מזכרונותיו של חלוץ - לוי שפירו

 

משפחתו של לוי שפירא - אשתו אסתר ובנו יואל והבת 

שיחות עם לוי שפירו

(לוי שפירא היה ממייסדי הקיבוץ - עזב לארצות הברית בשנות הארבעים )

  השיחה נערכה  ע'י לאונרד לחובר, בארה'ב, בשנת 1987
תרגום מאנגלית: עידית חגי (ספטמבר 2013)

לוי שפירו מספר:
הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" בגיל 12. זה היה בעיירת הולדתי  ס א ר נ י, בפלך ווהלין שבפולין ואורגן בבית הספר העברי שם.
בית הספר העברי הוקם ע"י הקהילה היהודית כמענה לאיסור השלטונות על לימודי היהודים  בבית הספר הפולני.
בעיירת הולדתי היו כמעט עשרת אלפים יהודים ואולי רק נער אחד או שניים למדו בבי"ס פולני. כל השאר היו צריכים למצוא לעצמם בית ספר, לכן הקהילה יסדה את בתי הספר "תרבות" .
בתי ספר אלו הוכרו לחלוטין ע'י השלטונות, והורשו להתקיים, גם ללא תקציב וללא עזרה, לאחר שניתנו לנו בחינות, בסיום כל שנה, שבהן עמדנו בכל הדרישות  הממלכתיות.
מי שרצה להמשיך את לימודיו, לאחר התיכון, היה צריך לעשות זאת בצרפת או בגרמניה, מחוץ למדינה, בגלל שהאנטישמיות הייתה כל כך חזקה.
מעט מאד יהודים הצליחו ללמוד באוניברסיטאות הפולניות. אחד מהם היה יצחק גרינבוים, המנהיג הציוני הדגול, שלמד משפטים בבתי ספר פולנים והיה חבר הפרלמנט הפולני. מאוחר יותר עלה לארץ והיה חבר קיבוץ גן שמואל.

בית ספר תרבות 1935

אני עברתי לוילנה ושם למדתי בגימנסיה. בתקופה זו התנועה הציונית שם הייתה מאד חזקה, לא רק "השומר הצעיר" אלא כל שאר תנועות הנוער, מכל המפלגות: פועלי ציון, ברית טרומפלדור  ועוד...
אני הצטרפתי ל"שומר הצעיר" עם עוד כמאה חברים, שהגיעו מערים שונות, ויצרו קבוצה מיוחדת בשם "גדוד ערי ושדה" בה הייתי מאד פעיל.
בינתיים, הורי ואחי היגרו לאמריקה. רק אחותי נשארה בביתנו שבסארני .
למזלי, מצאתי בוילנה חדר, יחד עם עוד שלושה סטודנטים, בביתו של המוציא לאור של העיתון היהודי "וילנה צייט", שהיה איש מאד ציוני שהשפיע עלי רבות.
בשנת 1927 סיימתי את הגימנסיה והורי שלחו לי ולאחותי אישורים כדי להצטרף אליהם לאמריקה.

לאחר זמן קצר באמריקה, מצאתי שמתחילה להתארגן קבוצה של "השומר הצעיר" בעיר דטרויט. אחד האנשים הפעילים ביותר היה ירמיהו חגי. הוא, אני וצעיר אחר בשם אהרון רייטמן, קראנו לעצמנו "הטריומויראט" והתחלנו באירגון. לא להאמין – תוך זמן קצר היו לנו 200 חניכים בבתי ספר שונים. בתי הספר העבריים לא רצו בנו, כי ראו בנו תחרות לעבודתם, וההורים פחדו שילדיהם ירצו לעלות לישראל (פלשתינה באותם ימים)- זה מה שהפחיד אותם...

-  מתי נסעת לישראל?
זה היה בשנת 1936. היינו בין ראשוני המתיישבים בהתיישבות שנקראה "חומה ומגדל".
הקיבוץ שלנו היה "עין השופט". אבל לפני שעלינו על הקרקע, התחלנו את חיינו הקיבוציים בחדרה, הנמצאת במחצית הדרך בין תל אביב וחיפה. עבדנו בפרדסים וקיווינו להתיישב על אדמתנו .
חדרה הייתה עיירה קטנה אבל היו בה כל המוסדות הציבוריים שצריכים להיות בעיר – בי"ח קטן, רופאי קופת חולים וכו'..
כאשר הגעתי לפלשתינה החברים החליטו שצריך נהג יותר מכל. לי היה רישיון נהיגה וכך מצאתי את עצמי נוהג, בבוקר שלמחרת הגעתי, עובד בסלילת הכביש בין חיפה לקיבוץ מעברות, לא רחוק מנתניה. יותר מאוחר הוארך הכביש עד נתניה וכך נוצר הכביש, המחבר את חיפה עם תל אביב.
אני הובלתי משאית כבדה, עמוסה באבנים ובסלעים והעברתי אותם לחדרה, שם היה צריך לפרוק אותם, וכך נסעתי הלוך ושוב. עבדתי 16 שעות ביום, כי לא היו לנו  מספיק נהגים.
עבדנו בשביל הבריטים ומשכורתנו המועטה הייתה בסך 34 פיאסטרים ליום לצרכי קיום.
בחדרה היה מפעל רעפים מבטון – שם עבדו חברינו, וכן בקופת חולים או הוראה בבית הספר.
לכל אחד הייתה עבודה וכך יכולנו להרוויח קצת כסף שעבר כולו לקופה משותפת. היה אסור שיהיה כסף פרטי לאנשים.  כל מה שהרווחנו היה שייך לקיבוץ. הגיזבר ריכז את הכסף ואם הייתי צריך משהו, הייתי צריך לבקש מוועדה מיוחדת.
לאחר שהקיבוץ נוסד, הקמנו קואופרטיב משאיות להובלת סחורות אל הקיבוץ וממנו, וכן לקיבוצים נוספים. אותי מינו לעמוד בראש הקואופרטיב. לכל קיבוץ הייתה משאית, אבל הדלק היה יקר ובקושי ניתן היה להשיג צמיגים. לכן החלטנו שמשאית אחת תאסוף את כל התנובה מהקיבוצים שבסביבה ותשווק את זה בחיפה, תל אביב וירושלים, ובדרכה חזרה תביא את כל הנחוץ לקיבוצים.
למחרת הייתה עושה את הדרך משאית מקיבוץ אחר. היו כמה קיבוצים באיזור שלנו כדוגמת דליה, משמר העמק ואחרים.

ג'וערה ביום העליה 1937

-  אתה יכול לספר לי על ראשית עין השופט?
קיבוץ עין השופט נוסד כקיבוץ "חומה ומגדל". התחלנו בשנת 1936. קודם היינו צריכים לקבל את הקרקע מהקרן הקיימת לישראל, שרכשה אותה מהמתיישבים הערבים. אחר כך היה צריך ליישב את המקום כדי לממש את הבעלות עליו. עשינו זאת במשך לילה אחד! הלכנו ממשמר העמק, שבעמק יזרעאל, דרך ההרים – "הרי אפרים". הגענו למקום בשעה 12:00 או 01:00 בלילה ומיד התחלנו בבניית מגדל הזרקור וכמה צריפי עץ.
הדבר החשוב היה שאף אחד לא יראה אותנו, במיוחד לא הבריטים, שהופתעו למצוא ישוב יהודי חדש בבוקר.
היו יהודים שעבדו במשטרה הבריטית, והם היו דואגים שהבריטים לא יידעו על הקמת הישוב החדש, ודאגו גם להודיע על כל סכנה.
היו יהודים שהיו שוטרים ונקראו "נוטרים", על דעת המשטרה הבריטית, אלא שהם לא היו שוטרים רגילים – תפקידם היה להגן על המתיישבים היהודים החדשים.
למחרת יום ההתיישבות, המשאית שלנו הגיעה עם ציוד נוסף ויכולנו להמשיך ולבנות את הקיבוץ.
הישוב עצמו היה מוקף בגדר תיל עם אורות מסביב. על ראש המגדל היה זרקור, שהיה מאיר את הסביבה בלילה, ושנים או שלושה מהחברים היו שומרים כל הלילה, גם אם הם עבדו במשך היום. זה היה חלק משגרת החיים - לשמור ולפטרל מסביב לגדרות התיל.
כשהגענו למקום, הקרקע לא התאימה לעבודת השדה והיינו צריכים להתאימה לחקלאות. כך התחלנו. בהתחלה עבדנו בשביל הקרן הקיימת לישראל, ששילמה לנו כדי שנסקל את הסלעים ואת האבנים וניטע יער מסביב לקיבוץ. זה היה התשלום הכספי הראשון שקיבלנו.
סיקלנו את האבנים בידיים חשופות ולאחר יום עבודה האצבעות שלנו היו מיובלות ושותתות דם. לבסוף, אחד מחברי הקיבוץ פיתח איזו עגלה שיכלה לסקל ולנער את הבוץ והאבק מהאבנים. אבל עד אז, עבדנו כמו פרידות ויותר גרוע מכך.
ללא הסיקול לא יכולנו לעבד את האדמה, היא הייתה כל כך מוזנחת כשהגענו לכאן. הערבי היה מרוצה כשחרש במחרשה עם חמור תלם אחד, והיה שמח עם כל מה שהניבה האדמה, אבל הקיבוצים תכננו חקלאות והשקייה ברמה גבוהה הרבה יותר.
האבנים והסלעים שימשו להגנה. מסביב לחדר האוכל הייתה חומת אבנים בגובה מטר, כמו חומת מגן. הייתה לנו גם מחצבה קטנה, בה ריסקנו אבנים לחצץ, שאותו גם מכרנו - שום דבר לא התבזבז..

-  מה היה המבנה הראשון שבנית בקיבוץ?
המגדל. זה שימש גם כמגדל מים והיה צריך לטפס אליו בסולם. המגדל שימש גם כעמדת שמירה ובראשו היה זרקור.
לאחר שהמגדל ניבנה, בנינו 8 חדרי מגורים עבור החברים, שהיו מוקפים גם הם בקיר בטחון להגנה.
לפני שבנינו את החדרים, גרנו בצריפים שהיו עשויים עץ ופח. בחורף זה היה נורא – כי המים היו קפואים בגלל הקור ששרר על הגבעה שם התיישבנו, לא רחוק מחיפה. התיישבנו על גבעה בשם "ג'וערה" – זה היה שם המקום לפני "עין השופט".

מגדל המים בעין השופט 1938

מעין השופט אפשר היה להשקיף על עמק יזרעאל. הקיבוץ הותקף לא פעם ע'י הערבים שבסביבה.
ערב אחד היו יריות שנמשכו כל הלילה. בבוקר שלמחרת מצאנו שלושה או ארבעה ערבים שוכבים מתים בין ה"סברס". הם נהרגו במשך הירי בלילה ואז לא ידענו שיש הרוגים. זה היה ממש מחוץ לגדר התיל של הקיבוץ וגם משוכת הסברס שימשה גדר הגנה טובה.
רוב ההתקפות היו בלילה. ההתקפה היחידה במשך היום הייתה כשאפרים טיקטין נהרג בשדות. הערבים חיכו עד שהוא יצא מתחום הראייה של הקיבוץ ואז התקיפו והרגו אותו. הערבים שהתקיפו אותנו היו תחת פיקודו של ערבי בשם קאוקג'י, שהיה מהלגיון הערבי, אני חושב. הוא היה זה שמחליט מתי ואיפה להתקיף. שנים אחר כך הוא התקיף את קיבוץ משמר העמק, שהיה ממש לרגלי הקיבוץ שלנו, בעמק יזרעאל. הערבים כמעט כבשו את הקיבוץ והיו הרוגים לקיבוץ בזמן ההתקפה.

-  כל כמה זמן היו ההתקפות?
הייתי אומר שהותקפנו, או שהותקפו שכנינו, כמעט כל לילה ותמיד משהו היה קורה, במיוחד ביישובי "חומה ומגדל".. הם היו מתקיפים ללא רחמים. כל אחד בקיבוץ, מעבר לגיל מסוים, היה צריך להתאמן בנשק – לירות ברובה או לזרוק רימונים, נשים וגברים כאחד.
לערבים היה הרבה כוח אדם שיכול היה להתקיף והם התקיפו יום ולילה.. בראש המגדל שלנו היה פנס מיוחד, כמו זה שיש על אוניות, והיה חבר שהיה מומחה לצופן מורס. הוא היה שולח הודעות ובקשות לעזרה, בעזרת הפנס, ואפשר היה לראות את זה למרחוק – עפולה, נהלל, משמר העמק, כי אנחנו היינו על גבעה. לרוב הייתה מגיעה עזרה מהישובים הקרובים וגם מהמשטרה הבריטית.
היינו צריכים להגן גם על דפנות המשאית שלנו, כשנסענו מחוץ לקיבוץ. אי אפשר היה לנסוע לחיפה במשאית פתוחה. נסענו במשוריינים. גם אני נהגתי במשוריין ואפשר היה "להתבשל" מהחום שבפנים.
אף פעם אי אפשר היה לדעת אם הערבים לא אורבים בצידי הדרכים. למשל, חמישה ק'מ מעין השופט היה הכביש למגידו ובאותם קילומטרים היינו נערכים ודרוכים ורכב הפורד הישן שנהגתי בו, היה צריך לעלות את העלייה, כשהוא מוגן ע'י לוחות מתכת ועץ.
תאר לך את משקל הרכב! וברכב הזה הסעתי אנשים, שהיו צריכים לצאת מהקיבוץ או לנסוע לבית חולים. את הדרך הזו לעולם לא אשכח!