רכוש נטוש - אספה ליקטה וכתבה עפרה בריל

אישה ערבייה על שלל תכשיטיה- מהויקופדיה תמונות

רכוש נטוש

                     ליקטה, ערכה וכתבה עפרה בריל

יש משהו נוסטלגי בזיכרונות שלנו על מלחמת השחרור, התרפקות על הישראלי היפה, טהור המידות, שנזהר בכבודו של האויב שממול. הסיפורים שליקטתי מארכיונים קיבוציים שונים מעידים על ההתלבטות הגדולה שהייתה לחברי הקיבוץ הצעירים שהתחנכו על ברכי תנועות הנוער הציוניות, לנוכח המלחמה, התבוסה והבריחה של תושבי הכפרים הערביים בעקבותיה. הרעיון הבסיסי והמוסרי שהוטבע בתנ"ך, שאין לקחת שלל מהאויב, גרם לרבים מהחברים ייסורי נפש, אבל לא פעם המציאות הקשה של עוני וחוסר גברה.
בקיבוצי עין השופט, קיים סיפור המטמון. באחת מפעולות טיהור הכפר כפריין, חיילי הפלוגה שביצעו את הפעולה, חזרו לקיבוץ עם שלל  מבתי התושבים. השלל כלל תכשיטי נשים ושבריות. לחיילים לא היה עניין גדול בתכשיטים והם חילקו אותם לנו, הילדים, שכמובן שמחנו באוצרות שנפלו לידינו. המחנכים שלנו פחות שמחו ובשיחת חברה גיבשו החלטה, שיש להחזיר את כל התכשיטים לקופסה (כי אין לקחת שלל מהאויב) – לקבור את הקופסה, ובבוא השלום להחזיר את התכשיטים לתושבי הכפר.
הקופסה נקברה בידי אחד המחנכים, וברבות השנים נשכח מקום קבורתה. חורש אורנים גדול צמח במקום והמחנך המזדקן לא זכר היכן נקברה.
הילדים שהפכו לבוגרים, מאוד רצו למצוא את הקופסה והביאו מגלה מוקשים שבעזרתו גילו חלקי מתכות שונים, אך הקופסה נשארה קבורה באדמה. יום אחד החל טרקטור לחפור באזור קבורת הקופסה, כדי להכין את השטח לבניית בית ילדים חדש. והנה, מתוך האדמה התגלתה הקופסה.
ההתרגשות שעברה בין צעירי הנקודה הייתה גדולה. המטמון נמצא. לאחר כבוד הובא למוזיאון, אבל גם שם נטמן. לא היה נעים להציג את הקופסה עם התכשיטים לעיני רבים.

חבר קיבוץ הזורע, לוי גרנות, שהיה ה"מוכתר" של הקיבוץ וקיים קשר הדוק עם תושבי הכפרים הערביים קירי ואבו זריק, מספר מזיכרונותיו:

לא רק אני לא הבינותי שהם לא יחזרו. אני זוכר שהלכנו לשם. הבאנו גם רכוש לתוך הקיבוץ – שקי תבואה, עגלות, בהמות. ולטר היה אז רכז המשק, ואני זוכר אותו מדבר בשיחה, בהתרגשות רבה מאוד, בתוקף. משפט אחד אני זוכר שאמר: אני לא רוצה שהם, שכנינו, כאשר יחזרו, ימצאו מרכושם בתוך הקיבוץ! הדבר הגיע לאבסורד: עדר פרות הסתובב בהרים בלי רועה ובלא שהשקו אותו. הערבים היו רגילים להשקות אותו בכל יום במעין לרגלי אבו-זריק. העדר הגיע אלינו. "ההגנה" הביאה אותו אלינו, ואנחנו, מתוך רצון לשמור על יחסי שכנים עתידיים, גירשנו אותו. קיבוץ שכן לקח אותו וזמן רב צחקו על "הזורע". זה מעיד, איך בתוך המלחמה, לא אנחנו ולא אחרים לא ראינו את הנולד. היה מי שטען שתמיד היו זעזועים מלחמתיים במזרח התיכון ואיתם העברות אוכלוסיה. 

עדר פרות בלי רועה

האידיאולוגיה הייתה מוכנה על המקום. זה הוציא אותי מהכלים, והייתי בין אלה שנלחמו שלא יגעו ברכוש העזוב. כל העניין התחיל ביום הכיבוש ולמחרתו, כאשר החלה הביזה. באו מכל הסביבה. היו חברים שאמרו: אנחנו אידיוטים! כל הסביבה סוחבת לה ורק אנחנו היקים המטופשים...היה דיון בנושא והיו שני מחנות מנוגדים לחלוטין. היה מי שאמר: כזאת המלחמה, אחרים טענו שאסור לגעת ברכוש, מנימוקים שונים, אידיאולוגיים או מוסריים או מתוך חישוב: מה נגיד להם, לשכנינו מחר, לכשיחזרו? הוחלט לקחת את הרכוש, למכור אותו ולקנות מן הכסף נשק. קנו מן הכסף הזה את השורצלוזה, אם אינני טועה.
ועוד מזיכרונותיו של חבר קיבוץ הזורע, אשר בנארי – "זיכרונות של חלוץ מארץ אשכנז":
במהלך הקרבות על משמר העמק, כבשו אנשי הפלמ"ח את הכפרים שבמזרחה – רוביעה ומנסי, ותושביהם נסו מזרחה, לכיוון ג'נין. כעבור ימים אחדים הופיעו כוחות חי"ש מחיפה וכבשו את הכפר אבו-זריק, שכננו, וכן את אבו-שושה, הכפר השני ששכן בינינו ובין משמר העמק. גם תושבי כפרים אלה נטשו את כפריהם ואת רכושם וברחו מזרחה. חברי הזורע, שביקרו בכפרים הנטושים, היו עדים למעשי ביזה ברכוש הנטוש, הן מצד אנשי החי"ש, והן בידי אנשים שבאו מרחוק לחפש שלל. בקיבוץ נערך דיון בעניין הרכוש הנטוש שנמצא בכפר וסוכם, שחברי הזורע לא יכנסו לכפר כדי לחפש דברים בעלי ערך בתוך הבתים, אבל הקיבוץ הכניס לחצרו בהמות שנשארו ללא בעלים, וזמן מה לאחר מכן נמסרו למשרד האפוטרופוס על הרכוש הנטוש. באותו חודש, אפריל 1948, השתלטו כוחות "ההגנה" גם על חיפה ועל טבריה והחלה הבריחה הגדולה של ערביי ארץ ישראל. בעקבותיה קיבלה בעיית הרכוש הנטוש של הבורחים יתר תוקף והמדינה שבדרך נקטה בצעדים כדי להסדיר את העניין עד כמה שהדבר ניתן בתנאים הקיימים.

יהודה מיכאלי, העובד בארכיון קיבוץ להבות הבשן, מביא מסמך מעניין: שיחת קיבוץ שהתקיימה ב-6.12.48:

עדר ג'מוסים רובץ במים- ויקופדיה תמונות

מספר חברים מצפוניים מביאים לשיחה שתי שאלות שלא הייתה אליהן התייחסות עד כה:
1.  מה יעשה בשדות הנטושים אחרי טיהור הגליל?
2.  מה ייעשה בעדרי הג'מוסים (תאוים) הנודדים בביצות החולה.
הוצע – לבצע פעולה צבאית של הקיבוץ ולהביא את עדר הג'מוסים למחנה.
בעד ההצעה הצביעו 17 חברים, נגד – 15.
לגבי השדות, הוחלט לנהוג לפי הוראות הצבא.
הרקע הוא: לא היה כביש ובחורף, בגלל הבוץ, לא הייתה גישה לקיבוץ עמיר השכן. כל האספקה הובאה בלילה על גבם של חברי שמיר. העדרים נדדו במים, כי לא יכלו להתקיים אחרת (המים דרושים להם כדי שלא יתייבשו). היה חשש שהערבים ישובו לתפוס את העדרים ושוב יתפתחו התנגשויות איתם. מצד שני, לא הייתה אספקת בשר זמן רב. חברי הקיבוץ היו מודעים לעובדה שזו גניבה, או יותר נכון – החרמה. ההתלבטות הייתה קשה. לבסוף יצאה קבוצת חברים חמושים לתפוס את העדר. בקיבוץ נבנתה מכלאה, אך רוב העדר הצליח לברוח.




ועוד מוסיף יהודה: ודאי נראה מוזר כמה חברים היו בשיחה הזאת, כל החברות והילדים וכ-15 בחורים היו עדיין בכרכור, במושבה, שם נוסד הקיבוץ ב-1940. רק אחרי הקרבות, בפסח 1949, עלה הקיבוץ למקום ההתיישבות בגליל.
ועוד הערה: הבשר לא היה טעים והיה קשה לאכול אותו.
נחום בונה מקיבוץ שער הגולן מספר סיפור של עד ראייה:
באחד הימים, ביוני 1948, הביא אחד החברים שלנו מכונית פרטית משלל הרכוש הנטוש.
ללא הרבה דיבורים וויכוחים התארגנו כמה חברים ובאותו הלילה העלו באש את המכונית. זה פעל כמטה קסם – מאז לא העז יותר שום חבר לחזור ולנסות להביא שלל מרכוש נטוש.
לצערי, לא מצאתי הדים מהמקרה בעלוני הקיבוץ מאותם ימים. העלון המחודש יצא כאשר שער הגולן השרופה הייתה בראשית שיקומה, ב-22 ביולי 1948 (ארבעה-שישה שבועות אחרי המקרה הנ"ל) והיו עניינים הרבה יותר דחופים וחשובים להידרש אליהם בעלון.

מהספר "כברי – שנים ראשונות מסיפורי המקום", מובא סיפורו של זיאמה רפופורט.

רכוש נטוש

ברוב המלחמות כולם משלמים את המחיר גם בנפש וגם ברכוש. זה היה מאז ומעולם. אנחנו שילמנו את מחיר מלחמת השחרור, כמו כולם, גם בזה וגם בזה. השארנו מאחורינו עמל ותקוות וחלום שחלק מהחברים עמלו כעשר שנים לממשו – השנים היפות של חייהם.
ובכל זאת, כאשר אתה רואה מה קרה לכפר הערבי כברי, שעמד על תילו מאות בשנים ואכלס אנשים וטף, והנה הוא עומד הרוס ושומם וכל תושביו התפזרו לכל עבר, צובט לך משהו בלב ואתה חש תחושה של טרגדיה בכל מערומיה, לא על הבמה, אלא במציאות ממש. 
בתים הרוסים, עם גגות נוטים הצידה, כשפה ושם מזדקרים חלקי ריהוט של משק בית, שניצלו דרך מקרה ממעיכה. אתה חש מין צביטה בלב, לפחות אני חשתי כך, וסבורני שגם הרבה חברים נוספים היו שותפים לי. אולי גם אחרים, שראו בנו רכי-לבב ו"יפי נפש". בכל אופן אינני מתבייש היום בהרגשתי אז.
למעשה, הכפר נעזב על ידי תושביו אחרי התקפה רצחנית של בני המקום על השיירה שניסתה לפרוץ את המצור על קיבוץ יחיעם, מצור שבני הכפר הטילו על הדרך מנהרייה. 

אולי היו בכפר גם כאלה שלא צידדו במעשה, או לא השתתפו בו בפועל, אך "כשאש מתחילה לבעור נשרף הכול, יבש ורטוב גם יחד". זהו פתגם עממי שעבר את כל מבחני ההיסטוריה.
כך או אחרת, התגובה על רצח לוחמי השיירה לא איחרה ובפעולת התגמול נהרס הכפר עד ליסוד, לא נשאר בית שלם אחד. יש לציין, שאנשי הכפר ברחו או גורשו, אך לא עשו בהם שפטים. לפחות בזה עמדנו ולא הידרדרנו.
בימים הראשונים, אלה שנשארו על הגבעה לשמור, בתום העבודה היינו יורדים לכפר, לסיורים ובדיקת השטח. אז עוד היינו עם סטנים, נשק שיצא מזמן מהתקן.
הכול היה שקט ופה ושם ראינו שרפרפים וכלי בית שונים מפוזרים. לא היססנו כלל ולקחנו אותם לשימושנו באוהלים ובצריפים שלנו, שהיו ריקים מכל, מלבד ארגזי עץ ששימשו לכל דבר, החל מכיסא וכלה בארון. כך, לאט לאט ציידנו את עצמנו במינימום נוחיות. היו כאלה שהגדילו לעשות, נכנסו ל"שוונג", כמו שאומרים, והתחילו לחפש במטרה ברורה למצוא מציאות ממש, אך רובנו הסתפקנו בשלב זה בדברים מינימאליים.
יותר מאוחר, כשעלו כולם למעלה, התחילה פעולה שיטתית של חיפוש אחרי כלים והיו אפילו מסדרים חברים להוציא ארונות, שולחנות וכיסאות לשימוש במחסני הלבשה ולצרכים נוספים, שלא חסרו בתקופה ההיא, כשהתקציב ההתיישבותי היה מזערי.
משהופיעו אורחים נוספים למציאת "מזכרות", הגדיל לעשות חברנו דוד פ. (אבא של ירדנה ארזי) שהיה יורד לכפר ומכריז עוצר. עם הזמן פנינו למוסדות מוסמכים וקיבלנו אישור ו"חזקה" על הכפר, כך שכל מעשינו היו חוקיים ובאישור.
אך מה לכל זה ולצביטות שבלב, כאשר נתקלת בצעצוע או בתכשיטים פשוטים של נשים והרגשת שפה נהרסו חלומות של בני אדם, ונזכרת במה שאתה השארת מאחוריך.
לא חשתי בושה אז ואינני חש בושה היום על המחשבות הסנטימנטליות האלה. אני חושב שרבים כמוני עברו את השלב הזה. לשימושי שלי השתמשתי רק בדברים שבורים, שמהם בניתי מחדש שולחנות וכיסאות מודרניים יותר. נורא רציתי לבנות לי חדר מחומרי הבנייה שהיו מפוזרים שם לרוב, אך מהר מאוד ירדתי מזה, כי הבנתי שזה נוגד את סדרי החיים המשותפים, אבל הפיתוי היה רב.
בשלב מאוחר יותר, כאשר פרצנו דרך גישה למשק דרך הכפר והיינו צריכים לפנות הריסות, גילינו הרבה קורות ברזל ששימשו אצלם לתמיכת גגות ועכשיו היו מתחת להריסות. חלק גדול מהן היו במצב טוב ושמיש ויכולנו להשתמש בהן לבניית המתבנים שלנו ולצרכים אחרים. גם הברזל העגול ששימש לבטון היה במצב טוב ויכולנו להשתמש בו במקום בברזל חדש שהיה יקר מאוד. כך גילינו מקור נוסף של הכנסה לא ישירה וזה חסך קנייה. בתחילה הוצאנו את הברזל מהמקומות הנוחים, אך בהמשך גם מהמקומות הקשים. למזלנו, הבטון שלהם יהיה ירוד בטיבו וחסך לנו הרבה עמל. עצם העבודה הייתה קשה. בעיקר הייתה קשה ההוצאה מהשטח למקום שאפשר היה להעמיס הכול על עגלות.

תושבי המעברה - ויקופדיה תמונות

במהרה גילינו שיש לנו שותפים לעסק. אנשי המעברה הכורדית, שמיקמו אותה במרחק קצר ממזרח לכפר, גילו גם כן אותה אפשרות של תוספת פרנסה והתחילו לעבוד בלילות שעות נוספות. חלק מהם עבדו אצלנו בחפירת תעלות לצנרת המים והביוב והיו מעורבים בכול.
בהתחלה העלמנו עין ממעשיהם, כי היה מספיק גם להם, אך כאשר יום אחד נעלם כל הברזל שהוצאנו והכנו להעמסה למחרת, הבנו שאין מנוס וצריך לעשות לזה סוף.
לקחנו טרקטור ועגלה, ירדנו למעברה ועברנו בין הבתים. מהר מאוד מצאנו את הכול מסודר ומכוסה על יד מספר בתים ולשאלה שלי בפרסית, שהייתה שגורה גם בפיהם, של מי הברזל, הייתה תשובה אחת – "לא יודעים". גם הם הבינו שעברו את הגבול.
העמסנו הכול על העגלה, הראינו להם את אישור האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ובזה גמרנו את העניין. אנו הוספתי והסברתי להם שאם יצטרכו משהו לשימושם, שיבואו בדברים אתי ונמצא הסדר מניח את הדעת. זה היה כדי להמתיק להם את הגלולה, ולו במקצת, ואולי כדי להשתיק את מצפוני, כי הרגשתי שגם אנחנו עברנו את הגבול.
כללית הם היו אנשים נחמדים מאוד, עם מסורת יפה ויושר אישי, אך בארץ ניסו לעשות דברים שלא הייתי מאמין שהיו מסוגלים לזה. חלק מהם עבדו בו-זמנית בבניין ובשדות בחפירת תעלות, כמו שהזכרתי מקודם. יום אחד גיליתי במקרה, שבכרטיסי העבודה שלהם מופיעים ימים שלא עבדו כלל במשק. הכול היה חתום על ידי החבר האחראי על העבודה ובבירור קצר גילינו זיופים של ממש. קשה היה לגלות כמה זמן זה נמשך ולא רצינו לערב את המשטרה, אך הודענו שכל בעל כרטיס מזויף חייב להתייצב במשק לבירור ולא – לא יכובד הכרטיס. הזייפנים אמנם ויתרו על הכסף, אך אני יצאתי עם הרגשה כבדה מאוד בלבי, כי הרי לא היה להם הרבה רכוש והם עשו זאת מתוך מצוקתם. אבל גם אני ידעתי שלא הייתה לנו ברירה אחרת ואולי זה ירתיע אותם בעתיד.
למזלנו מהר מאוד הם עברו למקום אחר. שמחתי לזה כי פחדתי מעימותים שיכלו להתפתח מקרבה יתירה זו.
בעידן העכשווי, כאשר טרקטור אחד יכול בדקות להרוס בית, קשה לתפוס כמה עבודה פיזית הושקעה בזמנו בכפר הזה. העמסנו אבני בנייה לבניית בית הגנראטור בכניסה למשק, אבני בנייה לבניית בית התרבות הראשון, ששימש אותנו הרבה שנים והיה גאוותנו בזמנו. כמו כן נעזרנו באבן בנייה לבניית מסדים לצריפים שונים, שהיום פורקו וסולקו מהשטח. הכפר עצמו עבור טיפול יסודי על ידי בולדוזרים ולא נשארו ממנו כיום שרידים רבים.

פחוני מעברה ליד נהריה שנות החמישים- ויקופדיה תמונות