מזכרונותיו של חלוץ - לוי שפירו

חלק ב

ברנדייס במשרדו

   
מאין השם "עין השופט"?
הקיבוץ קרוי על שמו של השופט לואיס ברנדייס, שסייע רבות לקיבוץ בראשיתו. באותו זמן הוא היה שופט בבית המשפט העליון של ארה'ב. כשהוא שמע שמתארגנת קבוצה של צעירים, אזרחי ארה'ב, להקים קיבוץ בפלשתינה, הוא גילה עניין רב בכך ויסד קרן לעזרה. אבל הוא לא היה רק איש שנותן כסף, הוא התעניין בכל, והיינו צריכים לדווח לו על כל הנעשה במשק. הוא היה יכול לשים לב שתנובת החלב ירדה והיה כותב לנו ושואל מה גרם לכך.
כשהוא בא לראשונה לבקר בקיבוץ, רובינו לא ידע הרבה על חקלאות, והיינו צריכים מישהו שיעזור לנו להתחיל. לכן הקרן הקיימת לישראל שלחה לנו יועץ לחקלאות בשם יוסף ווייץ. תפקידו היה לעזור לקיבוצים בשנתם הראשונה. הוא היה מחליט מה יישתל ואיפה.
בהתחלה היו לנו 3400 דונם. היה פרופסור אחד ( פיקרד) מאוניברסיטת ירושלים שעזר לנו למצוא מים. הוא היה הולך מסביב עם מקל והיה אומר לנו: "כאן המקום שאתם צריכים לחפור". היינו חופרים, וכמובן שמצאנו שם מים! הוא ידע בדיוק! הוא אפילו לא חייב את הקיבוץ על כך. הוא יכול היה לחייב את הקיבוצים על הידע שלו, אבל הוא ראה את עצמו אחראי למצוא מים להרבה ישובים.

- אני מבין שהיית פעיל בעלייה הבלתי לגאלית לארץ.
עמדתי בראש אירגון המשאיות של כל ישובי האיזור. כשהעולים הלא לגאליים הורדו מהסירות, כשהם הגיעו לחופי הארץ, באופן טבעי קראו לנו להסיע אותם במשאיות שלנו לקיבוצים השונים. רובם הגיעו לחופים שליד עתלית, כחמישה מיילים מחיפה. באותו מקום החוף היה מאד שטוח ויכולנו להתקרב לים עם המשאיות.
הבעיה הגדולה הייתה שלבריטים היה מחנה גדול על יד עתלית. זה היה מחנה גדול, מוקף גדרות תיל. אבל כמו בכל דבר, היה צריך להתחכם להם עד כמה שאפשר, ובזה ארגון "ההגנה" היה מוצלח.
לילה אחד, כאשר קבוצה של כ-300  עולים הגיעה בסירות קטנות אל החוף, "ההגנה" שלחה לעתלית כמה מאנשיה, לבושים במדי המשטרה הבריטית. הם נכנסו למחנה הבריטי, עצרו כמה, העמידו אותם ליד הקיר עם ידיים מורמות, לקחו מהם את הנשק ואז סימנו לנו לבוא ולהוריד את העולים מהסירות. כל זה היה במרחק 100 מ' מהמחנה הבריטי...

עליה בלתי לגלית שנות הארבעים

-  כמה הובלות של עולים היו?
די הרבה. היו פעמים שלא יכולנו להתקרב עם המשאיות אל החוף. היינו מחכים בחושך, בצמתי כבישים ולשם היו מביאים את העולים. היו מביאים אותם בכל מיני כלי תחבורה. לילה אחד ראיתי טרקטור מתקרב ומאחוריו עגלה עמוסה קש, ומתחת לקש היו העולים שאותם העמסנו על המשאיות.
תמיד קיבלנו הודעות מראש מאין לקחת את העולים ולאן להביא אותם. לפעמים לקחנו אותם לרחובות או לנס ציונה. בצפון לקחנו את העולים לישובים ליד חיפה, והיינו מפזרים אותם – 20 לקיבוץ אחד, 30 לקיבוץ אחר. ולפני שידעת, ממש באותו הלילה, הם היו מולבשים כישראלים, מקבלים תעודות זהות, כך שלא יכולת להבדיל בינם לבין האחרים. כל זה היה מוכן מראש. אני לא יודע איך "ההגנה" הכינה את תעודות הזהות המתאימות, אבל הן נראו טובות ממש כמו שלי. הם עשו עבודה נהדרת עם התעודות והניירות.

-  הפליטים התערו מהר בחיי הקיבוץ?
אכן. רק כדי לתת לך דוגמה – הייתה יחידה של הצבא הפולני מוצבת במזרח התיכון, תחת פיקודו של הגנרל אנדרס. הם היו מגיעים להצטיידות בחיפה.ידענו מתי הם מגיעים וניסינו ליצור קשר עם היהודים שביחידה ולנסות לשכנע אותם לעזוב את הצבא הפולני ולהצטרף אלינו לפלשתינה.
היה לי בן דוד ביחידה הזו וביקשתי ממנו לידע אותי מראש מתי הוא יגיע לחיפה. אשתי ואני נסענו לחיפה וחיכינו לו בתחנת הרכבת. הוא ראה אותנו, עזב את היחידה והגיע למקום שבו חיכינו לו. במהירות לקחנו אותו לחנות מיוחדת שארגנו. זו הייתה חנות של בגדי "אתא". אני לעולם לא אשכח זאת! היה שם בחור בשם יצחק והוא אמר לבן דודי להתפשט. הלבשנו אותו במכנסים קצרים ישראליים וכל היתר, ונתנו לו תעודת זהות ישראלית, ובתוך חצי שעה הוא היה קיבוצניק! הוא בא איתנו לעין השופט, הוספנו מיטה לחדרנו הקטן, והוא גר איתנו.
פעם אחת אני נתפסתי ע'י הבריטים. נאמר לי ע'י חברי "ההגנה" להיפגש איתם במקום מסויים. נאמר לנו להעמיס כדי חלב ריקים על המשאיות שלנו, כך שאם הבריטים עוצרים אותנו ושואלים אותנו לאן אנחנו נוסעים באמצע הלילה, תשובתנו תהיה שהבאנו חלב לחיפה ואנחנו חוזרים עם כדים ריקים. הבעיה הייתה איך להסביר לבריטים שאנחנו נוסעים באמצע הלילה בין חיפה וההרים בדרך, שמחוץ לכל מקום. הבריטים פשוט לא האמינו לסיפור שלנו. הם הובילו אותנו לכלא עכו ועצרו אותנו עם המשאיות והכול. כדי להראות לנו עד כמה הם לא מרוצים מכך שהצלחנו להבריח עולים, מוקדם באותו לילה, הם פשוט שברו בפטישים את המנועים של המשאיות שלנו. עמדנו שם עם דמעות בעיניים וצפינו בכל מה שקורה..
הבריטים החזיקו אותי בכלא כמה ימים, אבל הסוכנות היהודית לחצה על הנציג הבריטי בחיפה לשחרר אותנו. כתוצאה מהאפיזודה הזו, פגשתי לראשונה את דוד בן גוריון. כעומד בראש אירגון נהגי המשאיות, הלכתי לבן גוריון כדי לדבר איתו על הנזק שנגרם למשאיות ועל הצורך במימון התיקונים. הוא ענה לי שהקיבוצים יכולים לדאוג לכך בעצמם.
אז שאלתי אותו: "ומה אם אתה לוקח משאיות מנהגים פרטיים בתל אביב, שהם צריכים להאכיל את משפחותיהם – להם תעזור?"  "כן" הוא ענה לי, "כי להם אין מי שיעזור, אבל לקיבוצים יש". אף פעם לא קיבלנו חזרה את הכסף בעבור התיקונים!

משאית משוריינת בשנות הארבעים