בגינה של יהודית (המשך המסע בעקבות הצבע)

 

צילום מפתח מערת האיגרות- ויקופדיה צילומים

בגינה של יהודית         

בהמשך למסע שלי בעקבות הצבע הגעתי לגינה של יהודית ספראי בקיבוץ שדה אליהו 
(הרשימה משנות התשעים)
ביקרתי בביתה של יהודית ספראי בקיבוץ שדה-אליהו. סבתא יהודית חוקרת כבר כמה שנים את דרך הצביעה הטבעית בצמחים, כפי שעשו אבותינו, והיא מספרת על כך, בחיוניות של חוקרת צעירה. 
בגינה ליד ביתה היא מגדלת את הפואה, מתחת לערימת שבבי-עץ גדלים הכרכומים וצמח הניל-אינדיגו, אחד ויחיד, שגדל בקשיים רבים. יהודית מסתכלת בצמח הבודד שפילס דרכו לשמים באהבה ובדאגה, למה רק אחד הצליח, חידה לה...

הכורכום

בביתה הצנוע היא פורשת לפני את המקורות שהניחו אותה – ספרי מקרא, משנה ותלמוד, שיש לה ובהם הפסוקים העוסקים בצביעה עתיקה. בריגוש רב היא פותחת את ספרו של פרופ' יגאל ידין, עם צילומים של ממצאים ממערת האיגרות מימי בר-כוכבא, ובאחד הדפים מתעכבת על צילום האריגים הצבועים שנמצאו במערות.
יהודית מראה לי חתיכות צמר שהיא צבעה בצבעי צמחים ומשווה את גווני הצמר הצבוע עם דוגמת הצבע שבספר. "רואה?" היא אומרת בהתרגשות, "רואה את הדמיון? בדיוק אותו הגוון. "
רק עם צמח הכרכום (זעפרן) הייתה לי בעיה, הצהוב שלי חזק מדי בהשוואה לצהוב שנמצא על האריג העתיק. נתנו לי רעיון לקבור את פיסת הצמר שלי באדמה ואחרי שנה להשוות את הגוון, כי הגוון שבספר מקורו בבד שהיה טמון באדמה. כך עשיתי, קברתי לשנה פיסת צמר ונראה...בשביל להפיק צבע מכרכום צריך רק את עמוד העלי, לכן יש צורך בכמות אדירה של פרחים. קילו עלים של זעפרן עולה כ-9000 ₪, חומר יקר ביותר. יש קיבוץ המתמחה בגידול צמחי הכרכום, אך היכן הקיבוץ זהו סוד שמור ביותר, כי למה לגלות איפה יש אוצר?
גם בתקופת בית שני פרח הכרכום היה יקר המציאות וזאת אנחנו לומדים מהמקורות. בגמרא נאמר – "יש עשרה דברים שיהושע אמר שנכנסו לארץ-ישראל – אחד הדברים אדם הולך בדרך והוא צריך לעשות את צרכיו, מותר לו ללכת הצידה אפילו על שדה מלא כרכום". מכאן אנו למדים שהארץ הייתה מלאה בשדות עם כרכומים, ושהפרח היה שמור כבר אז.

פואה מצויה

כשיהודית נוברת בספרים ומחפשת כל בדל מידע, היא נתקלת גם בחומר המצליח להרגיזה. בספר שכתבה חוקרת אנגליה על צמחי צבע ודרכי גידולם בעבר, נאמר שקיים חוק עברי עתיק יומין העוסק בשנת שמיטה, וקיימת מחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, האם להתיר את גידול הפואה בשנת שמיטה רק לצרכי השימוש בבית, או גם למסחר, והאם יש להתיר לעקור אותה בקרדום של ברזל (הפואה גדלה גם על סלעים), או רק בקרדום של עץ.
והחוקרת הנוכריה מוסיפה ומסבירה לקהל קוראיה, שסיבת הויכוח אינה ידועה ויש בזה משהו הקשור לעבודת אלילים. יהודית כועסת, איך בספר מחקר אפשר לכתוב כך? האישה שכתבה לא מכירה את חוקי היהדות, לא יודעת מה זו שנת שמיטה ליהודים, לא מכירה את הויכוח בין בית הילל לבית שמאי ומשווה את ההלכה הזו לעבודת אלילים...
על פי המקורות אפשר ללמוד הרבה על הבעיות שפשוטי העם נתקלו בהן בדרכי הצביעה. בפסוק במסכת שבת נאמר – "קליפי רימונים, איסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן". 

מכאן אפשר להבין שהשתמשו בחומרים שונים לצביעה – קליפות אגוזים, רימונים וצמחים אחרים, ופוסקי ההלכה היו צריכים להתמודד בסוגיה האם צביעתם כשרה.במשנה ניתן תיאור מרתק של הכהן הנושא את כפות ידיו ומברך את העם, אך עלתה השאלה, כיצד יציג הכהן את ידיו בפומבי כשהן מלוכלכות בצבע ולא יאה לאיש ציבור להציג כפות ידיים מלוכלכות.
רבי יהודה אומר – "אף מי שהיו ידיו צבועות באיסטיס ופואה, לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכל בו". בגמרא כבר יש ניסיון לפשר ושם נאמר שאם לכל בני הכפר ידיים מלוכלכות, אין זו בושה שגם לכהן תהיינה ידיים כאלה. מהתיאור הזה אפשר להסיק שהיו כפרים שלמים שעסקו בצביעה וכוהנים עסקו גם בצביעה בין שאר מלאכות.

לסיום הפגישה מביאה בפני יהודית פסוק נפלא מהתלמוד הבבלי:
    "כמה יגע האדם הראשון ולא לבש חלוק אחד עד שגזז וליבן (שטף) , ניפץ (שבר)
    וצבע וטווה וארג ותפר, אחר כך לבש ואני עומד שחרית ומוצא כל אלה לפני".

פרחי הזעפרן

כתבה:  עפרה בריל