם שחיית גב, פרפר וחתירה. הוא התחיל לבלות בבריכה שעות וללמוד לשחות את שלושת הסגנונות הנוספים.  ואני שלא הבנתי יותר מדי בשחייה הייתי "המאמנת" שלו.
הולכת לאורך הבריכה הלוך ושוב, ומנסה לשפר לו את הסגנון וזה הצליח והוא עבר את הבחינות והתקבל ל"וינגייט" , עם עברית של סוף אולפן ונאבק בעברית קשה בלימודיו בעזרת חברים שרכש לו במכללה.
 היה חבר אחד שהיה כותב, במשך השבוע,  את כל ההרצאות עם נייר העתקה ובשבת כשמיכאל חזר לקיבוץ היינו יושבים ומנסים לפענח את המושגים באנטומיה ובפיזיולוגיה. עד היום אני זוכרת שניסיתי להבין מה זה "תחל" ו"אחז" כשמדברים על שרירים ולעזור לו. 

מיכאל


זה היה פשוט מטורף אבל הצליח כנראה בזכות ההתעקשות שלו והרצון שלי לעזור לו. מיכאל לא חשב שנכון לקרוא למקצוע שלימד ספורט ותמיד הדגיש שמדובר בחינוך.
הוא מאד אהב את העבודה הזאת והשקיע את נשמתו בקידום ילדים שרצו להתקדם, בעיקר באתלטיקה קלה.  וכשהם זכו בתעודות ובמדליות, לא מעטות הייתי רואה את האור והשמחה הגדולה בעיניו. כאילו הוא בעצמו זכה.
בזמן לימודיו בוינגייט נולדה מרגלית היה זה ב-6.4.67. מהרגע הראשון של הולדתה הייתי כל כך שמחה , על אף שהבאתי אותה לבית התינוקות ולא לחדר שלנו.
חודשיים אחרי הולדתה פרצה מלחמת ששת הימים ועד היום אני  זוכרת שחשבתי את עצמי לברת מזל כשבשתיים בצהריים, בזמן שנשמעה האזעקה לריצה למקלטים הייתי בבית התינוקות ולא הצטרכתי לרוץ לשם בשביל לקחת את מרגלית למקלט.
ניב נולד ב – 25.9.69 ועדיין הבאנו את התינוקות לבית התינוקות ישר מבית החולים "עפולה", שאגב  גם אני נולדתי בו. אבל כנראה שאז כבר החלה להתפתח בי המחשבה שאני רוצה שילדי יגדלו בלינה משפחתית. התחלנו לחפש קיבוץ אחר. היינו במספר קיבוצים ובסוף השנה החלטנו – צרעה.
עברנו לקיבוץ צרעה ב-1970 בספטמבר. מיכאל נסע לפני, כי היה צריך להתחיל ללמד בראשון לחודש והדירה עדיין לא הייתה פנויה. אני הגעתי עשרה ימים אחריו. צביה שהייתה מטפלת של כיתה ו' הסתערה יום קודם עם בנות הכיתה והן ניקו את הבית לקראת בואי עם ניב ומרגלית.
כאמור בקרנו בכמה קיבוצים.  לא היה לנו ברור בדיוק מה אנחנו מחפשים והעלינו גם אפשרות לעבור למרכז קהילתי או למושב. היה לנו יותר קל לחפש בקיבוצים שהיו לנו בהם מכרים או בני משפחה של אנשים מעין השופט. 


דרך אחות של חברת עין השופט שאלנו גם בצרעה. ולמזלנו, בדיוק חיפשו כאן מישהו שילמד חינוך גופני, כי בקשו מנעמי, אימא של עופר, לעשות שנה בתורנות במטבח. והתפנתה דירה זמנית ומצירוף של שלושה מקרים הגענו הנה והוקסמנו מהנעימות של האנשים שפגשנו ובאותו זמן היינו המומים  מהקיבוץ הזה שנראה כל כך חום-צהבהב, בחודש יוני בהשוואה לירוק הפורח של עין השופט.
 על אף המצב שהיה זמני (אחרי שנה נעמי עמדה לחזור למקצוע והמשפחה שאת ביתה קיבלנו עמדה לחזור משליחות ולחזור לדירתה), דבר אחד לא עמד להשתנות  וזה היה הלינה המשפחתית, זאת ששלוש שנים קודם, כשמרגלית נולדה, הייתה לגמרי מחוץ למשהו שחשבתי עליו.
החלטנו לבוא לכאן ולהקים פה את ביתנו. עד היום זכור לי הבוקר הראשון שהתעוררתי כאן ושמעתי את הקולות המתוקים של מרגלית וניב שזה היה להם הלילה הראשון שישנו באותו  חדר והתעוררו פעם ראשונה בבית שלנו.
 עזיבת עין השופט הייתה לי קשה מאד. הרגשתי כאילו אני נקרעת ממשהו. אבל שלא תטעו, רציתי בזה מאד. מונעת על ידי דחף שלא תמיד הייתי מודעת לו לבחור את דרכי. לא לקבל את מה שיש כמשהו שאינו ניתן לשינוי. לחפש מה שמתאים לי.  למיכאל היה חשוב מאד להתחיל לעבוד כמורה לחינוך גופני. אחד הדברים שמיכאל אהב מאד היה לנגן בגיטרה, בבנג'ו. ואני למדתי חלילית בכיתות היסוד ועדיין הייתה לי בבית חלילית. מיכאל ביקש שננגן ביחד. היינו יושבים על המרפסת ומנסים לנגן, בעיקר שירי עם שונים. אהבנו את הבילוי המשותף הזה והיו אלה רגעי יחד טובים מאד.
מכאן נסענו לאנגליה לשנתיים לביקור משפחתי שהיה קשור גם לרצונו של מיכאל ללמוד סיינטולוגיה. כאן נולדה טליה ב- 6.12.77 וזכיתי שמיכאל יהיה שותף בלידתה.
דבר שלא היה נהוג עדיין כשנולדו מרגלית וניב. אני זוכרת שמאד רציתי בזה ולשמחתי מיכאל קיבל את רצוני וכך אני יודעת גם מה זה ללדת כשמישהו מבני משפחתי נמצא לידי.

נורית עם מרגלית והנכד



 כאן גם יצאתי ללמוד חינוך מיוחד, מקצוע שאהבתי מאד. עד היום אני חושבת שהעיקר היה להימצא עם הילדים שבאו ללמוד אצלי. לא כל כך ללמד אותם בדרכים מיוחדות, אם כי גם את זה היה צריך לעשות מדי פעם, אלא להיות על ידם בזמן שהם בדרכם המיוחדת והאיטית לא פעם, מפלסים להם את הנתיב שלהם.
מצאתי את עצמי פעמים רבות בעמדת הסנגורית מול ההורים והמערכת, אומרת, זה יהיה בסדר, תנו להם את הזמן שלהם.
 בבית שאלנו את עצמנו מדי פעם האם זה המקום שלנו?  מה יקרה כשהקיבוץ יופרט? איך ייראו חיינו כשנזקין? מיכאל העדיף את הקיבוץ הישן. אני רציתי את הקיבוץ המתחדש... הילדים בגרו ופרשו כנפיים.

נורית וניב



נאמנה למה שלמדתי מחיי, אמרתי להם שאני רוצה שיחיו איפה שיהיו מאושרים. בקיבוץ שנולדתי בו היה ברור שיש רק דרך אחת נכונה והיא דרך ההגשמה בקיבוץ.  בחדר האוכל של מוסד הרי אפרים, הייתה תלויה, במשך שנים רבות הסיסמא: "פה בית היוצר לדור מגשימים". לעוזבים התייחסו כבוגדים. כשאנחנו עברנו לצרעה כבר לא דברו על בגידה אבל כשהייתי אומרת שבעיני כל התנועות הקיבוציות הן אותו הדבר בהשוואה לעולם שמחוץ לנו, הייתה לי הרגשה שלא מבינים על מה אני מדברת. 


מניסיון חיי הסקתי שרצוי שכל אחד יבחר לו את חייו. אי אפשר להגיד שזה היה כך בעין השופט. בצרעה יש לזה יותר מקום. גם היום כשילדי לא גרים איתי, אני מכבדת, מעריכה ואוהבת את הבחירות שעשו ובזכותם פוגשת אנשים ומקומות, רואה ונהנית מדברים שלא הייתי זוכה להם אחרת.
למזלי נשארתי סקרנית. תכונה שזכתה לביקורת מצד אחת השכנות בבית הקומתיים שבו גרו הורי, שגרמה לי לחשוב שסקרנות היא מידה שיש להתבייש בה ולהכחיד אותה. אני גם אוהבת ללמוד, ולשחק (גם משהו שחשבתי שמבוגרים לא עושים) ובקלות נדלקת לעשות כל מיני דברים. וכך נולד אחד מהעיסוקים שלי בארבע השנים האחרונות – ספריית הילדים.
המסע הזה הוא סיפור בפני עצמו ולא אספר אותו כאן רק אומר שממישהי שהילדים היו עוברים לידה כאילו היא עץ או ספסל, הרבה מאד ילדים היום מכירים אותי, קוראים לי בשמי, מחייכים אלי בשבילי הקיבוץ, מתעניינים ושואלים מה אני עושה, קוראים לי "נורית של הספרייה" וזה מאד נחמד בעיני. 




יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור - קזניס



ה



מגיל צעיר אהבתי לקרוא ספרים, ועד היום אני נזכרת כמה טוב היה לקרוא בהם. הנה חלק מהרשימה של כמה מהם שקראתי בכתות היסוד: שני רעים יצאו לדרך ואי הילדים מאת ימימה טשרנוביץ'. ילדי המים מאת צ'ארלס קינגסלי, מפרש בודד מלבין באופק של קטייב , נשים קטנות – לואיזה מיי אלקוט, באין משפחה – הקטור מלו,  דייויד קופרפילד  של דיקנס, יורדי ים אמיצים  מאת קיפלינג, מחניים ואיזהו הגיבור – של פרנץ מולנר, אוהל הדוד תום – הרייט ביצ'ר סטו, האסופית – אן מהחווה ירוקה -  לוסי מוד מונטגומרי והרשימה הזאת יכולה להמשיך ולהמשיך.
מוסד הרי אפרים היה לי בי"ס ופנימייה במשך שש שנים.
 בכל השנים האלו הייתה לנו מטפלת מרמת השופט שקראו לה הניה. היא הייתה יפה, חמה, רכה. חייכנית. כולנו אהבנו אותה. היא השתתפה איתנו בכל שיחות הקבוצה, דאגה לנו לתה חם בבוקר כשקמנו, לקחה חלק בגיוסי הגינה ששתלנו מסביב לביתן שבו גרנו ובעיקר אני זוכרת אותה צוחקת צחוק מתגלגל.
היינו 2 כיתות שנוצרו מילדי שלושת הקיבוצים שהקימו את המוסד – עין השופט, רמת השופט ודליה.
לימים הצטרפו גם ילדי קבוץ רמות מנשה. קראנו לעצמנו "ארז" ובכיתה כתבנו מעל ללוח "החיים מלחמה – והדעת נשקם".

יוסף וילפנד והניה מגן המחנכים של קבוצת ארז

נורית עובדת במשק המוסד בשנות החמישים


. היו לנו חיי חברה מאד פעילים. מסיבות כל ערב שבת, פעולות תנועה, תחרויות ספורט בינינו לבין עצמנו וגם נגד מוסד "שומריה" שהיה במשמר העמק, מרחק כחמישה קילומטר מאיתנו והיינו הולכים לשם ברגל , הלוך וחזור.
 היינו מוסד שומרי שבו התערבבו חיי התנועה עם חיי החברה,הלימודים והעבודה (שהייתה חלק מהותי בחינוך שלנו). הגבולות בין החלקים השונים לא היו ברורים והתערבבו אלה באלה.
למשל גיוסים למלחמה בארבה או במכת העכברים שהתקיפו את שדות החיטה שהפסקנו לימודים בשבילם ויצאנו לשטחים עם קופסאות מפח וכפות (נגד הארבה) וכלים שבתוכם גרעיני חיטה מורעלים בצבע ורוד, אותם פיזרנו מסביב למחילות העכברים. 

קבוצת ארז בשנות החמישים


או ויכוחים אינסופיים מתי אנחנו בתנועה ומתי זה השטח של החברה. במוסד היו ועדות שניהלו את החיים החברתיים – ועדת חברה, תרבות, ספורט  ועדת משק חי וועדת סידור עבודה שהחליטה כל שלושה חודשים איפה כל אחד ילך לעבוד – האם במשק החי, או בענפי השירותים (שנחשבו נחותים) או אולי בקיבוץ שלו.

אפשר היה להביע רצון, שלא תמיד התחשבו בו ועבדנו איפה שהיה צריך. אני זוכרת שהצטרכתי לאסוף ביצים בלול של עין השופט ולא אהבתי את זה כי היו שם תרנגולים גדולים ותוקפניים שהיו מתנפלים עלי ומנקרים במקוריהם העבים את רגלי. 


שרדתי את זה כי לא היה בפני מי להתלונן או שלא ידעתי שקיימת אפשרות כזאת. לעומת זה אהבתי מאד לעבוד במשתלה, בה היינו שותלים בפחיות שתילי אורן זעירים ומגדלים אותם עד שנלקחו לשתילה במקומות אחרים. בלימודים שלנו לא היו מבחנים, לא היו בחינות ותעודות בסוף השנה, וכמובן לא היו בחינות בגרות.
הרעיון היה לחנך אותנו שנלמד מתוך הכרה בצורך ללמוד ומתוך עניין בחומר הנלמד. היינו גאים בכך ורובנו עמדנו בזה. אבל הייתה מערכת אחרת, ששמשה מעין שומר ומבקר. המערכת התנועתית.
 בכיתה ו' נכנסנו ל"שומר הצעיר" נפגשנו עם "דברות השומר",קבלנו חולצה כחולה עם שרוך לבן ועניבה ירוקה. שנה אחרי זה קבלנו סמל. 


סמל בוגרים

השתייכנו לשכבה הצעירים שנקראה "בני מצדה". בכיתה ח' קבלנו עניבה כחולה וב- ט' את סמל שכבת הצופים. בכיתה י' הגיע תורה של העניבה השחורה  ושיא השיאים היו הבירורים לקבלת סמל הבוגרים בכיתה י'א.
 במשך שבועות ישבנו יחד עם המחנך והמטפלת שלנו וקיימנו מערכת דיונים, למי מגיע ולמי לא מגיע סמל הבוגרים. חשבנו שזו נקודת הפסגה בחינוכנו השומרי.

 רובינו קיבלנו את הסמל אחרי שהצהרנו שאנו הולכים להגשים בקיבוץ ואחרי שחברינו וחברותינו העבירו עלינו "בקורת בונה". כמה שעירים לעזאזל לא היו מספיק "שומריים" בשביל לקבל את הסמל שחולק במחנה ל"ג בעומר.
 לא היה ציוץ של בקורת על המנהג המטורף של הבירורים לקראת סמל הבוגרים ומדהים שמחנכינו נתנו לזה יד . איש בקיבוצים שלנו בתקופה ההיא לא חשב שאולי יש פה טעם לפגם.
היינו שבויים בדוקטרינה שהקומוניזם הולך לנצח בעולם . אהבנו להיות ביחד ולשיר שירים רוסיים. לצאת למסעות ולשיר בדרכים. הייתי בת 16 ולא הקשבתי לביטל'ס, כי אמרו שזאת מוסיקה בורגנית. אולי זה היה קצת טירוף אבל הייתה הרגשה של חגיגה גדולה. היה ברור שהכלל יותר חשוב מהפרט. היה לזה מחיר. לקח לי שנים עד שלמדתי לאזן בין השניים ואולי אני עוד לומדת...


יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור - קזינס


 ד


בחדר הורי  הייתה  גם כוננית ספרים נמוכה ובה 2 מדפים לספרים (בין הספרים גיליתי כשהייתי בערך בת אחת-עשרה את הספר "חיי המין של האדם" שהייתי קוראת בו כשאף אחד לא היה בחדר ומאחר וזה היה סוד לא העזתי לשאול וכך גם למדתי כל מיני דברים עקומים שלא הוסיפו לחינוך המיני שלי). 

 שולחן כתיבה ובו מגרה קטנה ועליו מנורת שולחן עם אהיל בצורת קונוס  וארון גבוה לבגדים. שטיח לבנבן על הרצפה, עשוי גם הוא מצמר  ותמונה על הקיר של צנצנת תכלת עם פרחים (אני חושבת של סזאן).
 הייתה לי בובה גדולה שהייתה עשויה מבד אבל, הראש כפות הרגלים וכפות הידיים שלה היו עשויים מפלסטיק ורוד. אני עוד זוכרת שמרוב משחק נוצרו באצבעות חורים אבל היא עדיין הייתה שווה והמשכתי לשחק בה והייתה לה גם מיטה עם סורגים צבועה בצבע אפור-בהיר.. וזה היה  הכול וזה היה עולם מלא.
"שעות ההורים" שלנו היו בין ארבע וחצי לשש וחצי. אז היינו חוזרים לארוחת ערב בבית הילדים וההורים היו הולכים לאכול בחדר האוכל הציבורי וכן היו בו ציבוריות (לימים השם הזה לא שרד וקראו לכלי הזה שאסף את כל הקליפות והשאריות כולבויניק) ואחרי הארוחה יוצאים לעוד שעה להורינו, לחדר ההורים שלא היו בו, בשנים הראשונות, לא דברי מאכל, לא קומקום חשמלי, לא רדיו.... אבל אני לא זוכרת בכלל תחושה של מחסור.
יותר אני זוכרת תחושה של מקום שקט ורגוע יחסית ואבא קורא לי סיפורים.
 ואז הגיע הזמן לחזור לבית הילדים. והיה חושך בחוץ ופעמים רבות הרוח נשבה בחוזקה בחוטי החשמל ואני פחדתי. יש לי זיכרון מגיל 3 או 4 על מנהג שהורי הנהיגו,  אני עומדת על המדרגה ביציאה מבית הקומתיים ואבא נותן לי משרוקית מפח שאשרוק חזק ואעיר את שומר הלילה ואז הורי היו מלווים אותי לבית הילדים, עוזרים לי לחלוץ את הנעליים הרטובות בחורף ונשארים בחוץ (כמו הכוכבים של אלתרמן) ואני נכנסת לתוך בית הילדים שלהורים לא הייתה דריסת רגל בו, לא מבחינה פיזית ובטח לא מבחינה חינוכית.

נחמן נוהג באוטובוס בשנות השמונים


בעין השופט היו 3 נהגי אוטובוס, נחמן, ליפק ודלילי. הם התחלפו בנהיגה באוטובוס שהיה נוסע פעמיים ביום לחיפה. אחד מהבילויים שלנו בגיל הגן היה לחכות לאוטובוס הזה כשהיה מגיע לפנות ערב. היינו עולים עליו ונוסעים לסיבוב בקיבוצים השכנים ובכפרים הערביים בסביבה. ליד עין השופט היה הכפר הערבי
כפריין, שנמצא  על צלע צפונית של גבעה מדרום לקיבוץ,ושהיה מרוחק כרבע שעה הליכה מהקיבוץ.
 אני זוכרת חושות מרובעות קטנות, מדורות ליד כמה מהן , עץ גבוה ולידו עומד אדם בגלבייה וכפיה לבנות. הערבים גם היו באים למרפאה שלנו שהייתה מאחורי בית הקומתיים שבו גרו הורי והיו יושבים ליד הקיר של הבית ומחכים לתורם להיכנס למרפאה.
בית הקומתיים הזה יחד עם עוד בית קומתיים והאסם ומגדל המים עדיין עומדים על מקומם אבל משמשים לצרכים שונים משהיה פעם. כשהייתי כמעט בת 6,
 ב – 9.10.1945  נולד אחי צבי, שנקרא על שם אבא של אימא ושנתיים אחריו ביום הולדתי השמיני אחותי דבורה שנקראה על שמה של אימא של אבא.
בשנים הראשונות הקשר עם קבוצת השווים שלי היה הרבה יותר חזק מאשר עם אחי ואחותי ועברו שנים רבות, מלאות בעליות ובמורדות עד שהקשרים איתם התחזקו וקיבלו את הגוון הייחודי להם. 

האחים/אחיות לבית תבור


ביני לבין אחי נולד תינוק שלא חי. דבר שנודע לי שנים רבות מאד כלאחר יד ושלא דובר עליו בבית אף פעם. גם זה היה אחד מהטבואים שעליהם לא מדברים.
בכיתה ב', עברנו לביתן שלנו שנבנה בקצהו הדרומי של הקיבוץ, שהיה קרוב יותר מכל בית אחר לכפר הערבי כפריין, בחרנו לנו שם -  "אלומה".
בביתן הזה חיינו 5 שנים, גרנו, ישנו, אכלנו את הארוחות שלנו, התקלחנו (במקלחת משותפת כמובן), למדנו ובילינו  שם.
המטפלת הייתה אחראית על הבגדים שלנו, קיפלה אותם לתאים שהיו על יד המקלחת וחילקה לנו גרביים חדשות ומכנסיים חדשים בערב פסח.
היא גם זאת שעשתה לבנות שיחה על התפתחות מינית כשהבנים נשלחו לשחק בחוץ. המקלחת הייתה משותפת לבנים ולבנות ועד סוף כיתה ו' (!) התקלחנו ביחד.
הביתן  היה הבית שלנו. לא חדר ההורים. את רוב זמננו בילינו שם ולהורים הלכנו לשעה וחצי ובשבת קצת יותר. וגם בזמן הזה הרבה פעמים המשכנו לשחק על הדשא הגדול, כשההורים נחים בצידי הדשא ומשוחחים עם חבריהם,  ולא הגענו לחדרים של ההורים.
 עם השנים התארכו השעות שבילינו עם ההורים, או יותר נכון לומר שהורשה לנו להיות עם ההורים. אבל לא פעם היינו ממשיכים להיות בחברת בני גילינו והפעם מתוך בחירה.
בבוקר  ה- 30.11.47 הגיע אבא שלי לפני המטפלת,  שהייתה באה להקים אותנו בבוקר, לספר לי, לנו, שהייתה הצבעה באו"ם והחליטו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.



 הוא היה נרגש מאד. לא עבר זמן רב, ובאחד הלילות, הריצו אותנו כשאנו לוקחים איתנו את השמיכות שלנו לגני הילדים שהיו במרכז המשק.
 זה היה קשור לחששות באשר לאיך יתפתחו המאורעות עם הערבים בכפרי הסביבה. 

יש לי זיכרון שאני רצה בתוך שורת הילדים ונכשלת 

ונופלת בדרך וכל כך חוששת מה יקרה כשאני מתעכבת.
 למחרת עשו חילופים – אותנו שיכנו בצד הצפוני של הקיבוץ בבית הקומתיים מתוך הנחה שזה מקום מוגן יותר ושמונה משפחות ,כולל הורי, באו והשתכנו בחדרי השינה שלנו.


בארץ  פרצה מלחמת השחרור, אבל מלבד כמה סיפורים על מה קורה, לא היינו מעורבים באופן מעשי במלחמה. אני זוכרת שכשיצאנו מסדר פסח ב-1948 שמענו הפגזות ואבא שלי אמר שמתקיפים את משמר העמק.


 בבוקר היינו חוזרים לביתנים שלנו ולחיי חברת הילדים שלנו שכללה 3 כיתות, ובלילה הלכנו לישון בבית הקומתיים ורדפנו אחרי גחליליות אותן הכנסנו לצנצנות זכוכית במטרה להכין פנסים. בקיבוץ חפרו תעלות והקימו עמדות שמירה מסביב לקיבוץ ואנחנו הפכנו אותן למקומות של משחק.
הייתה לנו ילדות חסרת דאגות. מובנת מאליה. חופשית. 

ילדי אלומה


מבחינה היסטורית תקופה לא קלה – מלחמת העולם השנייה, המאבק במנדט הבריטי, ראשית מדינת ישראל, המלחמה עם ארצות ערב, הצנע – זה היה בשוליים.

 החיים שלנו התנהלו באווירה של חופש ופעילות רבה. החינוך לעבודה היה ערך עליון, כשמגיל צעיר החלו ללמד אותנו לסדר את המיטה שלנו, לנגב את האבק מהמדפים ולשטוף את הרצפה בחדר השינה בבית הילדים שקראנו לו ביתן "אלומה".

 היה לנו משק חי שבו למדנו לטפל בבעלי חיים, תרנגולות, ברווזים, עיזים וחמור שרכבנו עליו כל הזמן עד שהגב שלו התקלף. בגן הירק זרענו צנוניות ועגבניות ושתלנו חסה וסלק. גידלנו כוורת עם דבורים וצפינו בתהליך הייצור של הדבש.
 שיטת הלימוד הייתה לפי נושאים שכללו את כל מקצועות הלימוד כולל מתמטיקה שאז נקראה חשבון. בכיתה ב' למדנו נושא שנקרא "חיות עבודה במשק" והלכנו לביקור באורווה ולמדנו לרכב על הסוסה האפורה.
 אחר כך היה נושא שנקרא "יום ולילה" וממנו זכור לי הלילה שהסתובבנו בשבילי הקיבוץ ובענפי המשק השונים לראות מה עושות החיות בלילה, ושהסתיים בביקור במאפיה. אריה, האופה היה  מתחיל לאפות בארבע בבוקר על מנת שלבאים לארוחת בוקר יהיה לחם טרי וחם.

אריה במאפיה


 מאד אהבתי לבקר במאפיה לראות את הזרוע הגדולה של המלוש מערבבת את הבצק  ולהציץ לתנור הגדול שבערה בו אש חזקה אדומה וכחולה שהשמיעה רעשים כמו רעמים כשאריה משתמש במעין כף עץ ארוכה ומכניס את הכיכרות לתוך המקום הלוהט הזה.
 ובעיקר אהבתי לנגוע בכיכרות הלחם הלוהטות שיצאו מהתנור. עוד מקום מרגש היה הסנדלרייה.
היינו הולכים לשם בשביל לראות איך פנחס ואפרים הסנדלרים שעשו את כל הנעליים והסנדלים שלנו במשך שנים רבות, בצבע חום כמובן, זורקים לפיהם חופן מסמרים ובעזרת הלשון מסדרים אותם כשראשי המסמרים בפנים והחודים בחוץ ואחר כך בזריזות לוקחים מסמר מסמר ונועצים אותו בסוליית הנעל שלפניהם.
 עמדתי מוקסמת מהעניין ולא הבנתי איך הם לא בולעים את המסמרים אבל שמחתי שהם לא בלעו אף מסמר אף פעם. 

פנחס ואפרים בסנדלריה


יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור - קזינס


                                                                                 ג

 סבתא פרידל

נורית כבת שנה עם סבא וסבתא

עוד דמות מעולם הילדות שלי הייתה סבתא פרידל, אימא של אימא. שהייתה ילידת 1878. היא הייתה גרה בחורף באשדות יעקב אצל שני בניה ובקיץ קבלה חדר בעין השופט וגרה אצלנו כמה חודשים.
 כשסבתא הייתה באה היו מגיעים איתה ענבים ירוקים ואדומים מאשדות וזאת הייתה חגיגה גדולה. זה היה מנהג כזה. כסף הרי לא היה לאנשים בקיבוץ, אז הם היו שולחים לבני משפחותיהם מטוב המשק, ביצים, שמנת , פרי.

 השנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות היו שנים של צנע והאוכל ניתן במנות קטנות. למשל חצי ביצה קשה 4 פעמים בשבוע או קובית שוקולד אחת כקינוח אחרי ארוחת ערב שבת. 


ההסבר שקיבלתי לכך שסבתא הייתה נודדת בין שני הקיבוצים היה שבחורף קר מדי אצלנו ובקיץ חם מדי באשדות יעקב (בתרגום לשפה של ימינו פירושו שלא היו אמצעים לא לקירור ולא לחימום החדרים). רק למעט מבינינו היו סבתות וסבים ובודאי בקיבוץ.
 הורי חברי הגרעין האמריקאי של הקבוץ עדיין היו ברובם באמריקה והורי החלק הפולני נספו ברובם בשואה. סבתי הייתה אישה נמוכת קומה שהשיער שלה היה אסוף לפקעת מהודקת מאחורי ראשה.
היא דיברה בעיקר אידיש ומספר מילים בעברית. אני לא זוכרת שדברתי איתה הרבה אבל בעיקר אני זוכרת 3 מאכלים מפנקים שהייתי מקבלת בחדר שלה כשבאתי לבקר. כוס קקאו חם ועוגיות שהיה מפוזר עליהן סוכר מלמעלה ובערב שבת מרק עוף צח עם עיגולים קטנים ועדינים של שומן ואטריות דקות ורכות ומיוחדות שלא היו באף מרק אחר שאכלתי.
 (במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שלשמחתי, אחד המאכלים האהובים על נכדי, בביתי הוא מרק עוף עם אטריות דקות).
  בקיבוץ הלכו כל החברות במכנסיים אבל סבתי הלכה עם חצאיות או שמלות. במיוחד אני זוכרת שמלה מבד לבן רך ומבריק קצת  ועליה דוגמת פרחים קטנים בשחור שהייתה לובשת בערב שבת ואת 2 הפמוטים שהיו לה ובהם הדליקה נרות של שבת.
 בבית שבו גרה סבתי בחדר אחד, היה לה במשותף עם שכנה שלה שגם היא הייתה סבתא שנסעה בין עין השופט לאשדות יעקב, סבתא גולדי קרופינסקי, חדרון קטנטון לשירותים ובו בית שימוש וכיור קטן שמעליו היה מתקן לייבוש כלים וזה היה חלק אחד מהמטבח שהיה לה.
 החלק השני היה פלטת חשמל עגולה וקטנה שהייתה מונחת על כוננית בצבע עץ שהייתה בתוך החדר הקטן שלה ושעליו בשלה את הקקאו ואת המרק.


 את העוגיות הייתה מכינה על השולחן בחדר, מפזרת עליהן סוכר והולכת עם המגש למטבח שנקרא המטבח הגדול ושם היו אופים לה את העוגיות. מאד מאד אהבתי את הפינוקים האלה.
בחדר של הורי לא היה שום דבר שהזכיר אוכל או איזשהו ממתק וגם לא היה שום אמצעי להכין תה.
 אני לא זוכרת שקפה היה בכלל ובטח לילדים אסור היה לשתות אותו.
אני החזרתי לסבתי תודה במירכאות כשבפורים בכיתה ו' בחרתי להתחפש לנזירה (רק אלוהים של מישהו יודע מאיפה לקחתי את הרעיון הזה ובאתי לחדרה בלבוש הזה והיא פשוט גרשה אותי משם. אני יכולה עוד לראות את תנועת ידיה כשהיא מבצעת את הגירוש הזה).

נורית בפורים כנזירה עם רחל ברעם ורעיה לישנסקי


 סבתי נפטרה כשהייתי בת 13. ידעתי שהיא בבית חולים אבל לא בקרתי אצלה. באחת השבתות בחודש יוני של כיתה ז', בבוקר, עבדתי בגינה שליד הביתן שלנו במוסד, כשניגשה אלי חברה של אמי ואמרה לי: "את בטח יודעת מה שקרה לסבתא שלך".
אני לא זוכרת איך הלכתי לחדר הורי אבל אני זוכרת את אימא שלי יושבת על המיטה ברגליים שלובות מהדקת מטפחת אל פיה ובוכה. לא מדברת, לא משתפת, לא מחבקת. לא זוכרת אם חיבקתי אותה. (קרוב לודאי שלא) מוות היה אחד מהטבואים שלא מדברים עליהם וכך לא דברנו גם על מותה של סבתא שלי.
כמו כל ילדי עין השופט, הובאנו ישר  לבית התינוקות מיד אחרי שנולדנו. הבניין היה מוגן בביצורי אבנים, מהחשש של תקיפות מצד הערבים.
 אני נולדתי ב-4.1.1940 . שבועיים לפני נולדה ילדה אחרת,רחל,  ובבית התינוקות לא היו מספיק מיטות, אז חילקו את מיטתה בחיתול לשניים, חצי מיטה בשבילה, חצי מיטה בשבילי.
 אני לא יודעת אם בגלל זה, נשארנו חברות וכשהייתי באה לעין השופט תמיד היה נעים לבוא אל ביתה המסודר והנקי לשיחת עדכון על הקורה למכרינו המשותפים, לכוס תה ועוגה.
 רחל נפטרה באופן פתאומי לפני כחודשיים ונקברה בבית הקברות בעין השופט, שם חיה את כל חייה. כשנולדתי היו מעט בתים בנויים בקיבוץ שכאמור היו מוקפים בביצורים. ההורים גרו אז באהלים לא גדולים והיה ברור שלשם לא מביאים תינוקות.

משה ונורית כתינוקת

 


 אבא היה נוטר ב"משטרת הנוטרים העבריים" ובאלבום המשפחתי שהתפזר בינתיים לכל עבר, הייתה תמונה שלו במדים המצחיקים האלה.
 מבית התינוקות יצאנו לפעוטונים שהיו מורכבים מחמישה זאטוטים ובגיל הגן אחדו שלושה  חמישיות או שישיות כאלו ויצרו קבוצה גדולה יותר,  שבעצם היינו חלק ממנה עד שסיימנו בגיל 18 את המוסד החינוכי הרי אפרים .
 אני זוכרת שבגיל ארבע למדנו את השיר "אינני בוכה אף פעם". זה היה שיר מתוק אבל אני לא אהבתי חלק אחד ממנו. שרו שם : "נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה לחצר. הלכה לטייל עם ילד אחר". לא אהבתי שלילדה הזאת שהתנהגה כל כך לא יפה בעיני קראו כמו לי. אפילו ניסיתי לשנות את המילים.
עברנו לגן ומשם זכור לי בין השאר לילה אחד שבו עמדנו על מיטה שהייתה ליד החלון הצפוני של חדר השינה וראינו שבמרכז הדשא הגדול שהיה לי חדר האוכל, נבנה וי מקרשים ועליו נמתחו חוטי חשמל ונורות.
 כל החברים נאספו לחגוג את סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום אני זוכרת את הוי הזה העשוי מקרשי בניין זוהר במרכז הדשא. לא שיתפו אותנו בחגיגה, אבל מצאנו דרך לקחת בה חלק. 


מדי פעם הייתי מתעוררת בלילה, מביטה דרך החלון. היה שקט ואף אחד לא עבר. בחורשה שליד הגן היה מונח חפץ נוצץ על הקרקע ואני זוכרת אותי מסתכלת ומסתכלת עליו וחוששת שאולי זאת התחלה של שריפה.
בסוף השתכנעתי שזה מבריק בגלל שהירח זורח על זה. הייתה שומרת לילה שהייתה מסתובבת בין הבתים ובעיקר חששתי ממנה, כי היא הייתה מגיעה לבית הילדים החשוך, זה היה לפני שעלו על הרעיון שאפשר להשאיר נורה קטנה דולקת איפה שהוא.

 השומרת הייתה באה עם פנס ועוברת בין המיטות ומסתכלת אם הכול בסדר. הצל הגדול שלה שהטיל הפנס על הקיר היה מאד מפחיד ואני זוכרת שלא אהבתי שתמצא אותי ערה. אבל גם לא אהבתי שאחרי הסיבוב הזה הייתה הולכת. כל שבוע החליפו שומרת ואף פעם לא הכרתי אותה.


חדר ההורים שלי היה בבית קומתיים שנבנה בקצה הצפוני של הקיבוץ, בקומה הראשונה 4 חדרים ששמשו 4 משפחות ובקצה מתחת למדרגות עוד חדר קטנטן עם תקרה משופעת שבדרך כלל גר בו איזה רווק.
בקומה השנייה עוד ארבעה חדרים לארבע משפחות ושם גם התחיל סולם ברזל שאפשר היה לעלות בו לגג. מאד פחדתי לעלות בו אם כי מאד אהבתי להימצא על הגג יחד עם חברי ולהסתכל מלמעלה על גגות הבתים, צמרות העצים והאנשים, שנראו קטנים כשהלכו על המדרכות.
 אבא שזיהה את החששות שלי היה עולה מאחורי על הסולם ועוזר לי להעביר את הידיים משלב לשלב יותר גבוה וכך בעזרתו התגברתי על הפחד ויכולתי להצטרף למשחקים שהיינו משחקים על הגג.
 לפני כמה שבועות בביקור בעין השופט הלכתי לבדוק אם סולם הברזל הזה עדיין קיים שם. והוא שם אבל על פתח הגג יש מכסה שאינו מאפשר לעלות לגג.
 הורי גרו בחדר השני משמאל בקומה התחתונה. בחדר הייתה מיטה רחבה שהייתה מכוסה בשטיח ארוג שעיר ודוקרני במקצת מצמר חום בהיר-לבנבן והיו משולבות בו כמה רצועות צמר אדום עבות יותר ורכות מהצמר של כל השטיח.
 על המיטה הייתי יושבת עם אבא שלי, כששנינו נשענים אל הקיר ושם הוא היה קורא לי סיפורים. אחד מספרי הילדות האהובים עלי היה "המסע אל האי אולי". שנים שמרתי את הספר הזה בתקווה שגם ילדי ירצו לקרוא בו.


 טליה סיפרה לי לאחרונה שהיא קראה בו ואהבה אותו מאד. השנה יצא הספר מחדש בליווי איורים חדשים של מאיירת שאני מאד אוהבת ואני מקווה שגם נגה, אלה ומקס ושאר הנכדים שעוד יבואו יכירו ויאהבו את הספר.

יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור- קזינס

ב


משה תבור

רחל תבור

















אבא אהב מאד לשיר וגם אימא אהבה, אבל הייתה פחות מדויקת בשירה ויותר זמזמה על ידו. שני שירים ששרו אז מאפיינים באיזשהו אופן את התקופה ואותם.
השיר שמתקשר לי עם אימא וסלילת כביש טבריה-צמח הוא  שירו של אלתרמן: " הך פטיש,עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח. עורי שממה דינך נחתך אנו באים לכבוש אותך..."  שיר נוסף שאבא היה שר הוא: "אנו עולים ושרים, אנו שרים ועולים, ובאור ובחשכה, וביודעין ובלא יודעין את הדרך בה נלכה....."
שני השירים האלה הם אולי במשפט אחד תמצית הדרך בה בנו את חייהם- כובשים ארץ חדשה ומלווים את חייהם בשירה ובחלומות ביחד עם חבריהם.


 שני השירים האלה הם אולי במשפט אחד תמצית הדרך בה בנו את חייהם- כובשים ארץ חדשה ומלווים את חייהם בשירה ובחלומות ביחד עם חבריהם.
 בשנותיו האחרונות היה אבא ב"בית הדר", שהוא בית שבנו בעין השופט לזקנים לתשושים ולחולים שאינם יכולים להישאר בביתם . אבא היה חולה פרקינסון וכשהמחלה גברה ואימא לא יכלה לטפל בו בחדר שלהם, העבירו אותו ל"בית הדר" .
הוא כבר לא יכול היה לצאת לטיולים בהליכה, שאותם מאד אהב  ומדי פעם כשהגעתי לביקור, הייתי מובילה אותו בכסא גלגלים בעיקר בכביש העוקף את עין השופט.
אבא היה איש שגם כשהיה שמח היה בו עצב. הוא היה מתרגש ומתקשה לדבר ולעצור את דמעותיו כשהשיחה הייתה נכנסת למקומות מרגשים כמו הריב עם אבא שלו או החיים הקשים בבית הוריו, או אי הסכמות שהיו לו בנושאים קיבוציים שונים. 

משה בחדרי חולים


היה קשה לשוחח איתו על נושאים שהרגיזו אותו והכאיבו לו והוא היה מתקשה להתגבר על דמעותיו ולדבר. אני זוכרת שבאחד הימים כשטיילנו בטיולי כסא-הגלגלים שלנו, הייתה בינינו שיחה והוא אמר לי בצער שאינו מבין איך הם יצרו מערכת שבה אין להורים מה להוריש לילדיהם.
 ואני חושבת שעל אף שהיה שלם עם רוב חייו בקיבוץ, אולי הבין שהם הלכו קצת מהר מדי ורחוק מדי כשחשבו ליצור אדם חדש.
 עם זאת אין לי ספק שהוא ידע מה הם בכל זאת הורישו לנו מבחינה רוחנית. ערכים של הסתפקות במועט, צניעות, אהבת אדם, אמונה בשוויון ערך האדם, בחברות בין אנשים...
אימא שסבלה מכאבי רגלים עבדה במטבח בעיקר בקילופים.
 גיגיות ענקיות עם גזר קלוף וחתוך. תפוחי אדמה, סלק, כרוב וכרובית כיסו את הרצפה. 8 שעות בחדר הצדדי הזה. לפעמים עם עזרה לפעמים לבדה. מעמיסה ארגזי ירקות לתוך מכונת הקילוף ופותחת את זרם המים.
 המכונות היו קולפות ואחר כך היה צריך לעבור ולמצוא מקומות שהמכונה לא הצליחה לנקות ולתקן. ברטיבות, בעבודה מונוטונית, יום אחרי יום. לא שמעתי אותה מתלוננת אף פעם אחת ואני לא יודעת אם זה היה מתוך השלמה עם כך שרגליה לא אפשרו לה עבודה בעמידה או בהליכה או מתוך תפיסה שהיא עושה מה שסידור העבודה מטיל עליה.

הבנות בחדר הקילופים במטבח

אם היו לה תלונות, היא חילקה אותן עם מישהו אחר או קברה אותן בליבה. אני זוכרת שהייתי באה לבקר אותה בחדר הקילופים שהיה מלא בגיגיות ענק, את מכונות הקילופים שהייתי מסתכלת לתוכן ורואה את הפלא הזה שתפוחי אדמה מתנקים והופכים לבנים ותמיד כשבאתי לבקרה, היא הייתה מוציאה מתוך כיס הסינור שלה משהו טעים לכבד בו אותי ואת חברותי . גזר צעיר ומתוק, חתיכת חלבה, או פיסה מעוף. אני חושבת שבדאגה הזאת שאוכל משהו בטאה את אהבתה אלי.

ההרגשה שלי היא שלא היו לה חיים קלים, היא סבלה מאד מכך שאחותה ובנה ובני משפחה נוספים נרצחו בשואה.
 היא רצתה לעבוד בחינוך, התחילה באחד מגני הילדים, אבל לא מצאה שם את מקומה  על אף שמאד רצתה בכך.
היא הייתה מאד קשורה לאחיה במשמר העמק ובאשדות יעקב והם היו באים עם משפחותיהם לבקר אצלנו לא מעט. משום מה לא אהבה לנסוע אבל תמיד רצתה שיבואו אליה. בשנים שאחרי המלחמה הגיעו כמה בני דודים לארץ.
 אחד בן של דודה זאת, אחת קצת יותר רחוקה ואימא שמרה על קשר מכתבים ואחר כך קשר טלפוני עם כולם. היא ניסתה להעביר אלינו הילדים את הצורך לטפח ולשמור על הקשר הזה אבל אני חושבת שאיתי היא לא הצליחה ביותר, אפשר לומר שאפילו לא הבנתי למה זה כל כך חשוב לה. עם זאת אני זוכרת שבמשך שנים ב"קול ישראל" בשעה רבע לשתיים, היה משודר המדור "חיפוש קרובים" .

 אני יכולה לראות את עצמי יושבת ליד הרדיו ומקשיבה למדור בתקווה שאשמע שמישהו מקרובי האבודים נמצא ומחפש את בני משפחתו. הרבה פעמים דמיינתי שאני מבשרת להם את הבשורה הזאת. זה לא קרה. חדר ההורים שלי היה מקום שתמיד היה בו עצב. אני חושבת שלשואה היה חלק גדול בזה אבל לא רק.
אבא אהב מאד לעשן ואימא נלחמה בזה ובסוף גם הצליחה והוא הפסיק. הוא גם אהב לשתות מדי פעם כוסית קטנה של יי"ש או ליקר ואימא שפחדה שהוא יצא "שיכור" מכוסית קטנה אחת, ניסתה למנוע אותו מכך. וגם כאן הצליחה.
 פעם שאלתי אותה למה היא כל כך מפחדת שהוא ישתכר והיא ספרה לי שהיא ראתה את אחד מאחיה שיכור ומאז היא אינה יכולה לסבול אפילו קצת יין.
 וזה בשעה שאימא שלה, סבתי, הייתה מכינה יין-קידוש טעים ביותר, שתמיד שמחתי לטעום ממנו.
כשאבא כבר היה ב"בית הדר" ראיתי יום אחד בקבוקים עם ליקר בארון בבית ההורים. זה היה מאד לא צפוי ושאלתי אותה אם היא התחילה לשתות. היא ספרה לי שאבא שאינו יכול יותר לנוע באופן חופשי ועצמאי מאד מתגעגע למשקה והיא מוזגת בכוסית ומביאה לו מדי ערב קצת. 

מה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו היו כמה טיולי חברים לחו"ל, שהקיבוץ ארגן לותיקים. היא אף פעם לא עזבה את הארץ מאז שהגיעה אליה אבל אבא זכה לטייל באנגליה, בספרד וביוון.
אימא הייתה בעלת חוש הומור. היה מקסים להסתכל עליה כשהייתה צוחקת עד שפניה האדימו ועיניה הכחולות ברקו.
היא לא אהבה לכתוב כי חשבה  שיש לה שגיאות כתיב והשאירה את כל מלאכת הכתיבה לאבא.  היא הכירה  שפות רבות: פולנית, רוסית, אידיש, עברית, גרמנית. כשהייתי בת 6 השיגה ספר ברוסית וניסתה ללמד אותי לקרוא בו. מאז אני מכירה אותיות קיריליות ויודעת בעל פה משפט אחד ברוסית.
 כשהייתה כבר מעבר לגיל 70 הייתה מסתכלת בערוץ לבנוני ששידר את "היפים והאמיצים" ומכיוון שלא היה תרגום לעברית, היא התחילה ללמוד אנגלית. היא גם בקשה מחברה שאמצה לה כנכדה נוספת, שתלמד אותה אנגלית והייתה כותבת את המילים החדשות באותיות עבריות גדולות ומשננת אותן ואחר כך מנסה את כוחה בדיבור עם האולפניסטים שבאו ללמוד עברית ועבדו כמוה במטבח.

היפים והאמיצים


 היה לה מאד חשוב שהאולפניסטים ירגישו שמקבלים אותם יפה בקיבוץ. היא הזמינה רבים מהם לביתנו. גם מתוך רצון לקרבם ואני חושבת שגם מתוך רצון למצוא לי שידוך.
ב-1997 נפטר אבא ואני זוכרת שחשבתי על מה יקרה עם אימא עכשיו, האם תשרוד ואיך. אימא הייתה מאד מסורה לו והייתה מבקרת אותו יום יום ב"בית הדר" ושוהה בבית הזה שעות רבות.
 כאמור לא ידעתי אם ואיך תסתדר אחרי מותו, והיא התגברה, מצאה עניין בהרבה מאד דברים. פיתחה קשרים עם חברות בגילה וצעירות ממנה, גילינו שהיא אוהבת בשמים ושוקולדים, סבונים קטנים והמון שירים באידיש.
תמיד היא אהבה ללמוד וזה נמשך. קנינו לה טייפ ולמדנו אותה להשתמש בו והיא הייתה יושבת שעות ובעיניים שראו בקושי מחפשת את המקשים ומקשיבה לחווה אלברשטיין ויהורם גאון. 
כשהפריטו בעין השופט את חדר האוכל התיישבה ליד המחשבים החדשים שנקנו לצורך זה ובקשה שילמדו אותה איך זה עובד. למדתי ממנה המון, בשנים האחרונות של חייה באופן מאד מודע לי, על הישרדות, על השלמה, על קבלה של מה שיש.

הפרטת האוכל בעין השופט 1995


 עד סוף ימיה נשאר סקרנית, מחפשת קשר עם אנשים, מתעניינת במשפחה, יוצרת קשר עצמאי עם הנכדים, מזמינה אליה ואומרת כל פעם מחדש בעל פה ובטלפון  "מי שבא ברוך הבא" ומקבלת את הבאים ברצון כנה לשמוע מהם ולהאכיל אותם.
 עם השנים היא כבר לא הייתה זקופה כל כך ונעזרה במקל בהליכתה ועדיין היה משהו מאד מרשים בדרך שבה נשאה את עצמה ובעיניה הכחולות שכמעט כבר לא ראו דבר במציאות ואבל נשארו כל כך בהירות במבט שהיה לה על העולם.
 אימא תרמה את גופתה למדע, שנים רבות לפני שנפטרה, נראה לה שזה הדבר הנכון לעשותו כמו שאמרה, בלי טקסים בבית הקברות. היא תמיד ספרה שרצתה ללמוד רפואה באוניברסיטה, דבר שלא הסתייע כשהלכה להקים קיבוץ. במשפחה שלנו מתהלכת הלצה, שבכל זאת בסוף היא הצליחה להגיע לשם.



יום שני, 23 בנובמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור קזינס


סיפור חיים של נורית קזינס- תבור

  (נורית אחותם של צבי ודבורה תבור - גרה בקיבוץ צרעה)

נורית תבור

בהתרגשות קיבלתי את סיפור חייה של נורית, ובקשתי את רשותה לפרסמו בבלוג שלי. חייה של נורית הם כראי לחיי שלי, נולדנו באותה שנה גדלנו באותה קבוצה וחיינו באותם שנים של קיבוץ של בראשית ובקבוצת " אלומה ". מקווה שגם קוראי ייהנו מהחוויה...


אבא שלי משה נולד באפריל 1913. שם המשפחה של אבא היה מורכב – לפעמים הוא היה  תבישור לפעמים תבואות-שור. פעם תבואת-שור ופעם תבורי וזה היה מבלבל ולא נוח וגם מוזר.
בשנות החמישים של המאה הקודמת, כשבן גוריון לחם על עיברות שמות המשפחה אבא החליט על תבור וכך זה נשאר. לא היה לו עם מי לשוחח על החלפת השם כי אחותו והוריו נספו בשואה.
 40 שנה היה תבור ובכל זאת על המצבה שלו כתבנו ליד השם תבור את השם תבואת-שור. הרגשנו שככה היה רוצה.
אבא ניסה לעקוב אחרי הסיפור המשפחתי שלו והצליח להגיע עד 


ל יוסף מאורליאן. שהיה ידוע בכינויו "בכור שור" ואולי מכאן השור שבשם המשפחה.
 בכור שור חי במאה ה  -12 בצרפת והיה אחד מתלמידיו של רבנו תם, שהיה נכדו של רש"י. באילן המשפחתי היו גם מספר רבנים שעסקו בהלכות שחיטה כשרה וחלקם גם הוציאו ספרים בנושאים האלה ואולי השור גם מהם.
ראיתי לפני שנים אחד מהספרים אבל לא הבנתי בו דבר והפסקתי להתעסק עם זה. אבא גם מצא שבמאה ה-17 היו במשפחה סוחרי תבואה ואולי מכאן השם תבואות.
ההנחה היא שהם לא היו עניים  (העובדה שיכלו להדפיס ספרים). כל זה לא עזר להוריו של אבא שהיו עניים מאד. אביו, אשר, לא עבד בשום עבודה ורק למד ואימא, דבוסיה, הייתה זאת שפרנסה את המשפחה הקטנה בעבודות שונות. היא הייתה מכינה גלידה שהייתה מוכרת לילדי בית הספר בהפסקות, ובימי חמישי הייתה אופה חלות ומוכרת אותן לנשות העיירה.
אבא נולד בעיירה קטנה בשם קוצק. במלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן שלוש , נשרפה העיירה.

סמל העיר קוצק



הוא סיפר לי שהוציאו אותם מהעיירה הבוערת בלילה על גבי סוסים (או חמורים), ואני זוכרת שהייתי מדמיינת לי את הצלליות שלהם על רקע שרפה אדומה-צהובה. המשפחה עברה לעיר גדולה יותר, רובנה, ושם אבא גדל יחד עם אחותו בלומה שהייתה צעירה ממנו בשנים אחדות.
ברובנה הייתה גימנסיה "תרבות" שהייתה חלק מרשת גימנסיות יהודיות שהיו פזורות בכל רחבי פולין, ושלמדו בה הרבה שעות עברית וגם הרבה מקצועות בעברית.
כמו כן למדו לטינית שאבא אהב מאד.  כאמור משפחתו של אבא הייתה משפחה ענייה מרודה ולא היה סיכוי שיהיה להם כסף לשלם לאורך שנות הלימוד שלו.
היו 2 מלגות שניתנו לתלמידים מוכשרים ועניים ואחת מהן ניתנה לאבא שלי למורת רוחו הגדולה של אביו שהרגיש מושפל ולא רצה שבנו ילמד בעזרת מלגה. וזה היה רק פרט אחד מתוך שרשרת של אי הסכמות קשות ומרות שהיו בין אבא שלי לאביו (למשל כשאבא עזב את הדת, הצטרף ל"שומר הצעיר" ויצא בגיל 16 לחוות ההכשרה בצ'נסטוכובה) ושהאחרונה שביניהן הייתה כשאבא נסע לפולין במאי 1939 לבקר את הוריו ואחותו והביא לאביו פס קישוט רקום לטלית שלו, שקנה במעט הכסף שהיה ברשותו.
הוא סיפר לי שנים אחר כך בכאב, שאביו אמר לו בכעס: " הטלית שלי קרועה ובלוייה . אני לא יכול לשים עליה את הפס הזה" וכך הייתה הפרידה שלהם. באותה שנה בסוף הקיץ פרצה מלחמת העולם השנייה ומשפחתו הקטנה של אבא נספתה שם.
כפי שספרתי אבא יצא עם כמה מחבריו לחוות ההכשרה.

החווה בצנסטחובה - פולין 1932



גלגל לכיבוש חציר בהכשרה

ההורים של רחל


בספר שהוציא קבוץ עין השופט במלאת 25 שנים לעלייתו לקרקע הוא כתב על ימי צ'נסטוחובה:.פולין סתיו 1929. ההנהגה הראשית החליטה להתחיל בניסיון חדש של הכשרת-חלוצים.
 בחווה החקלאית "שומריה" בצ'נסטחובה ייקלטו צופים-בוגרים וילמדו חקלאות.... משך ההכשרה נקבע לשנתיים. באמצע דצמבר, הקר והמושלג של 1929 הוא כותב להוריו: הננו פה 20 צעירים. יש לנו 11 שיעורים בשבוע, ד"ר ליפשיץ מלמד אותנו בוטניקה ותולדות החקלאות. הגנן מושקוביץ – גידול פרחים וירקות.... חלק מאנשינו עסוק ברפת ובאורווה... ארגון החיים בפנימייה נמצא בידינו (יש לנו) מדריך מטעם ההנהגה הראשית ו"החלוץ".
 ולאחותו כתב ב-29.12.29: חיינו כה יפים – חיי קיבוץ. אני שולח לך פרח חי (רקפת תרבותית) מפרחי החממות שלנו, והיה לך דמי-חנוכה ממני.
ובמכתב נוסף כחודש יותר מאוחר: כנראה שאתם מרחמים על בנכם ה"עזוב והנידח". נכון, אינני בבית, ובכל זאת אינני בנכר. אני נמצא במשק השייך לי כמו שהוא שייך לכולם, אינכם צריכים לבכות לגורלי..... הנני מרוצה, הגשמתי את שאיפותיי. ייתכן שאינכם מבינים לרוחי, "זמנים חדשים – זמירות חדשות" אמר המשורר.
אימא שלי, רחל גוז, נולדה ב-1911 וגדלה בדובנה. את אבא פגשה בחוות ההכשרה, אבל הם לא   עלו ביחד לארץ. אבא עלה ב – 1933 ואימא ב – 1935.

משפחתה של אימא הגיעה לפניה לארץ.  ההורים צבי ופרידל גוז, הצטרפו לשניים מבניהם, בנימין ואברהם, שהקימו את אשדות יעקב והיה עוד אח, שמעון שהיה חבר במשמר העמק. אחות אחת, גניה, שהייתה כבר נשואה  לא עלתה ויחד עם בנה אברשה שהיה הנכד הראשון של הסבים שלי נספתה בשואה. 

יהושע מרגולין המורה הנערץ - ויקופדיה תמונות

כשאימא עלתה היא נסעה לאשדות, להיות עם הוריה. בחיפושיה אחרי עבודה הגיעה לאתר של כביש טבריה-צמח והצטרפה להכנת החצץ לסלילת הכביש.
בראשית שנות הארבעים אבא למד בסמינר הקיבוצים בתל אביב להיות מורה.

אין לי מושג איך יצאו ללימודים בזמנים ההם. נדמה לי שאבא עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב. אחד ממוריו היה יהושע מרגולין, שנודע בכינויו "הדוד יהושע" ושהיה מורה לטבע. אצלו למד אבא שמות של פרחים וצמחים אחרים  והוא חילק את אהבתו הזאת איתי. 

אני זוכרת שהיינו הולכים בשבתות חורפיות בשדות. אבא לבוש במכנסי חאקי ארוכים בהירים, חולצה תכלת ארוכת שרוולים ובאפודה אפורה שנסרגה ע"י אימא של אימא שלי, והוא מראה לי פרחים שונים שפזורים בשדה ומלמד אותי את שמותיהם: "ילקוט הרועים" שצורת הפרי שלו דומה לילקוטים שרועי הצאן לקחו איתם למרעה. "חרחבינה מכחילה" – קוץ כחול אפור דוקרני, "מלקומיה יפיפייה" – פרח סגול קטנטן... הנכדים הגדולים שלי, רם וגל,  היו שואלים אותי מאיפה אני מכירה את כל השמות... כנראה שבין השאר גם מהטיולים האלה עם אבא. 

ילקוט הרועים - ויקופדיה


בכלל אבא היה ידען גדול בנושאים של מסורת יהודית (לא פעם היו חברים מהקיבוץ באים לשאול אותו שאלות של בתחום הזה) במתמטיקה מקצוע שאהב מאד וחשב שיש לו ייחודיות אסטטית גדולה. הוא היה פותר חידות, עוסק במבנים מתמטיים  ומתעסק בשאלות שמדענים טרם הצליחו לפתור.
 הוא אהב מאד את המיתולוגיה היוונית והיה מספר לי סיפורים מתוכה וקורא לי סיפורים. אהבה נוספת שלו היה משחק השח-מט. הוא לימד משחק זה אותנו ילדיו ואף זכה ללמד את נכדיו ואהב לשחק עם כולנו. גם מיכאל הצטרף לאוהבי המשחק הזה ושיחק עם אבא פעמים רבות.

 ואי אפשר בלי כוכבים. היינו יוצאים לטיולים ליליים, מסתכלים על השמיים ואבא היה מכיר לי את שמות קבוצות הכוכבים השונות: העגלה הגדולה והקטנה, כוכב הצפון, הקסיופיאה, הצייד. עד היום אני אוהבת להסתכל בלילות בכוכבים השונים


 מפת הכוכבים - ויקופדיה

יום שישי, 30 באוקטובר 2015

מכתבים מהעבר- יעקב חזן מוסר סקירה פוליטית


חזן(יעקב ) מוסר דין וחשבון

אפרים טיקטין

 

יהודית זולקובר- קוצר


יהודית נחמדת !                                                         משמר העמק יום רביעי

בקולוניה שלנו קטנה על ידי נסיעתו של שולמק .עכשיו יהיה קצת יותר מרווח בחדר שלנו, כי הוא אמנם לא ישן פה, אבל היה נמצא כל הזמן אצלנו.
בדרך כלל הוא מרגיש פה די טוב , אם כי הוא דיבר תמיד שמשעמם לו.הוא התוודה שפה הוא לגמרי שונה מאשר בקיבוץ ויש לו כאילו גישה יותר בריאה לקיבוץ וכשהוא בא הביתה הריהו נכנס לאטמוספרה של ציניזם , אז גם הוא נעשה ציני.
דבר משונה איך שמשמר העמק  משפיעה לטובה על אנשים , הם ממש נעשים לאנשים אחרים.
שמעתי שבקרוב תבוא פה יהודית וינא לבקר אני מפחד לשאול אותך , אבל אולי יש סיכויים שגם את תבקרי אותי ככה, פארבייגענדיג.
אני באמת מתגעגע אליך הרבה, אבל מה לעשות עד שבועות כנראה אין שום סיכויים שנתראה.
יש לי הרגשה כאילו דברים חשובים בכל זאת קורים בקיבוץ ואני כבר גם מרגיש צורך להיות בקיבוץ ולהשתתף בכול החיים.
בשיחה על ההתיישבות הייתי מאוד רוצה להיות נוכח.אני חושב את זה לשיחה המכריעה בעניין אשר יכולים להיות תוצאות חשובות ממנו.
אם תהיה לך הזדמנות לשולח לי מכתב מיד שיגיע  לידי ביום שישי, כתבי לי על הדעות אשר מתהלכות ועל הלך הרוחות ואיך מסר אברהם (פיין) את העניין לדיון ומתי תתקיים שיחה.

מפת חלוקת הארץ התקבלה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר 1947 -ויקופדיה



נדמה לי שהערב יש דיון של הועדה המשקית של הקבה"א אשר תחליט באם אנו צריכים לעלות או לא ואחר כך ידון הקיבוץ שלנו.
מה נשמע בקשר עם העזיבות, איך זה השפיע והאם מדברים על עוד עוזבים שהחליטו לעזוב.
כתבי לי יותר פרטים גם בעניין מוטק (ארבל).פה אין אצלי כל חדשות .
אני חי בזמן האחרון מכונס בתוכי, יושב כמעט כל הערבים בחדר וכותב דברים מקצועיים, בחברה כמעט שאינני בא, ואני מתרחק מאנשים.רק אצלנו בחדר מצב חברתי הוא טוב, מדברים מתווכחים ומשחחים על כל מיני עניינים.
אני קורא מעט מאוד בזמן האחרון, מסיבה פשוטה שאין הרבה זמן ויש תמיד אנשים בחדר אשר מפריעים לקריאה.
אני הולך מוקדם לישון , עובדים כבר תשע שעות, עם שעה וחצי צהרים זה מעייף מאוד בייחוד כשצריך לקום ברבע לפני שש כל בוקר.
חזן מסר שוב דין וחשבון פוליטי מעניין מאוד בקשר עם החלוקה של הארץ, מובן שזה הכול השערה , אבל הוא ציין על מפה איך שחושבים לחלק את הארץ. לפי החלוקה הזאת משמר העמק תהיה עוד באזור היהודי אבל ג'הרה (ג'וערה) לא ידוע עדין, יתכן שנהיה במלכותו של האמיר עבדאלא.
בליל שישי זה תבוא הנה חנה רובינא וחושבני שיהיה ערב מעניין.
הינדה כשחזרה אמרה שאצלנו קיבוץ שמח מאוד, כנראה שמתרשמים טוב אצלנו.אותו הדבר אמרו גם יתר האנשים שבקרו אצלנו בימי החג.
מה כותבים לך מן הבית ? למה לא כתבת ל? אני כבר מחכה גם כן למכתב מהבית כבר הרבה מאוד זמן לא קבלתי מכתב.
מה שלום אסתר?האם מסרת לה את דרישת השלום שלי.
נחמדת, אני שולח לך נשיקות אין סוף...
שלך אפרים


מוטק ארבל - יוצר צלם איש עין השופט


יעקב חזן  מנהיג קיבוצי השומר הצעיר יחד עם מאיר יערי -ויקופדיה תמונות

 

 


יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

מכתבים מהעבר - הפרי בשל בגנים





הפרי בגנים יפה מאוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




יהודית נחמדת!                                                                      משמר העמק ליל שישי

כתבתי לך מכתב אתמול אשר לא גמרתיו והנני ממשיך,אבל יתכן שתקבלי מכתב זה קודם, אבל אין בכך כלום, אני רק רציתי לענות לך על מכתבך האחרון ואני לא הספקתי במכתב ההוא .אבל בינתיים בא ה1 במאי עם כל האטמוספרה שלו. רק עכשיו נגמרה תכנית הערב.תהלוכת לפידים, הרמת דגלים מוארים, למעלה במוסד תכנית של הילדים. ובזה עבר כבר כמעט כל הערב.
בינתיים נודע לי רק הערב , על ההתקדמות בעניין ההתיישבות-מקבלים גפירים ובהקדם האפשרי כשיעבדו תכנית עבודה יצטרכו 30 איש לעלות על המקום.
מכל זה קצת "מפרפר" בלב, סוף סוף מתקרבת השעה ההיסטורית עבורנו ואין הדבר קל כל כך. וגם מרגישים קצת לא נעים  כשמוכרחים להיות עכשיו מחוץ לבית ולא להשתתף בכלום, אמנם ההכשרה זהו  גם כן קשור עם ההתיישבות אבל בכל זאת יש הרגשה שאתה מוכרח להסתכל מהחוץ.
אין לי בעצם הרבה להוסיף ולענות על מכתבך האחרון, אני מסכים גם כן עם דעותיך, כנראה שבשטח הזה יש בינינו הבנה מלאה, צריך רק למצוא את הדרך הנכונה ליצור את אותם החיים אשר שנינו רוצים בהם.
וזה דבר לא כל כך קטן, לזה צריך גם כשרון מיוחד משותף.

טיול של הקיבוץ בשנות החמישים


נחמדת, אני מאמין שנוכל באיזה שהוא אופן לסדר טיול משותף, השאלה העיקרית היא שאלת הכסף באשר אני בטוח שהכסף של ועדת חברים לא יספיק לנו, ואם אני מקבל יותר בשביל טיול מקצועי, לא אוכל להוציא מזה לנסיעות סתם או לנסוע ביחד. ועל ידי זה לצמצם את הטיול המקצועי. להשתמש בכסף שקבלת מתנה. אמנם זהו רעיון , אבל את הרי רוצה לקנות לך משהו עבור כסף זה.
בכל אופן אני מאמין שזה כבר איך שהוא יסתדר.
נחמדת, אני כבר מאוד רוצה לראותך. אין לך מושג. אני כבר השבוע אכתוב לועדת חברים שתשלח לי כסף לנסיעה לשבועות ואם אוכל רק אשאר יום נוסף. אבל עכשיו יש שפע של עבודות.
אין לך מושג כמה יפה עכשיו בגנים. יש כבר פרי גדול גם שזיפים וגם תפוחים. ועוד חודש יהיו כבר שזיפים בשלים, ובעוד חודשים ענבים ואפרסקים.
אם תהיה לי הזדמנות אשלח לך קצת. עלה במוחי רעיון חדש , נדמה לי שכתבתי לך כבר וזהו לשלוח פרי לאמריקה למתנה, אני מתאר לי איזו שמחה זאת תהיה בבית. אולי תהיה גם הזדמנות לשלוח להוריך, אוכל לשלוח גם להם.
יש לי תקציב בשביל זה כמו כל חבר קיבוץ - 20 גרוש למתנות.
בשבילך אשלח מחוץ לחשבון.
ובכן שלום רב
שלך אפרים

פ.ס. אני מצרף פתקה עבור השק (צבי זכאי) בקשר עם צילומים שהצלם ממשמר העמק רוצה לעשות אצלנו כדי לשלוח לאמריקה.

אטיקטים לתפוחי עין השופט


אטיקטים לארגזי הענבים



כסף משנות החמישים