מזכרונותיו של חלוץ- לוי שפירו

חלק ג

 

דוד בן גוריון 1886 - 1973

     (הצילום מהויקופדיה)

   

 (זכרונות של לוי שפירו שהיה מראשוני עין השופט - ועזב לארצות הברית.תירגמה מאנגלית עידית חגי)

 איך היה האיש בן גוריון, מנקודת המבט האישית שלך?

אדם מאד קשוח, איש שקשה לדבר איתו, אבל הוא היה נאמן לישראל עם כל הלב והנשמה. הוא היה קשוח, כי הוא נאלץ להיות כזה בגלל נסיבות הקיום. כל אחד הגיע אליו לבקש משהו. הוא היה צריך להיות קשוח. באותו זמן הוא עמד בראש הישוב. כשנפגשתי איתו הוא אמר לי לא לוותר על הדרכון האמריקני שלי. הסוכנות היהודית הייתה מעוניינת שאזרחים אמריקניים לא יחזירו את דרכוניהם כי רצו להיעזר  בהם כדי להגיע לאירופה, לשם יכלו אזרחים אמריקניים להיכנס.

- למה אתה מתכוון?

למשל, אני הייתי צריך להגיע לליטא בעזרת הדרכון האמריקני שלי, כדי לעבוד שם מאחורי הקווים הנאצים ולהוציא משם עד כמה שאפשר. הייתי צריך להגיע קודם לרומניה. לפני שסיימתי את הקורס של "ההגנה", היטלר הקדים אותנו ואבדה לנו האפשרות להגיע לשם.
אחר כך כשהייתי צריך להגיע לליטא, שוב הנאצים הקדימו אותנו. אבל להיכנס לאירופה לא היה כל כך קשה כמו לצאת משם. זה היה הפחד – איך לצאת משם! ויש לנו הוכחות –מה שקרה לחנה סנש. היא שילמה בחייה. היא צנחה באירופה ונתפסה.

חנה סנש בצעירותה

- האם הכרת את חנה סנש?

פגשתי אותה רק פעם אחת. היא באה למשרד שלי, של משאיות הקיבוץ, כדי למצוא תחבורה לתל אביב.
היא הייתה ממש אדם אחר. היא לא דיברה כמעט על מה שהיא עומדת לעשות. בישראל לא יכולת לדבר על דברים כאלה. מי שהיה שותף למבצע או עמד להיות שותף בו – אף פעם לא דיבר על כך. ככל שדיברת פחות – כך היה יותר טוב.
לנו היה משרד משאיות לקיבוצים בחיפה, ברחוב העלייה, ממש ליד הכניסה לנמל. היא באה למשרדי ואמרה שהיא צריכה תחבורה לתל אביב. אנחנו, כמובן, דאגנו לקיבוצניקים, והיא נסעה באחת המשאיות לתל אביב. חנה סנש הייתה חברה באחד מהקיבוצים של יוצאי צ'כוסלובקיה. אני זוכר שהיא באה מהעמק, עמק יזרעאל, אבל אני לא זוכר את שם הקיבוץ. יותר מאוחר שמעתי שהיא צנחה מעבר לקווי הנאצים ונתפסה. היא נתפסה ע'י אזרחים והועברה לנאצים.
היא הייתה חלק מ"ההגנה". כל המבצעים שהיו אמורים להתבצע באירופה – היו בחסות "ההגנה".
אני הייתי בתהליך של אימונים לקראת יציאתי לאירופה – ולמען האמת – הייתי מפוחד עד מוות. באמת פחדתי לצאת, אבל משנתבקשת לצאת – יצאת!
הפנייה אלי נעשתה ע'י הסוכנות היהודית בירושלים ורואיינתי ע'י מפקדי "ההגנה". זו הייתה הפרוצדורה. לא יכולת להגיד "לא". היית צריך להגיד: "אני רוצה ללכת ואדבר עם אשתי על כך", או משהו כזה. אף פעם אי אפשר היה לסרב.

-  האם היית חבר ב"הגנה"?

כולם היו ב"הגנה" –  גברים ונשים. בהיותך חבר קיבוץ היית חבר ב"הגנה". היינו נוהגים להסתיר נשק בקיבוץ בשביל "ההגנה". הנשק היה מוסתר מתחת לאדמה, מתחת לרפת או מתחת לבתי הילדים והאסם. אני נשבעתי ל"הגנה" בחדרה וכולנו רצינו להיות חברים בארגון.
אנשי "ההגנה" לימדו אותנו איך לירות ברובה, להשתמש בכלי נשק נוספים ואיך לזרוק רימונים. האימונים היו, בדרך כלל, בפרדסים, שנתנו מחסה טוב. זה היה במרחק קטן מחדרה..
מאימונים אלו, היו מפקדי "ההגנה" בוחרים את מי לגייס לפלמ'ח. אלו היו אנשים נבחרים, שלפעמים לא ראית אותם במשך זמן רב. הם היו נאמנים לפלמ'ח והקדישו לו את כל זמנם.
הפלמ'ח היה קבוצת העילית. המנהיג היה יצחק שדה. הוא היה חבר קיבוץ יגור. איזה בן אדם! פגשתי בו כמה פעמים. הוא היה שכן שלנו – רק 15 מייל מאיתנו. היו אגדות מסביבו של יצחק שדה. אנשים לא הפסיקו לספר עליו.. והוא, בדרכו, היה איש מאוד פשוט, חבר קיבוץ. כשהוא היה מגיע לקיבוצו, הוא היה שוטף כלים או מנקה את השולחנות בחדר האוכל כמו כל חבר קיבוץ אחר.
אנחנו ידענו מי היו מפקדי הפלמ'ח באזור שלנו. בעין השופט, למשל, זה היה יוסף אייזן. יותר מאוחר הוא שינה את שמו לפלד. הוא היה קצין בצבא הבריטי. היו הרבה כמוהו, שקיבלו את חינוכם ואימונם הצבאי בצבא הבריטי.
כאשר אורד וינגייט בא לארץ, הוא גייס הרבה מאד חברי קיבוצים ואימן אותם. הם עבדו קשה והתאמנו בעיקר בלילות. הם נקראו "פלוגות הלילה" של אורד וינגייט. רבים ממפקדי הצבא בעתיד, כדוגמת משה דיין ויצחק רבין, התאמנו ב"פלוגות הלילה" האלו. הערבים ידעו עליהן ופחדו מהן.
משה דיין ומשפחתו גרו בקרבת מקום – במושב נהלל. בן דודו של משה, יהושע דיין, היה חבר בעין השופט. 

יצחק שדה מפקד הפלמ"ח- צילום מהאינטרנט

- מה היה תפקיד הסוכנות היהודית וההסתדרות באותם ימים?

הסוכנות היהודית הייתה כמו הממשלה היהודית, וההסתדרות הייתה כמו ארגון עובדים.
באותם ימים היינו צריכים להיאבק על כל מקום עבודה. בעלי הפרדסים העדיפו את הפועלים הערביים על פני חברי הקיבוצים, כי לערבים הם שילמו שליש משכורת ממה שהיו צריכים לשלם לחברי קיבוץ. המאבק בפרדסנים  ארך הרבה זמן וכדי להיאבק בהם הוקמה הסתדרות העובדים וכך זכו העובדים היהודיים בעבודה. יחד עם ההסתדרות הוקמה גם קופת חולים – קרן בריאות לעובדים.
הרבה ממנהיגי הישוב הגיעו לבקר בעין השופט, ולפעמים נשארו לסוף שבוע, כדי לנוח מסדר היום העמוס שלהם, למשל בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, יצחק בן צבי. מנהיגים אלו ואחרים עודדו מאד את פיתוח הקיבוצים. במיוחד בן גוריון, שבעצמו התיישב בשדה בוקר, והוא לא הרשה לקבור אותו בירושלים או בכל מקום אחר.. ליבו ונשמתו של בן גוריון היו בארץ!
בן גוריון ביקר אותנו מדי פעם ותמיד היו שיחות והרצאות איתו בחדר האוכל, ששימש גם  כמרכז תרבות והיה מקום להרצאות.
גם חיים וייצמן בא לבקר בעין השופט. הוא תמיד היה מלווה ע'י אחד ממפקדי הפלמ'ח, כדי להגן עליו. ידענו מראש מי צריך לבוא ולבקר והמבקרים תמיד היו נותנים איזושהי הרצאה לחברי הקיבוץ ונהנים מארוחה מיוחדת להם.. הם היו חבריים איתנו ואף פעם לא התנשאו והתגאו בתפקידם המיוחד.
אפילו ג'ימי רוזוולט, בנו של הנשיא רוזוולט, בא לבקר אותנו. זה היה בשנת 1940 או 1941. הוא עמד בראש משלחת מארה'ב למזרח התיכון והגיע גם אלינו.
לאשתי היה הכבוד לבשל לו את הארוחה. היא בישלה לו אוכל בסגנון אמריקני והוא אמר לה: " אימא שלי לא תאמין שפגשתי אנשים כמוך ואכלתי ארוחה שכזו בקיבוץ"...
מאוחר יותר קיבלנו מכתב ממנו ומהנשיא שבבית הלבן.