ן
 |
מיינדנהד |
הייתה זו תקופה של הפצצות בלתי פוסקות על העיר, שמטרתה הייתה לשבור את רוח האנשים שגרו בלונדון ולהכשיר את הקרקע לכיבוש הגרמני של אנגליה. העיר הופצצה יום ולילה ואחת ההצעות של מקבלי ההחלטות הייתה להוציא את הילדים והאמהות לערי השדה ומיכאל נשלח עם אמו, קיטי, לדודות בלידס. אביו שנשאר בלונדון היה שוטר והיה מסתובב ברחובות בלילות וקורא לאנשים לשמור על ההאפלה.
כשמיכאל ואמו חזרו מלידס ופגשו את השוטר שמיכאל לא הכיר, הוא נבהל מאד כשהשוטר רצה לקחת אותו על הידיים.
מאד אהבתי כשסיפר לי את סיפורי הילדות שלו ושל שני אחיו. שלושתם היו שובבים לא קטנים ומלחמות הכריות שלהם בחדר הקטן שבו גרו עוררו תמיד צחוק כשסיפר לי על כך. בביתו לא היה חינוך ציוני בכלל. אימא שלו שמרה על הדלקת נרות בערב שבת והיו עוד כמה מסורות יהודיות מצומצמות שנשמרו.מיכאל החליט לעזוב את אנגליה בגלל מזג האוויר הרטוב ובגלל שרצה שינוי בחייו. הוא חשב שאוסטרליה או ישראל הם מקומות נאותים ובחר בישראל כי הכרטיס לכאן היה יותר זול.
הוא הגיע לאולפן בעין השופט כי רצה ללכת ללמוד ב"מכון וינגייט". באותו זמן עבדתי בהגשה בחדר האוכל. לא הייתה עדיין הגשה עצמית ואני עברתי בין השולחנות עם עגלת הביצים רכות / ביצים קשות, גבינות לבנות ועגבניות ומלפפונים ונתתי לכל אחד מה שביקש , פחות או יותר. בעגלה הזאת היה מטמון -- קוביות קטנות של חלבה – שחולקו למיוחדים.
 |
עגלת ההגשה בשנות השבעים |
מיכאל שבא עם עוד חברים מהאולפן לארוחת הבקר, היה כל כך יפה ומרשים בעיני שמהר מאד הוא זכה בחלבה של המיוחדים. וזה לא היה כל כך לפי התקנון, אבל כנראה שזה היה צו הלב. ומשם החלה ההכרות בינינו.
בשנה שהיה באולפן מלבד שלמד עברית ובילה עם חבריו,הוא הכין את עצמו לכניסה למכון. הוא לא ידע עברית כמעט וגם לא ידע לשחות שום שחייה חוץ משחיית חזה. בשביל להיכנס ל"וינגייט" הוא היה צריך לדעת גם שחיית גב, פרפר וחתירה. הוא התחיל לבלות בבריכה שעות וללמוד לשחות את שלושת הסגנונות הנוספים. ואני שלא הבנתי יותר מדי בשחייה הייתי "המאמנת" שלו.
הולכת לאורך הבריכה הלוך ושוב, ומנסה לשפר לו את הסגנון וזה הצליח והוא עבר את הבחינות והתקבל ל"וינגייט" , עם עברית של סוף אולפן ונאבק בעברית קשה בלימודיו בעזרת חברים שרכש לו במכללה.
היה חבר אחד שהיה כותב, במשך השבוע, את כל ההרצאות עם נייר העתקה ובשבת כשמיכאל חזר לקיבוץ היינו יושבים ומנסים לפענח את המושגים באנטומיה ובפיזיולוגיה. עד היום אני זוכרת שניסיתי להבין מה זה "תחל" ו"אחז" כשמדברים על שרירים ולעזור לו.
 |
מיכאל |
זה היה פשוט מטורף אבל הצליח כנראה בזכות ההתעקשות שלו והרצון שלי לעזור לו. מיכאל לא חשב שנכון לקרוא למקצוע שלימד ספורט ותמיד הדגיש שמדובר בחינוך.
הוא מאד אהב את העבודה הזאת והשקיע את נשמתו בקידום ילדים שרצו להתקדם, בעיקר באתלטיקה קלה. וכשהם זכו בתעודות ובמדליות, לא מעטות הייתי רואה את האור והשמחה הגדולה בעיניו. כאילו הוא בעצמו זכה.
בזמן לימודיו בוינגייט נולדה מרגלית היה זה ב-6.4.67. מהרגע הראשון של הולדתה הייתי כל כך שמחה , על אף שהבאתי אותה לבית התינוקות ולא לחדר שלנו.
חודשיים אחרי הולדתה פרצה מלחמת ששת הימים ועד היום אני זוכרת שחשבתי את עצמי לברת מזל כשבשתיים בצהריים, בזמן שנשמעה האזעקה לריצה למקלטים הייתי בבית התינוקות ולא הצטרכתי לרוץ לשם בשביל לקחת את מרגלית למקלט.
ניב נולד ב – 25.9.69 ועדיין הבאנו את התינוקות לבית התינוקות ישר מבית החולים "עפולה", שאגב גם אני נולדתי בו. אבל כנראה שאז כבר החלה להתפתח בי המחשבה שאני רוצה שילדי יגדלו בלינה משפחתית. התחלנו לחפש קיבוץ אחר. היינו במספר קיבוצים ובסוף השנה החלטנו – צרעה.
עברנו לקיבוץ צרעה ב-1970 בספטמבר. מיכאל נסע לפני, כי היה צריך להתחיל ללמד בראשון לחודש והדירה עדיין לא הייתה פנויה. אני הגעתי עשרה ימים אחריו. צביה שהייתה מטפלת של כיתה ו' הסתערה יום קודם עם בנות הכיתה והן ניקו את הבית לקראת בואי עם ניב ומרגלית.
כאמור בקרנו בכמה קיבוצים. לא היה לנו ברור בדיוק מה אנחנו מחפשים והעלינו גם אפשרות לעבור למרכז קהילתי או למושב. היה לנו יותר קל לחפש בקיבוצים שהיו לנו בהם מכרים או בני משפחה של אנשים מעין השופט.
דרך אחות של חברת עין השופט שאלנו גם בצרעה. ולמזלנו, בדיוק חיפשו כאן מישהו שילמד חינוך גופני, כי בקשו מנעמי, אימא של עופר, לעשות שנה בתורנות במטבח. והתפנתה דירה זמנית ומצירוף של שלושה מקרים הגענו הנה והוקסמנו מהנעימות של האנשים שפגשנו ובאותו זמן היינו המומים מהקיבוץ הזה שנראה כל כך חום-צהבהב, בחודש יוני בהשוואה לירוק הפורח של עין השופט.
על אף המצב שהיה זמני (אחרי שנה נעמי עמדה לחזור למקצוע והמשפחה שאת ביתה קיבלנו עמדה לחזור משליחות ולחזור לדירתה), דבר אחד לא עמד להשתנות וזה היה הלינה המשפחתית, זאת ששלוש שנים קודם, כשמרגלית נולדה, הייתה לגמרי מחוץ למשהו שחשבתי עליו.
החלטנו לבוא לכאן ולהקים פה את ביתנו. עד היום זכור לי הבוקר הראשון שהתעוררתי כאן ושמעתי את הקולות המתוקים של מרגלית וניב שזה היה להם הלילה הראשון שישנו באותו חדר והתעוררו פעם ראשונה בבית שלנו.
עזיבת עין השופט הייתה לי קשה מאד. הרגשתי כאילו אני נקרעת ממשהו. אבל שלא תטעו, רציתי בזה מאד. מונעת על ידי דחף שלא תמיד הייתי מודעת לו לבחור את דרכי. לא לקבל את מה שיש כמשהו שאינו ניתן לשינוי. לחפש מה שמתאים לי. למיכאל היה חשוב מאד להתחיל לעבוד כמורה לחינוך גופני. אחד הדברים שמיכאל אהב מאד היה לנגן בגיטרה, בבנג'ו. ואני למדתי חלילית בכיתות היסוד ועדיין הייתה לי בבית חלילית. מיכאל ביקש שננגן ביחד. היינו יושבים על המרפסת ומנסים לנגן, בעיקר שירי עם שונים. אהבנו את הבילוי המשותף הזה והיו אלה רגעי יחד טובים מאד.
מכאן נסענו לאנגליה לשנתיים לביקור משפחתי שהיה קשור גם לרצונו של מיכאל ללמוד סיינטולוגיה. כאן נולדה טליה ב- 6.12.77 וזכיתי שמיכאל יהיה שותף בלידתה.
דבר שלא היה נהוג עדיין כשנולדו מרגלית וניב. אני זוכרת שמאד רציתי בזה ולשמחתי מיכאל קיבל את רצוני וכך אני יודעת גם מה זה ללדת כשמישהו מבני משפחתי נמצא לידי.
 |
נורית עם מרגלית והנכד |
כאן גם יצאתי ללמוד חינוך מיוחד, מקצוע שאהבתי מאד. עד היום אני חושבת שהעיקר היה להימצא עם הילדים שבאו ללמוד אצלי. לא כל כך ללמד אותם בדרכים מיוחדות, אם כי גם את זה היה צריך לעשות מדי פעם, אלא להיות על ידם בזמן שהם בדרכם המיוחדת והאיטית לא פעם, מפלסים להם את הנתיב שלהם.
מצאתי את עצמי פעמים רבות בעמדת הסנגורית מול ההורים והמערכת, אומרת, זה יהיה בסדר, תנו להם את הזמן שלהם.
בבית שאלנו את עצמנו מדי פעם האם זה המקום שלנו? מה יקרה כשהקיבוץ יופרט? איך ייראו חיינו כשנזקין? מיכאל העדיף את הקיבוץ הישן. אני רציתי את הקיבוץ המתחדש... הילדים בגרו ופרשו כנפיים.
 |
נורית וניב |
נאמנה למה שלמדתי מחיי, אמרתי להם שאני רוצה שיחיו איפה שיהיו מאושרים. בקיבוץ שנולדתי בו היה ברור שיש רק דרך אחת נכונה והיא דרך ההגשמה בקיבוץ. בחדר האוכל של מוסד הרי אפרים, הייתה תלויה, במשך שנים רבות הסיסמא: "פה בית היוצר לדור מגשימים". לעוזבים התייחסו כבוגדים. כשאנחנו עברנו לצרעה כבר לא דברו על בגידה אבל כשהייתי אומרת שבעיני כל התנועות הקיבוציות הן אותו הדבר בהשוואה לעולם שמחוץ לנו, הייתה לי הרגשה שלא מבינים על מה אני מדברת.
מניסיון חיי הסקתי שרצוי שכל אחד יבחר לו את חייו. אי אפשר להגיד שזה היה כך בעין השופט. בצרעה יש לזה יותר מקום. גם היום כשילדי לא גרים איתי, אני מכבדת, מעריכה ואוהבת את הבחירות שעשו ובזכותם פוגשת אנשים ומקומות, רואה ונהנית מדברים שלא הייתי זוכה להם אחרת.
למזלי נשארתי סקרנית. תכונה שזכתה לביקורת מצד אחת השכנות בבית הקומתיים שבו גרו הורי, שגרמה לי לחשוב שסקרנות היא מידה שיש להתבייש בה ולהכחיד אותה. אני גם אוהבת ללמוד, ולשחק (גם משהו שחשבתי שמבוגרים לא עושים) ובקלות נדלקת לעשות כל מיני דברים. וכך נולד אחד מהעיסוקים שלי בארבע השנים האחרונות – ספריית הילדים.
המסע הזה הוא סיפור בפני עצמו ולא אספר אותו כאן רק אומר שממישהי שהילדים היו עוברים לידה כאילו היא עץ או ספסל, הרבה מאד ילדים היום מכירים אותי, קוראים לי בשמי, מחייכים אלי בשבילי הקיבוץ, מתעניינים ושואלים מה אני עושה, קוראים לי "נורית של הספרייה" וזה מאד נחמד בעיני.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה