שלום שלום לכם ספריות
שתי נשים סופרות לילדים , מיוחדות במינן נפרדו ופרשו מעבודתן מ'ספריית פועלים'.
לרגל פרישתן של עדנה קרמר מקיבוץ עין השופט ומירה מאיר מקיבוץ נחשון נערך לכבודן ערב בבית אריאלה בשנת 2010.
בערב זה הקריא אבנר כץ - מאייר לשעבר של ספרי ילדים והיום עוסק בציור דברי פרידה שרגשו רבים.
"אפתח ואומר כי אירוע כזה, כלומר ערב לכבודן של מירה ועדנה הנערך לרגל פרישתן מהוצאת ספריית פועלים, גורר זיכרונות. והזיכרונות שלי שפעם היו צבועים במשטחי צבע בהירים, ברורים וזוהרים ונקיים מכול רבב של ספק, והיו משוחים ביד בטוחה, נחושה ויציבה וגבולותיהם מוגדרים היטב, נהיו עם השנים עכורים משהו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, וגם תחומם ניטשטש, ואני כבר לא כל כך יודע היכן מתחיל תחום צבע אחד והיכן נגמר השני.
אחת האסטרטגיות שאני נוקט כדי להימנע מפרץ אמוציות היא להתרכז בעובדות בלבד. עד כמה העובדות תהיינה מדויקות ומהימנות, כבר רמזתי באפולוגטיקה מספר אחת.
למען האמת,תיסלח לי עדנה , מירה היא זו שאיתה נפגשתי בשנים הראשונות כאשר רק התחלתי לעבוד בספריית - פועלים. היא זו שייצגה את מה שההוצאה הזו הייתה בשבילי.
נפגשנו באחד מבנייניה היפים של תל אביב. שם שכנה ההוצאה. שכיית חמדה אמיתית בלב לבה של תל אביב הקטנה. נדמה לי רחוב יבנה פינת מאז"ה, אולי נחמני. לא הייתי בסביבה הזאת כבר שנים רבות בעוונותיי, אך אני מרשה לעצמי לנחש כי הבית כבר איננו.
בולדוזרים אוהבים בתים כאלה. הם אוכלים אותם בלי מלח. קרוב לוודאי כי במקומו מתרומם שם עכשיו איזה קניון , או בנין משרדים בסגנון פוסט-מודרניסטי. אני מאוד מקווה שאני טועה. נחזור לשנות ה-70 ולבית ההוא. גרם מדרגות רחב הוביל לחדרי ההוצאה.
חדרים רחבים. אריחי רצפה מעוטרים. תקרות גבוהות. אח גדול מצופה שיש ניצב בכל חדר. חזות אירופאית, מה יש לדבר. איך הם הגיעו-הפועלים האלה דווקא לשם?
בזרועותיהם השזופות הם נשאו אביזרי מחנאות שונים: סנאדות, יתדות, חבלים,שמיכות צמר, דגלים, לפידים, חוברות הדרכה, פנסי רוח ועוד..לפעמים הם העלו אותם ולפעמים הם הורידו אותם. עורמים אותם אגודות אגודות בחדר הכניסה ונותנים הוראות זה לזה בקול המיה צרודה. לא מעט שנים עברו מאז עזבתי אני את הקיבוץ בו נולדתי וגדלתי עד שהגעתי אל הבית שברחוב יבנה, אך המראות והקולות והריחות מן המקום הזה, עדין שמרו על טריותם. עדין לא השכלתי להשתחרר ולהתנער מהם ואולי גם לא רציתי.
כאשר נכנסתי לחדרה של מירה עמד שם באוויר ריח מאוד מוכר.
זיהיתי אותו מיד. זהו הרי בדיוק אותו הריח של הסלט שאנחנו עובדי המטעים היינו מכינים בארוחת הבוקר, לאחר שלוש שעות של קטיף הסנטה רוזה או הגרנד אלכסנדר.
שום דבר מיוחד. חותכים עגבניות וחותכים מלפפונים ובצל ומרסקים במזלג ביצה קשה ומתבלים במלח ופלפל. מערבבים ובוחשים היטב עד שיוצא כל המיץ ואז , רק אז מוהלים בשמן.
היא שמה ממנו בצלחת מפלסטיק שלפני וכיבדה אותי גם בכוס תה חם ומהביל. אני לא זוכר על מה דיברנו. הייתי נרגש מדי.
אולי גם רציתי לבכות (סליחה על החריגה). אני חוזר לעובדות. ארונות עץ ניצבו לאורך הקירות, הם היו גדושים בספרים.
גם את חלל האח (שאותו תכנן ארכיטקט רומנטיקן שמן הסתם לא חי בלבנט) מילאו ספרים. ערימות של ספרים ניצבו גם על השולחן והקיפו מכול עבר את צלחת הסלט של מירה ואת צלחת הסלט שלי. על ערימות הספרים האלה ולרגלם היו פזורים אין סוף ניירות ללא סדר ומשטר.
רוב זמנה של הפגישה הזאת חיפשה מירה וחיטטה בניירות, תרה בייאוש הולך וגובר אחר נתונים שאותם כנראה רצתה להעביר אלי.
אני עזרתי לה בחיפוש בעזרת משקפי הקריאה. בנוסף לריח הסלט עמד שם בחלל החדר עוד ריח נוסף, או יותר נכון בליל ריחות שגם הכרתי.
אלה הריחות, שנדפו מן הספרייה הצנועה שבחדר המשפחה של הורי. כוננית עץ שניצבה על המזנון. היו שם כול הספרים שקיבלו מינויי עיתון דבר. ביאליק, ומאפו וברל כצנלסון וברנר וכול כתבי י.ל.פרץ וכול כתבי שלום עליכם, וגרשון שופמן וכמה ספרי קודש מן העבר הגלותי של אבא, וכמה ספרים באידיש מן העבר הגלותי של אימא שלי. והיה גם ריח של אבק, כי הוא כידוע המחזר העקשן ביותר של הספר.
בנוסף לריחות האלה עמד בחדרה של מירה גם ריח של צבע דפוס טרי שנדף מן הספרים שהגיעו זה עתה מבית הדפוס. על ריח זה אומר - שמי שמריח אותו פעם אחת עלול להתמכר לו.
בליל הריחות הללו ליווה בנאמנות את מירה ועדנה שהצטרפה אליה, לאן שהלכו בתחנתם האחרונה ברחוב הירקון שבבני-ברק , שאם יש בו איזה חן הוא אולי נובע מן הכיעור שלו.
ריחות אלה נאחזו בקירות כמו בקרנות המזבח, כאילו יודעים כבר אל נכון שזמנם קצוב. שהנה עוד מעט קט והם כבר לא יהיו שם יותר. ייעלמו מן העולם. מירה ועדנה היו הכוהנות הנאמנות של הרעיון שעמד מאחורי הסמל של ספריית פועלים. ספר פתוח ועל דפיו לכול אורך מוטת כנפי הנייר שלו מונח הפטיש.
היום נראה הסמל הזה קצת פתטי, כמו שנראים הרבה סמלים שעליהם התחנכנו בילדותנו. את הפטיש מחזיקים בעיקר עובדים זרים. פיליפינים, תאילנדים או סינים וגם הספר כפי שהוא מצויר בסמל , הרי הולך להיעלם מאיתנו לנצח.
אם בעוד חמישים שנה אדבר ואספר על הנייר ועל ריח הדבק ועל ריח הדפוס והאבק ואתאר את צליל דפדוף הדפים, ואולי אוסיף ואספר על ריח הסלט , עלול מישהו לחשוב כי איזה שוער רשלן במיוחד שכח לנעול את שערי פארק היורה.
כן, כן, אני מכיר את הקולות הרציונלים ואת הנימוקים שאין צודקים מהם. אני יודע כי מסך אחד שעוביו (כך כתוב בפרסומים השונים) הוא רק שמונה מילימטר ובלחיצה אחת על כפתור ' האנטר ' או על מה שזה לא יהיה , אתה יכול להעלות על המסך המרצד משהו כמו: 5000 ספרים.
תתארו לכם, שלום לכם ספריות, שלום לכם מדפי ספרים, שלום לכם חנויות ספרים. שלום שלום לכם הוצאות הספרים שממילא האידיאולוגיה היחידה שלהם כבר היום זה למכור ולמכור ולמכור.
הן כבר הפכו ממזמן למפעל תעשייתי. לפס ייצור כמו שמייצרים ברגים או בקבוקים. להחזיר את טעם הסלט, להחזיר את ריח הספרים, יהיה כמו לפצח גרעין שהוא יותר קטן אפילו מהגרעין האטומי או כמו ביאת המשיח. משני הדברים האלה אני די מפחד.
מירה ועדנה ידידותי, אתן פורשות בזמן. זמנכן עבר, אתן פורשות מן הרעיון שאותו עבדתן הרבה הרבה זמן ואולי אומר שהרעיון פורש מכן.
הוא בעצם למען האמת פרש מכן עוד לפני שאתן פרשתם ממנו. אי אפשר לעצור את הרכבת הזאת ,ישנם כאלה שיקראו לה רכבת הקדמה.
יהי כך.
תנו לקדמה הזאת לדהור קדימה. עזבו, עזבו, היא לא בשבילכן והיא גם לא בשבילי. סלחו נא לי, אני קצת דיכאוני. זה מן הסתם מין כתם לידה הדיכאון הזה, אך אשתדל להיות קצת יותר פוזיטיבי, אם לא ממש עולץ. בואו נתנחם בזה, שחיינו בעידן הספר שכה אהבנו ובואו נתנחם גם בכך כי ניניו ובני נינינו לא ידעו בכלל מה הם הפסידו.
לעדנה ולמירה
תודה על כול השנים האלה
אבנר כץ 12.7.2010
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה