סיפור חיים של נורית תבור - קזניס

ה

מגיל צעיר אהבתי לקרוא ספרים, ועד היום אני נזכרת כמה טוב היה לקרוא בהם. הנה חלק מהרשימה של כמה מהם שקראתי בכתות היסוד: שני רעים יצאו לדרך ואי הילדים מאת ימימה טשרנוביץ'. ילדי המים מאת צ'ארלס קינגסלי, מפרש בודד מלבין באופק של קטייב , נשים קטנות – לואיזה מיי אלקוט, באין משפחה – הקטור מלו,  דייויד קופרפילד  של דיקנס, יורדי ים אמיצים  מאת קיפלינג, מחניים ואיזהו הגיבור – של פרנץ מולנר, אוהל הדוד תום – הרייט ביצ'ר סטו, האסופית – אן מהחווה ירוקה -  לוסי מוד מונטגומרי והרשימה הזאת יכולה להמשיך ולהמשיך.
מוסד הרי אפרים היה לי בי"ס ופנימייה במשך שש שנים.
 בכל השנים האלו הייתה לנו מטפלת מרמת השופט שקראו לה הניה. היא הייתה יפה, חמה, רכה. חייכנית. כולנו אהבנו אותה. היא השתתפה איתנו בכל שיחות הקבוצה, דאגה לנו לתה חם בבוקר כשקמנו, לקחה חלק בגיוסי הגינה ששתלנו מסביב לביתן שבו גרנו ובעיקר אני זוכרת אותה צוחקת צחוק מתגלגל.
היינו 2 כיתות שנוצרו מילדי שלושת הקיבוצים שהקימו את המוסד – עין השופט, רמת השופט ודליה.
לימים הצטרפו גם ילדי קבוץ רמות מנשה. קראנו לעצמנו "ארז" ובכיתה כתבנו מעל ללוח "החיים מלחמה – והדעת נשקם".

יוסף וילפנד והניה מגן המחנכים של קבוצת ארז

נורית עובדת במשק המוסד בשנות החמישים

. היו לנו חיי חברה מאד פעילים. מסיבות כל ערב שבת, פעולות תנועה, תחרויות ספורט בינינו לבין עצמנו וגם נגד מוסד "שומריה" שהיה במשמר העמק, מרחק כחמישה קילומטר מאיתנו והיינו הולכים לשם ברגל , הלוך וחזור.
 היינו מוסד שומרי שבו התערבבו חיי התנועה עם חיי החברה,הלימודים והעבודה (שהייתה חלק מהותי בחינוך שלנו). הגבולות בין החלקים השונים לא היו ברורים והתערבבו אלה באלה.
למשל גיוסים למלחמה בארבה או במכת העכברים שהתקיפו את שדות החיטה שהפסקנו לימודים בשבילם ויצאנו לשטחים עם קופסאות מפח וכפות (נגד הארבה) וכלים שבתוכם גרעיני חיטה מורעלים בצבע ורוד, אותם פיזרנו מסביב למחילות העכברים. 

קבוצת ארז בשנות החמישים

או ויכוחים אינסופיים מתי אנחנו בתנועה ומתי זה השטח של החברה. במוסד היו ועדות שניהלו את החיים החברתיים – ועדת חברה, תרבות, ספורט  ועדת משק חי וועדת סידור עבודה שהחליטה כל שלושה חודשים איפה כל אחד ילך לעבוד – האם במשק החי, או בענפי השירותים (שנחשבו נחותים) או אולי בקיבוץ שלו.
אפשר היה להביע רצון, שלא תמיד התחשבו בו ועבדנו איפה שהיה צריך. אני זוכרת שהצטרכתי לאסוף ביצים בלול של עין השופט ולא אהבתי את זה כי היו שם תרנגולים גדולים ותוקפניים שהיו מתנפלים עלי ומנקרים במקוריהם העבים את רגלי. 


שרדתי את זה כי לא היה בפני מי להתלונן או שלא ידעתי שקיימת אפשרות כזאת. לעומת זה אהבתי מאד לעבוד במשתלה, בה היינו שותלים בפחיות שתילי אורן זעירים ומגדלים אותם עד שנלקחו לשתילה במקומות אחרים. בלימודים שלנו לא היו מבחנים, לא היו בחינות ותעודות בסוף השנה, וכמובן לא היו בחינות בגרות.
הרעיון היה לחנך אותנו שנלמד מתוך הכרה בצורך ללמוד ומתוך עניין בחומר הנלמד. היינו גאים בכך ורובנו עמדנו בזה. אבל הייתה מערכת אחרת, ששמשה מעין שומר ומבקר. המערכת התנועתית.
 בכיתה ו' נכנסנו ל"שומר הצעיר" נפגשנו עם "דברות השומר",קבלנו חולצה כחולה עם שרוך לבן ועניבה ירוקה. שנה אחרי זה קבלנו סמל. 

סמל בוגרים

השתייכנו לשכבה הצעירים שנקראה "בני מצדה". בכיתה ח' קבלנו עניבה כחולה וב- ט' את סמל שכבת הצופים. בכיתה י' הגיע תורה של העניבה השחורה  ושיא השיאים היו הבירורים לקבלת סמל הבוגרים בכיתה י'א.
 במשך שבועות ישבנו יחד עם המחנך והמטפלת שלנו וקיימנו מערכת דיונים, למי מגיע ולמי לא מגיע סמל הבוגרים. חשבנו שזו נקודת הפסגה בחינוכנו השומרי.

 רובינו קיבלנו את הסמל אחרי שהצהרנו שאנו הולכים להגשים בקיבוץ ואחרי שחברינו וחברותינו העבירו עלינו "בקורת בונה". כמה שעירים לעזאזל לא היו מספיק "שומריים" בשביל לקבל את הסמל שחולק במחנה ל"ג בעומר.
 לא היה ציוץ של בקורת על המנהג המטורף של הבירורים לקראת סמל הבוגרים ומדהים שמחנכינו נתנו לזה יד . איש בקיבוצים שלנו בתקופה ההיא לא חשב שאולי יש פה טעם לפגם.
היינו שבויים בדוקטרינה שהקומוניזם הולך לנצח בעולם . אהבנו להיות ביחד ולשיר שירים רוסיים. לצאת למסעות ולשיר בדרכים. הייתי בת 16 ולא הקשבתי לביטל'ס, כי אמרו שזאת מוסיקה בורגנית. אולי זה היה קצת טירוף אבל הייתה הרגשה של חגיגה גדולה. היה ברור שהכלל יותר חשוב מהפרט. היה לזה מחיר. לקח לי שנים עד שלמדתי לאזן בין השניים ואולי אני עוד לומדת...