דיקונו של רופא - על מאיר לירון זכרונו לברכה

 

מאיר לירון- 1933-2008

 

דיוקנו של רופא

     כתבה: עפרה בריל – "חותם" מוסף 'על המשמר ' שנות התשעים

את מאיר לירון, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים רוקח, הכרתי במקרה. באחת השבתות, התקיים באיזורנו משחק היכרות לידע ארץ, מסע-מטרה בניצוחו של אבי נבון.  כחמישה עשר צוותים על רכביהם, התקבצו כדי לתור ולמצוא בעזרת כתב חידה אתרים שמסתתר מאחוריהם סיפור. אני הצטרפתי לצוות של קיבוץ יקום. מאיר היה שקוע בספרים, איציק נהג וחרמונה עזרה למאיר בפתרון החידה.
מאיר, ילד טוב ירושלים, למד רפואה בקבוצה הראשונה שהתחילה ללמוד רפואה בארץ. כאשר הכיר את אשתו, בת תל-עמל, החליטו השניים לעבור לקיבוץ, והתקבלו כשכירים בקיבוץ יקום. מאיר היה שמונה שנים רופא הקיבוץ ובתוספת לעבודתו בקיבוץ, עבד ב"אסף הרופא" ואחר כך כרופא בכיר בבית חולים רוקח, עד להתמנותו למנהל מחלקה פנימית בבית החולים.
אחרי שנגמרה תקופת השכירות בקיבוץ, הציעו לשניים להישאר כחברים. לא הייתה בעיית קליטה, כי שני הצדדים זכו לתקופת היכרות ממושכת.
"מאיר כרופא העובד מחוץ למשק, לא נוצרה שום בעיה תקנונית ביחסים עם הקיבוץ?"
"אה כן, היתה בעיה אחת, כשהתעוררה בקיבוץ השאלה של רכב פעילים והשימוש בו נשאלה השאלה כיצד לנהוג לגבי הרכב שלי. התקנון מחייב להשאיר בידי הרופא את הרכב והקיבוץ רשאי להשתמש רק במקרה חירום. אני נוהג ההיפך, הרכב שלי עומד לרשות החברים ובמידה ואני זקוק לו עלי להודיע מראש (כמובן מדובר באחרי שעות העבודה). במקרי חירום אין לי בעיה, החברים מקבלים זאת בהבנה".
מאיר, אדם חם ופתוח, מעורב בחיי התרבות בקיבוץ (משמש כבר כמה שנים כגזבר של ועדת תרבות). כמה חסרונות מצא בקיבוצו - לא אוהבים לרקוד ולא אוהבים לטייל ואלה דווקא נשמת אפו.
שרוף על ריקודי-עם ושרוף על טיולים ברחבי הארץ, בהיותו רופא אין לו בעיה להצטרף כמלווה לטיולים של החברה להגנת הטבע או בכל מסגרת אחרת ולעמוד בתקציב. "כשהייתה סיני בידנו, השתוללתי" הוא אומר, "הייתי יוצא לשם כארבע חמש פעמים בשנה. יש שם מראות שלא קיימים בשום מקום בארץ. סיני הייתה בשבילי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
על עבודתו כרופא בקיבוץ אומר מאיר "מבחינה רפואית, לקיבוץ יש יתרון גדול, יחסית למה שנעשה בעיר, כשיש רופא קבוע במקום, המכיר את כל האוכלוסייה".
"האם זה יתרון לרופא להכיר כך את האוכלוסייה המטופלת?".
"לעניין הרפואי מקצועי זה יכול להיות יתרון, לרופא זה יכול להיות חיסרון. רופא לא יכול להיות מנותק מסביבתו וקורה בקריירה המקצועית שמקבלים החלטה שגויה ונגרם נזק, אם זה קורה בקיבוץ שלי, אני יכול לראות שלוש פעמים ביום את הכישלון שלי בחדר האוכל, או חס ושלום את האלמנה. קיבות הוא כעין משפחה גדולה ואני במשפחתי הפרטית משתדל לא לטפל. המוערבות הרגשית פוגעת בהחלטות המקצועיות של הרופא, לכן אסור להמשיך בזה הרבה זמן.
לעומת החיסרון הרגשי שיש בעבודה בקהילה מוכרת, יש גם יתרון. אתה מכיר יותר טוב את האנשים, רואה אותם בכל מיני מצבים ויכול להיות שבבוקר תקבל פציינט המתאונן על תאבון לקוי ובצהרים תעמוד לצידו ותראה את כמות האוכל שהוא מעמיס על צלחתו ואז... או כשבאה נערה ומבקשת תעודת מחלה לבית-הספר ובערב יש ריקודים והיא מקפצת כעז...
ויש גם הצלחות שאפשר לחוש אותן רק בקיבוץ, מחייך מאיר בקריצה. "ליד חדרי משחק ילד שאני נורא אוהב אותו כי רק בזכות התערבותי הוא חי. ההורים החליטו על הפלה ואני שכנעתי אותם לוותר עליה ואיזה כיף לא נורמלי, לראות את הילד שנולד משחק ליד הבית".
מאיר, מאמין גדול באדם, טוען שההחלטה של המטופל שלו איך הוא רוצה לחיות, זו החלטה של המטופל ולא של הרופא, הכל צריך לבוא מתוך שכנוע ולא מאמצעי כפייה. לא חושב שאפשר לאסור על בן-אדם לאכול סטיקים או לעשן, אפשר להסביר את הסיכויים לחלות במחלות קשות, אך ההחלטה איך לנהוג חייבת להישאר בידי האדם. רק כאשר האדם עבר מחלה קשה והוא כבר יודע מה זה להיות חולה, יש מקום להפעיל את הסמכות הרפואית, כשכנוע ולא בכפייה.
"אני בשום אופן לא הייתי אוסר נער כפי שעשו בבית-משוגעים, כדי שיקבל טיפול שאינו רוצה בו. זו החלטה אישית ולכל אדם, ואפילו נער צעיר, יש זכות לעשות בגופו כרצונו במידה ואינו מזיק לאחרים".
עיקר גאוותו של מאיר בהיותו חבר בעמותה של רופאים ישראליים-פלשתינאים.

מרפאה של אירגון זכויות אדם

בשנת 1988 התעורר אצל קבוצת רופאים ישראליים , הרצון ליצור קשר עם רופאים פלשתינאים.
"אני זוכר את הביקור הראשון שיזמנו בעזה. במחסום ארז לקחו אותנו ברכב של הצבא לבית החולים הממשלתי שיפא לשיחה בדירה פרטית עם רופא מקומי. דיברנו על אפשרות לשיתוף-פעולה מקצועי, התרשמנו בצורה קשה מאוד שהמצב בבית החולים, הצפיפות והליכלוך היו למטה מכל ביקורת, וכל זה נמצא לא בבנגלדש, אלא אצלי ואצלך מעבר לפינה. 
לא רק שמעבר לפינה, אלא באחריות המדינה שלי. למדינת ישראל אחריות לכל השטחים שהיא שיחררה (עד שלא יגיעו להסכמים מדיניים אחרים), ולכן היא גם אחראית על רמת השירותים הרפואיים הניתנים. החלטנו על הקמת עמותה התנדבותית של רופאים ישראליים שהציבה לעצמה קווי פעולה מאוד ברורים:
קווי הפעולה של העמותה:
1.    טיפול בתלונות על פגיעות גופניות בתושבי השטחים הכבושים.
2.    טיפול בפניות של פלסטינים שנמנע מהם טיפול רפואי.
3.    עבודה רפואית התנדבותית של רופאים ישראליים ופלסטינים במרפאות ובתי חולים בשטחים הכבושים.
4.    פגישות רצופות עם אנשי רפואה פלסטינים ופרסום דוחו"ת הסוקרים את מצב שירותי הבריאות בשטחים הכבושים.
5.    הגנה על אנשי רפואה פלסטינים שנפגעו על ידי השלטון הישראלי והצבא בשל עיסוקם.
6.    קשרים עם אירגונים רפואיים דומים ברחבי העולם ומתן אינפורמציה שוטפת לחו"ל על הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים.

רצינו בעבודה משותפת עם הרופאים הפלשתינאים, ממש כתף אל כתף. לא ידענו אם זה ניתן להשגה. הרופאים הפלשתינאים הגיעו לכנס ונתנו תשובה חיובית.
אנחנו נוכחנו בעבודת השדה, שלא מספיק לעבוד כתף אל כתף, אלא שהדברים הרבה יותר מורכבים. יש צורך בעזרה בהשגת ציוד רפואי, תרופות, הרבה הדרכה מקצועית. יש לעשות הכל כדי לפעול עם המימשל ולא לעקוף אותו. כאשר מגיעים למבוי סתום, יש מקום לפנות לעזרת התקשורת. 




יש מקום לטפל כאן בבעיות הבסיסיות ביותר, בחוסר השיוויון בזכות לעזרה רפואית, וזה מתחיל מהזכות לקבל טיפול רפואי לאחר עינויים או במקרים של מניעת טיפול רפואי מאסירים. כיצד ניתן טיפול רפואי בזמן עוצר, מעצר של רופאים פלשתינאים, טירטור של רופאים.
מצד אחד לעבוד איתם ומצד שני לשכנע את הגורמים הישראליים השולטים בשטח, לאפשר לרופאים הפלשתינאים לעבוד כמו שצריך.

נכון שאיחרנו בכמה שנים טובות. לחלק גדול מהציבור הישראלי האינטיפדה עשתה משהו, פקחה עיניים. עד שהיא לא פרצה, הכל היה "כאילו" בסדר וכשהחלה האלימות התעוררנו...

אחת הבעיות הקשות אצל תושבי השטחים הוא הביטוח הרפואי. באופן כללי ביטוח רפואי אינו חובה. ניתן לרכוש ביטוח ישראלי, אך רק חלק קטן מהאוכלוסיה רכש אותו, כי הביטוח לא מקנה מספיק זכויות, לא מקנה אפשרות להתאשפז בישראל כדבר מובן מאליו כפי שהיה לפני פרוץ האינטיפדה. היום האישפוז בישראל ניתן רק באישור המימשל, על ידי ועדה לא מקצועית מבחינה רפואית.

"יש להם אפשרות כלכלית לעמוד בתשלום על טיפולים רפואיים בישראל?"
בדרך כלל אין להם. רק במידה ויש להם ביטוח והביטוח עוזר. בתשלומים עבור הביטוח חלקם יכול לעמוד, אבל הביטוח מתבטל בתקופת עוצר, ועוצר יש לעתים קרובות. הפצועים מקרב התושבים בשטחים מקבלים טיפול בבתי-החולים הממשלתיים בלי תשלום. חלק מהטיפול הרפואי לא ניתן לעשות בבתי חולים בגדה בגלל הציוד הלקוי. בעצם חולים כאלה היו צריכים לקבל טיפול בישראל וזה לא הולך! האישור לטיפול רפואי בישראל הוא דבר נדיר ביותר.

קורה בזמן עוצר, כאשר יש מקרה דחוף של חולה הזקוק לאישפוז בירושלים, הנהג המוביל צריך להסתכן פעמיים. לצאת לדרך בזמן עוצר, לגשת קודם למימשל כדי לקבל אישור מעבר לחולה, ואז אם החיילים במחסום מתנהגים יפה, ניתן לו לעבור.
בזמן מלחמת המפרץ דיווחנו על כמה מקרי מוות כתוצאה ממקרים כאלה.
בכלל, בזמן מלחמת המפרץ, אם אנחנו הישראליים קוננו על מצבנו, על הצורך להיות בחדרים האטומים, מצבם של הערבים בשטחים היה נורא. הם לא רק שהיו סגורים בחדרים האטומים הרבה זמן, אלא היו סגורים בבתים כעשרים יום (ויש מקומות שהעוצר התחיל כשבועיים לפני פרוץ המלחמה).

"כאשר נפטר אסיר ממכות או מהזנחה רפואית אתם מתערבים? מישהו נותן את הדין?"
באופן כללי לקחנו על עצמנו מטלה רפואית בלבד, אין אנו מעורבים בהפרת זכויות האדם. באופן כללי, אין כאן עיסוק בפוליטיקה. כאשר יש מקרה מוות, אנחנו יכולים רק להתריע, לא לעבור על כך בשתיקה, כי הרבה אין בידנו לעשות, אנחנו לא גוף שיפוטי.

כל הצדקת הקיום שלנו כעמותה בהבטחת הזכויות הרפואיות, שלא יגרם נזק רפואי לאדם, ואם כבר נגרם, שיקבל טיפול רפואי כמו שצריך.

התקשורת זה דבר חשוב מאוד. קצין היודע שבמקרה של מוות במקום שהוא אחראי עליו, שמו יופיע בעיתון, זה גורם מרתיע. כאשר רופא, המשרת באחד מהבסיסים, רופא שעבד אצלי כסטאז'ר, יודע שאני יודע שאצלו בבסיס הייתה התרשלות רפואית, לפחות כרופא הוא ימלא את תפקידו באמונה. חשוב לי שהגישה שלו לא תהיה – יש עשרת אלפים ערבים, אז כמה מתו...למי איכפת...


כל מה שאנחנו עושים זו טיפה בים, בכוחותינו הדלים. לעיתים, יוצאים לשם בשבתות ולעיתים אחרי שעות העבודה שלנו. יחד עם הרופאים הפלשתינאים באים לכפר ערבי זה או אחר לקבלת קהל. מגיעים אלינו חולים מהכפר ולעיתים מכל הסביבה. לפני כשבועיים היינו בברטא (ברטא כפר ערבי הנמצא בוואדי ערה, חציו ערבי ישראלי וחציו פלשתינאי, הקו הירוק עובר באמצע). לכפר הזה כמעט ולא מגיע רופא. ראינו חולים, בדקנו אותם, קבענו אבחנה ורשמנו תרופות. אולי נצליח שמישהו מהחולים הקשים יתקבל לטיפול במסגרת השירותים הישראליים, אחרי לחצים ובקשת טובות. לא פעם אני מבקש מעמית רופא שאני מכיר מאחד מבתי החולים בארץ, לבדוק חולה כזה, הוא עושה זאת כטובה פרטית בשבילי.

כשמגיע נושא הניתוחים והאישפוז, זה כבר יותר קשה, כי שם צריך לשים את הכסף על השולחן – והרבה כסף.

"מהי הרמה המקצועית של הרופאים הפלשתינאים?"
רוב הרופאים הערבים, גם אלה הגרים בישראל ואלה מהשטחים קיבלו את הכשרתם המקצועית בארצות מזרח אירופאיות – בעיקר רוסיה, רומניה וצ'כיה והרמה שם היא לא כמו במערב. חלק מהם הצליח להתפתח ולהשתלם באנגליה ובארצות הברית והגיע בזכות זה לרמה טובה מאוד, אך באופן כללי אני מכיר מעט רופאים פלשתינאיים, כך שאין כאן תמונה ברורה וכוללת.

"יש בינכם שיחות פוליטיות, איך הם רואים את המצב?"
בזמן מלחמת המפרץ הייתה בעיה כאשר התחילו ההתבטאויות על אנשי אש"ף הרוקדים על הגגות. אני לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. ברור לי ולכולנו שכולם שם אש"ף. זה הגוף המייצג אותם מבחינה פוליטית. לגביהם, חשוב שאנחנו כרופאים ישראליים מהווים דמות אחרת לישראלי הממוצע שהם מכירים. אנחנו לא כחייל הישראלי (או לא פעם המתנחל) הבא עם כת של רובה ושובר טלביזיות (במקרה הטוב...) אלא זו דמות של ישראלי שאפשר לשבת ולדבר איתו בלי שום כוונות אלימות. יש חשיבות עצומה למיפגש האנושי שלנו עם ציבור רחב, חולים הזקוקים לעזרה ואת העזרה מגיש להם רופא ישראלי, המדבר עברית ונוהג בהם אחרת.

"כל המטופלים שלך יודעים שאתה ישראלי?"
כן, וודאי, אם כי קרה פעם שהיינו בביקור בעזה במחנה פליטים, המצב היה מאוד מתוח – גרזנים וסכינים וביקשו מאיתנו לא לדבר עברית. באופן כללי לא הרגשתי אצלם פחד לבוא ולקבל את עזרתי הרפואית בגלל היותי ישראלי. קורה לא פעם בסוף יום קבלה בכפר, אנחנו מוזמנים לביתו של המוכתאר, מתכבדים בארוחה טובה ושם נשמעים נאומים על חשיבות השלום והצורך להכיר בזכות שני העמים להגדרה עצמית.

אם הרופאים הפלשתינאיים העובדים איתכם כתף אל כתף לא מפחדים מהזרוע הארוכה של רעולי הפנים?"
אנחנו לא יודעים. אבל מה שברור לנו, שהם לא מפחדים עד כדי הימנעות מהופעה משותפת איתנו בצורה מזוהה. כשיש ביקור בכפר ערבי, כל תושביו יודעים שבקבוצה יש רופאים ישראליים ופלשתינאיים.
האלימות היא דבר קשה וברגע שהאלימות הופכת לדבר מותר ולגיטימי לפתור בעיות, אז שני הצדדים עוברים את הגבול.

בית חולים שיבא בעזה - תוכנן על ידי אדריכלים ישראליים

קודם הורגים ערבי שהרג את האמא שלי, ואחר כך אני הולך והורג ערבי שנדמה לי ששרק לאמא שלי, ואחר כך אני סתם עומד עם תת-מקלע והורג ערבים, ויש אפילו סיכוי סביר שבצורה כזו אגמור חשבון גם עם החברים היהודים שאני לא אוהב אותם.

אותו הדבר קורה גם בצד השני. בטוח שחלק מהרציחות הנוראות שהם מבצעים יש להם הצדקה מבחינתם – כמרד ערבי המתיר דם אחים, אבל גם פה מגיע מצב של לית דין ולית דיין. אני יודע שהיו פעולות אלימות בתוך בתי החולים נגד "משתפי פעולה". קרה שרעולי פנים הורידו מישהו משולחן הניתוחים. מאוד לא אהבנו (בלשון המעטה) את הצורה והדרך, ניסינו למחות, אך ידינו קצרה מהושיע...