שלושה סיפורים על עינב - כתב עופר חברו הטוב ממשמר העמק

עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב - עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב בדרך המקורית שלו

- שלושה סיפורים על עינב -

צילומים :עינב בריל

עינב בריל זכרונו לברכה

חבל שלא באתם אז ?

למיכל היו עיניים יפות. עינב תמיד אמר שבגלל העיניים שלה אני לא יכול להגיד עליה שום דבר רע, זה היה נכון. היינו שמונה רכזי אזור באותה שנה, וילפנד, איש הרוח, מאיה, אשת הביצוע, ארנון, החנון מכפר סבא שכולם אהבו, לירון, שהיתה קצת הילדה של כולנו ולימים הפכה למנהלת בית ספר, אלון שהחליף את ליאור באזור ואחר כך החליף את ליאור בלירון, מיכל עם העיניים, עינב ואני. ברוב הימים היינו עסוקים איש, איש בצרותיו ובאזורו, פעם בשבוע היינו מתאחדים בישיבות ההנהגה להוות אופוזיציה לוחמנית ל"מבוגרים", שאר חברי ההנהגה שכבר התקרבו לשלושים, ושבוע אחד, בפברואר , 1996 - ניצלנו שבוע פנוי בתנועה ויצאנו לטיול רכזי האזור הגדול.

הטיול נפתח באיסוף לילי של כל הכח בטרנזיט של אלון ולאחר מכן, על מנת לצאת מוכנים לשטח, יצאנו למסע ביזה בהנהגה. לעינב ולי היו מפתחות לכל מחסני ההנהגה ועשר דקות לאחר חצות יצאנו מהבית בבצלאל יפה 7 כשבידינו, תיקי חובש, תיקי משלחת, חולצות, כובעים, מפות, ציוד בישול ושני דגלי תנועה גדולים, בקיצור, לקחנו את כל מה שלא היה מחובר לקיר.
חמש שעות לאחר מכן, חמש שעות בהן ניסו שאר הרכזים לישון בזמן שעינב ואני שמרנו בעזרת דברת על ערנות הדדית, הגענו לעיירה הציורית אילת, אספנו שני ג'יפים מסוג דיפנדר והתמקמנו בקיבוץ אילות לזיווד הג'יפים והתארגנות ליציאה לדרך. שלב החלוקה לג'יפים היה מורכב ודרש אלמנטים של אקרובטיקה חברתית. מיכל ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון, אני חשבתי שזה בסדר גמור אבל גם הייתי בדעת יחיד וגם זה השאיר אותנו שבעה שזה מספר לא זוגי. בנוסף, ידוע לכל שבטיול ג'יפים נהנים רק אלה שיושבים מקדימה, מה שמשאיר שלושה שצריכים להתפשר על הטלטלות מאחורה. לעינב היה רעיון, נעמיס את כל הציוד על אחד הג'יפים ובשני נסדר מזרונים מאחורה ויהיה נעים לשבת בו, תוך כדי הצעת הרעיון נשכבנו שנינו על הגדר והתנדבנו להיות אלה שיסעו בג'יפ הציוד כך שכל הבעיות נפתרו, אנחנו בג'יפ אחד וכל השאר בשני, נהנים מהחברותא ומהישיבה האיומה מאחור.
קשרנו לכל דיפנדר מוט עם דגל התנועה ויצאנו למסלול שאלון בחר לנו, אלון, מן הסתם, היה אחראי על המסלולים ועל זיהויי צמחים וחרקים רגע לפני דריסתם, וילפנד היה אחראי על ההווי והתכנים, מאיה היתה אחראית על ארנון ולירון ואנחנו היינו אחראים על הצד הטכני והצד הקולינארי, מן הסתם. הנסיעה היתה ברובה מאוד נעימה ומשעשעת, מזג האויר היה מעולה, חם אבל חום נסבל והמטראולוג שבחבורה לא הפסיק להתריע שבלילה יהיה קר מה שאפשר לו כמה שעות אחר כך להגיד לכל מי שהתלונן על הקור, מה ? זה מפתיע אותך ? אחרי קצת נחל שלמה וקצת קניון אדום הגענו לנקודת העצירה הראשונה בעין נטפים, עמדנו על המצוק מעל עין נטפים ורגע לפני הירידה הרגלית למטה זרק מישהו בטעות שזה כמו לעמוד על הבמה בכיכר רבין ולנאום. הימים היו ימי פוסט הטראומה של רצח רבין ועינב לא היה צריך הרבה בשביל לפרוץ בסדרת חיקויים של הנאום של לאה רבין בשבוע שלאחר הרצח. "אני רואה אותכם כאן עכשיו וזה מחמם את הלב... חבל שלא באתם אז ? איפה היתם אז ?" עובר אורח, לו היה עובר במקום, היה בוודאי משתומם על חבורת הצעירים שהתישבה על הארץ קרועה מצחוק והסתכלה על חברם הצורח אל השממה "איפה הייתם אז" ועוד בקולה של לאה רבין. 

לו היה מישהו מספר לאותו עובר אורח שמדובר בהנהגה הצעירה של תנועת 'השומר הצעיר', זה כבר היה מביך הרבה יותר.

העצירה הבאה היתה בדיונת חול גדולה לשעה של השתובבות נערית שזה שם אחר להתנהגות אינפנטילית להחריד ולאחר מכן הגענו לנקודת הלינה והתמקמנו. הקמנו אוהלים, הדלקנו מדורה, בישלנו עופות בדבש ואורז ונתנו לוילפנד להוביל ערב שירה אינטימי ומרגש בו כל אחד בחר שיר, סיפר למה וכולנו שרנו אותו, עינב בחר את "בראשית" של גבי שושן אבל עוד לא ידע לספר שזה השיר שיושר בחתונה שלו.
אלוהים היה רחום עם שחר למחרת ואנחנו קמנו, קיפלנו והתארגנו לחציו השני של הטיול, את רוב היום בילינו במכתש רמון ורגע השיא הגיע לאחר ההחלטה שלנו לרדת עם הג'יפ את "מעלה נח", מעלה תלול מאוד שאפשר להגיד עליו דברים רבים, נח הוא לא. החברה בג'יפ של החברותא עצרו בצד על מנת להבין מה אנחנו מחליטים ואצלנו, בג'יפ הציוד, התפתח ויכוח קולני, עינב הודיע בצורה חד משמעית שהוא אוסר את הירידה בנסיעה ודורש שנרד מסביב, אני לא הסכמתי והודעתי לו שאני יורד את הירידה איתו או בלעדיו. עינב לקח את האמירה שלי רחוק מדי, ירד מהג'יפ, והתחיל לרדת את הירידה ברגל בזעם, החברה מהג'יפ השני חשבו שזאת ההחלטה, השאירו את אלון על ההגה וירדו עם עינב ברגל, לאחר שמסע הזעם הגיע לתחתית המכתש הגיע תור הנהגים והג'יפים והירידה עברה בשלום. את הריב בינינו, אגב, סיימנו כרגיל, הוא אמר שהוא נרדם לרגע והיה לו חלום בלהות שהרמתי עליו את הקול, אני התנצלתי בפניו שגרמתי לו לחשוב שדעתו מעניינת מישהו, עשינו קצת חיקויים אחד של השני, והתחלנו לצחוק, כרגיל.
עייפים ומלוכלכים החזרנו את הדיפנדרים לעיירה הציורית חזרנו להצטופפות בטרנזיט והתחלנו את הדרך צפונה, הטיול הוכרז כהצלחה מסחררת אם כי, רגע לפני הסיום, נוצר משבר שאיים להחריב את האוירה כשעינב וארנון ביקרו בטעות את כתיבתו או שירתו של שלמה ארצי ואני הייתי בשל להשאיר אותם באגד באר שבע, היינו צעירים, כבר אמרתי ?  בסוף התגברנו גם על זה וחזרנו מלאי עזוז ליג'ימלים המעצבנים שלנו, לחברי ההנהגה הזקנים ולעיניים היפות של מיכל.