מסע בעקבות הצבע

 

הכהן הגדול - ויקופדיה תמונות

 

מסע בעקבות הצבע

רשימה שהייתה מיועדת בשנות התשעים ל"מסע אחר" ולצערי לא התפרסמה - 

עברה את המסע - עופרה בריל                 

במוזיאון ארץ-ישראל תל-אביב, תיפתח בקרוב תערוכה שתיקרא "צבע מהטבע". אוצרי התערוכה – איתן איילון ו-חגית שורק, האחראים למרכז "אדם ועמלו", כבר הספיקו לערוך כמה תערוכות מרתקות בנושאים הקשורים לחיי היום-יום של תושבי ארץ-ישראל הקדומה. הפעם הם מתרכזים בצביעה בעת העתיקה.
ביקשתי מהשניים לקחת אותי למסע בעקבות התערוכה, לסיפור שמאחורי המוצגים, לעבודת הבילוש שנדרשה כדי להגיע אליהם.
הרעיון לתערוכה נולד כאשר עסקו בנושא "ניבים יוצאים מהכלים". אחד הניבים היה – ללא כחל ושרק (לראות את הדברים כמו שהם...) הכחל הוא חומר איפור לעיניים, הסרק משמש לאיפור הלחיים. מכאן עלתה השאלה, ממה היו עשויים חמרי האיפור בעת העתיקה? 
ממה הפיקו את הצבע? 
איך צבעו?
כדי לענות על חלק מהשאלות האלה, היה צורך בעבודת מחקר מורכבת ביותר. תחילה נערך חריש עמוק בספרות המקצועית, אחר כך מפגשים עם אנשים העוסקים בנושא ולבסוף, איסוף מוצגים. אחרי כמעט שלוש שנים של עבודת מחקר, ניתן לענות על חלק מהשאלות. בתערוכה יוצגו שלושה מקורות טבעיים שמהם הפיקו צבע בעת העתיקה: צבעי אדמה (מינרלים), צבעים מצמחים והפקת צבע מבעלי-חיים (חלזון הארגמן ותולעת השני).

חילזון הארגמן

איתן: "בעבודה על התערוכה, הייתה בעיה קשה להגיע למידע מעודכן ומדויק מבחינה מדעית. בתחום הארכיאולוגיה מוצאים חפצים רבים המעוטרים בצבע, אך הארכיאולוג בדרך כלל לא בודק ממה עשוי הצבע, חשוב לו הסגנון ומתי נוצר הכלי. אותנו עניין מקור הצבע, דרך הפקתו וממה הוא מורכב. כדי לקבל תשובות מספקות, יצרנו קשר עם שני גופים שסייעו לנו במחקר – המכון הגיאולוגי בירושלים (בדיקת הצבע שמקורו במינרלים) והמעבדה הכימית במכללת שנקר ברמת-גן (בדיקת הצבעים שמקורם בחי ובצומח)".
חגית: "למדנו מבדיקות המעבדה שהצבע על כלי הזכוכית, גלוסקמאות אבן, כלי חרס וציורי קיר, לרוב מקורו במינרלים, לעומתו הצבע שנמצא על אריגים עתיקים מקורו בצומח, ולעיתים נדירות השתמשו בצביעת האריגים בצבע שהופק מבעלי-חיים.
היות וחומרים אורגניים כמו: אריגים, עור, צמר וחפצי-עץ מתכלים ונרקבים עם השנים, ממצאים מחומרים אלה נדירים ביותר (פיסות קטנות של אריגים נמצאו רק באזורי המדבר היבשים). קל יותר לחקירה הוא צבע שנשמר על כלי-חרס וזכוכית. הצבעים המינרלים העיקריים בהם השתמשו לעיטור הכלים היו המטיט (אדום) או גטיט (צהוב). שילוב של השניים בתוספת מים, נותן גוונים מכתום-אדום ועד חום.
גם לאיפור הפנים השתמשו במינרל טבעי לאחר שנכתש עד דק, עורבב במינרל העופרת גלאנה עם חלמון ביצה או דבק אחר ושימש לאיפור להדגשת העיניים. צבע האיפור נקרא בתנ"ך כחל. (בכחל אחוז גבוה של עופרת, כלומר, החומר רעיל מאוד. עד היום הכחל מצוי בשימוש אצל הדרוזים ולבתי-חולים הגיעו לא מעט ילדים עם הרעלת עופרת)".
איתן: "אחת האטרקציות המוצגות בחלק זה של התערוכה הם קטעי פרסקו שנמצאו בארמון הורדוס שביריחו (חפר ד"ר אהוד נצר מהאוניברסיטה העברית בירושלים). בסמוך לציורי הקיר
נמצאו שברי קעריות עם שאריות צבעים שהצייר השתמש בהם. לאחר בדיקת הצבע, הסתבר שחלק מהצבעים נדיר ביותר והובאו לארץ מספרד, טורקיה או אירופה. מכך, ומסגנון הציורים שהוא רומי טיפוסי, ניתן להסיק שגם הצייר לא היה מקומי".

הפקת צבעים מצמחים 

צמח האינדיגו

– מהו צמח האינדיגו?
חלק מהתערוכה מוקדש לצבעים המופקים מצמחים. על השאלה מכמה צמחים אפשר להפיק צבע, עונה איתן:
"התשובה מורכבת. במהלך התחקיר שלנו, נפגשנו עם שתי נשים העוסקות בצביעה טבעית – אלה יונגמן מהישוב צור-הדסה ויהודית ספראי מקיבוץ שדה-אליהו. אלה משתמשת לצביעה בצמחים שונים הגדלים בסביבתה ומצליחה להפיק צבע מעשרים עד שלושים סוגי צמחים. לעומת אלה, יהודית ספראי מפיקה צבע רק מצמחים המוזכרים במשנה ובתלמוד, ומכאן רשימת הצמחים מצומצמת ביותר. גם הממצאים הארכיאולוגיים מצביעים על המגבלה הזו".
חגית: "בעת העתיקה השתמשו בשלושה, ארבעה צמחים עיקריים להפקת צבע: פואה – הצבעים שמשורשיה הפיקו אדום וחום (גדלה עד היום בארץ). האיסטיס והניל שמעליהם הפיקו את הכחול-אינדיגו והכרכום שמעמודי העלי שלו הופק הצהוב. בשלב מאוחר יותר הובא לארץ מהודו ניל הצבעים ממנו הופק הכחול (אינדיגו). הניל החליף עם השנים את האיסטיס. יש לנו היום בעיה בזיהוי מדויק של האינדיגו. גם באמצעים המשוכללים ביותר העומדים לרשותנו, קשה לדעת מאלו משני הצמחים – איסטיס הצבעים או ניל הצבעים הופק הצבע הכחול".

איתן: "נמצא תיאור מעניין ביותר של צמח הניל, תיאור של החוקר הגרמני זטצן, שביקר בארץ ב-1805, בו הוא מספר איך גידלו את צמח הניל, שממנו הפיקו את האינדיגו.

בית שאן הנוכחית היא אחד הכפרים העלובים ביותר שראיתי מעודי. היא מורכבת מכ- 20  בקתות, הבנויות בחלקן מקנה סוף, המודבק בבוץ. התושבים הם מצריים וכן איכרים ערביים ובדווים...

הניסיונות החקלאיים של התושבים הם חסרי משמעות ממשית, אך הם מגדלים עדר קטן של בקר וג'מוסים. הכנסה ניכרת מגיעה לכיסם על-ידי גידול צמח האינדיגו, הנקרא בפיהם אל-וסמה. זורעים אותו בחודש מאי במקומות עשירים במים ממזרח וממערב לבית שאן, והיבול מוכן כעבור חודשיים או שלושה חודשים. 30 עד 40 ימים לאחר הקציר, אוספים את העלים שצמחו בינתיים מן השורשים, ומשתמשים בהם להכנת האינדיגו, שלו הם קוראים ניל. קודם מייבשים את העלים בשמש, ולאחר מכן הם עוברים תהליך של דיש. לאחר מכן מרתיחים בסירים מים בגומה קטנה ובה מים מהנהר, ושופכים אותם על העלים שהוכנו אף הם בכלים שטוחים ומחופרים לתוך האדמה. 

בצורה זו מפיקים שני  סוגי ניל, את הנקי ואת הבלתי נקי; לזה האחרון צורת חדודית, ומוכרים אותו לפי המשקל...זרעי האינדיגו מיוצאים לעתים קרובות למצרים העלית, ששם למדו לדעת, כי צמח האינדיגו מתפתח טוב יותר מזרעים שיובאו מן הנכר. בעבר היו מגדלים כאן גם אורז, אך עכשיו לא יותר.

בשנים מאוחרות יותר התבסס עושרה של משפחת עבו הצפתית על המסחר בניל.

איתן: "אל-וסמה הוא שמו הערבי של האיסטיס ולא של הניל".
מהתיאור נשאלות כמה שאלות:
האם ניתן תיאור של גוון הצבע או של הצמח עצמו?
האם אותו נוסע ראה את צמח האיסטיס שגידלו באזור וטעה כאשר הגדיר אותו כניל הצבעים?
למרבה הפליאה, חרשו את הארץ מאז לאורכה ולרוחבה מיטב הבוטנאים, ולא נמצא זכר לצמח ניל הצבעים בשדות הבר. ומכאן השאלה הגדולה, אם לפני 100 שנה גידלו מין אחר של ניל – ניל דל עלים שפרטים ממנו ניתן למצוא כיום באזורים שונים בארץ?

תכלת וארגמן

       

תכלת וארגמן

זרקור שלישי בתערוכה מאיר את נושא הפקת צבע מבעלי-חיים, וכאן אנו נתקלים בסיפור מרתק במיוחד בתולדות עם-ישראל, הפקת צבע התכלת והארגמן בעת העתיקה.
במקרא מוזכרים בגדי הכהן הגדול שנצבעו בתכלת וארגמן, יריעות המשכן שצבען תכלת, וכן מצווה הייתה על כל אחד מעם-ישראל לצבוע בתכלת את פתילי הציציות שבכנף בגדו. על השאלה כיצד הפיקו את צבע התכלת נעשו מחקרים רבים. גם חכמינו התלבטו בשאלה "מהי תכלת זו? מהו הארגמן?".
התיאורים שבמקורות מקשים על החוקרים של ימינו לזהות את הצבע המקורי. נאמר שצבע התכלת דומה לתכלת שברקיע – אולם הרקיע גווניו שונים. יש תיאור שלפיו הצבע מופק מבעל-חיים החי בים ועולה פעם בשבעים שנה לחוף. על פי מחקרים מדעיים, מקור צבע הארגמן בחלזון ממשפחת הארגמניים שחי בים.
לאורך חופי הים התיכון נחשפו ממצאים אחדים שניתן לשייכם לתעשיית הארגמן. באתרים כמו עכו, שקמונה ותל-דור התגלו כמויות גדולות של קונכיות, שברי קנקנים ועליהם שרידי צבע וכן נמצאו מתקני צביעה.
עדות מרשימה לתעשיית הארגמן קיימת ליד העיר צידון. במקום ניתן להבחין בגבעה המורכבת כולה משברי קונכיות של חלזון הארגמן – מיורקס. הגבעה נקראת בפי תושבי המקום "גבעת המיורקס".
כיצד הפיקו את הצבע? בספר "התכלת", שכתב הרב מנחם בורשטיין (בספר אוסף של מחקרים תורניים ומדעיים על צבע התכלת) מוזכר מקור מעניין, המתאר את תהליך הכנת צבע הארגמן. 

פליניוס (רומאי שחי בשנים 79-23 לספירת הנוצרים, והוציא שלושים ושבעה ספרים העוסקים ב"תולדות הצבע") כותב: חלזונות הארגמן חיים בדרך כלל עד שבע שנים. הם חבויים במים החמים ביותר של השנה, אך באביב הם מתקהלים בלהקות, ובהתחככם אחד בשני, הרי הם צוברים מין חומר דבקי-נוזלי הדומה לדונג.
ברם, הצבע היפה, שבני אדם כה להוטים אחריו לשם צביעת אריגים עדינים, חבוי בין הצוואר והלסתות של החילזון. אין זה אלא נוזל דק שבתוך וריד לבן והוא המשמש לייצור הצבע העשיר והבהיר של ארגמן-דם חזק, שאר החילזון לא יצלח לשום דבר. הדייגים משתדלים לצודם בעודם בחיים, כי במותם נשפך מהם הנוזל היקר והמיץ נפרד עם צאת נשמתם.
אנשי צור, במוצאם חלזונות-ארגמן גדולים, יוציאו את הבשר מתוך הקונכיות כדי להפיק את הדם שבאותו הוריד, אולם את החלזונות הקטנים יותר יכבשו ויטחנו בטחנות מיוחדות, כדי לאסוף את ליחם היקר...
החלזונות היו ניצודים בעזרת סלים עם פתיונות או ברשתות דייג. את הרשתות משלשלים לתוך הים באמצעות חבלים. כשהחילזון נצוד, הין מרחיקים ממנו את הכיס שמכיל את חומר הצבע בשעה שהרכיכה עודה בחיים, או מיד לאחר שהמיתו אותה במכה. מיתה איטית הייתה מקלקלת את חומר הצבע.

פורש הרשת

את הארגמן המשובח בצבע אדום-כהה מייצרים בצור על-ידי הטבלת הצמר בראשונה רק בנוזל ארגמן שלא הורתח במידה מרובה. סמוך לכך נותנים את הצמר בתוך דוד אחר שבו ירתיחו את צבע חלזון הארגמן בלבד. או אז יופק הצבע המצוין, שהוא אדום כדם קרוש, אלא שנראה כמעט שחור, והריהו מבריק ומתנוצץ באור...
הרופאים היו משתמשים בארגמן. הם הוציאו מהחילזון ארבעה עשר מיני גוונים של צבע, אשר הודרגו משחור הדיו הנוצץ עד סגול ואדום.
שורים את החומר שלושה ימים בקליפת פרי התרזה ואחרי כן מעבירים אותו לתוך כלי עופרת ומרתיחים רתיחה איטית. את חומר הרכיכה היו מרחיקים לשיעורין וכעבור עשרה ימים היה הנוזל צלול, רק אז היו מבשלים אותו עד שהיה מקבל את העוצמה הרצויה לאומן. על ידי ערבוב הצבע והעמדתו בשמש בשלבים שונים של תהליך ההכנה, היו מקבלים כל מיני גוונים.

הזיוף והזייפנים

יגאל ידין מסביר לעיתונאים על החפירות במדבר יהודה - סרק נדב מן

"לא לנו מונופול על החוכמה..." כך שרים באחד משירי ארץ-ישראל היפה ויש להוסיף, שגם לא על הזיוף והרמאות. כבר בימים קדומים לשלנו, זייפנים ורמאים שביקשו להיבנות מתמימותם של אנשים. בגלל יוקרם הרב של צבעי הארגמן והתכלת, היו שהכינו זיוף מצמחים. הצבע הסגול, שהופק מצמחים נקרא כנראה בפי חז"ל "קלא אילן" (יש משערים שעיקרו משני צבעים ששימשו במקור לצבע האינדיגו העתיק; איסטיס הצבעים וניל הצבעים). אצל חז"ל אנו מוצאים אזהרות חמורות לזייפני הצבע – "טלית שכולה תכלת, כל מיני צבעונין פוטרין בה מוץ מקלא אילן".
איתן: "כשפרופ' ידין המנוח חפר במערת האיגרות של לוחמי בר-כוכבא במדבר יהודה, נתגלו אריגים וטליתות עתיקים ופקעות של צמר ובהן ציציות צבועות בגוון תכלת. התגלית הרעישה את עולם המדע ועולם ההלכה היהודית, שכן חשבו שנמצא המקור לקביעת התכלת הקדומה. אחרי בדיקה מדוקדקת התברר שצבע התכלת הינו אולי ניסיון לזיוף. הגוונים הכחולים הופקו מצמח האינדיגו בתוספת חומר שהופק מכנימת מגן (המזוהה עם תולעת השני). התוספת צבע האינדיגו הייתה על מנת להגיע לצבע התכלת בגוון שהיה מקובל באזור באותם זמנים"

.  שעטנז באתר מקודש?

" בתופעה מעניינת נתקלנו בעניין צבע הארגמן. ידוע, שהצבע היה יקר מאוד והנה, בכל האריגים והבדים שהתגלו במדבר יהודה ובנגב לא נמצא הארגמן האמיתי, זה המיוצר מחלזונות. רק בעין בוקק שבחוף ים-המלח, במצודה ביזנטית, נמצאו שתי חתיכות בד קטנות בגודל של ס"מ (כמו ציפורן אגודל), שנצבעו בארגמן אמיתי. קטונו מלהבין כיצד הגיעו אלו לשם, אולי מגלימתו של רומאי עשיר; בכל ארץ-ישראל נמצאו שני טלאים צבועים ארגמן ובכל המזרח הקדום התגלו בדי ארגמן רק בעיר הסורית תדמור – שהייתה עיר מסחר מאוד עשירה.

מיצג של בד צבוע - ויקופדיה תמונות

הדבר ממחיש את ערכו הרב ומחירו הגבוה של הארגמן האמיתי, כפי שהוא משתקף במקורות ההיסטוריים. עוד תגלית מפתיעה הייתה כאשר באתר מקודש מהתקופה הישראלית (נמצא על אם הדרך לסיני ולאילת – נחפר ע"י זאב משל) נמצא אריג (חקרה אותו אביגיל שפר, מומחית לאריגים עתיקים) והתברר שהבד עשוי פשתן ומשולבים בו חוטי צמר צבועים. פשתן וצמר השלובים יחד יוצרים שעטנז האסור בתכלית האיסור על היהודים. אחרי בדיקה במקורות התברר שבתקופת המקרא היה מותר לכהן הגדול ללבוש שעטנז, כך אנו מגלים אתר מתקופת המקרא ובו עדות לבד שעטנז, שרק לכהן הגדול היה מותר ללבוש. תגלית מרתקת.

אמנות צביעת האריגים

ובאמת, איך צבעו? האם ידעו בדיוק כיצד יראה הבד הצבוע? אין תשובה חד משמעית לשאלה. יש גורמים רבים המשפיעים על הצבע המתקבל. את הצמר צריך לטבול קודם בצרבן, חומר העוזר לצבע להיצמד לסיבי הצמר. גוון הצבע תלוי גם באיזה צרבן משתמשים. הצרבן הוא סוג של מינרל ויש מינרלים שונים, כאשר כל אחד, בשילוב עם חומר הצבע, נותן לצמר גוון אחר. בישול הצבע בסיר אלומיניום, סיר חרס או סיר ברזל משנה את הגוון. בישול על גז, מדורת עצים או כירת חשמל נותן גוון שונה לצבע.
לסיכום, אפשר להגיע לצבעים בגוונים שונים מאותו צמח בשיטות שונות של עשייה.
לסיום מביא איתן כמה עדויות – "מהמקורות אנו לומדים שמקצוע הצביעה היה מאוד מסובך, נאמר בספרות התלמודית. הצבעים קבעו צביעה מלאכה בפני עצמה" ובעוד מקור תלמודי מצאנו עדות שהצבע היה הולך עם דוגמא של חוט צמר צבוע על אוזנו, כדי שהלקוח יבחר בצבע המיוחד בו הוא התמחה "הצבע יוצא והאירה (החוט) על אוזנו ומשתבח באומנותו) ומי כמונו יודעים היום עד כמה הייתה אמנותו קשה ומורכבת".