חבורה של תינוקות מפונקים- אחד משלושה סיפורים שכתב עופר על עינב

עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב- עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב - בדרך המקורית שלו...

אחד משלושת הסיפורים על עינב - כתב עופר חברו הטוב ממשמר העמק

צילום: עינב בריל

עינב בריל זכרונו לברכה

 

 "חבורה של תינוקות מפונקים"

"אף פעם לא אהבתי סמינרי משלחת. סמינר משלחת היה מפגש של כל היג'ימלים בגבעת חביבה לכמה ימים של לימוד, דברת ובעיקר התרועעות חברתית בלתי נגמרת. החוגים היו משעממים, רכזי האזור בלבלו לנו את המוח, האוכל היה גרוע, להתרועע אף פעם לא אהבתי ואפילו תנאי הלינה היו... טוב, את זה אני לא באמת יודע, עין החורש קרוב מדי לגבעת חביבה בשביל שאני אשאר לישון שם. היו כאלה שפרחו במפגשים האלה, עברו מדשא לדשא, מחבורה לחבורה, מנסים למצות את כל החברותא הזאת רגע לפני שחוזרים לעבודה האפורה בקן והיו כאלה, כמוני, שישבו בצד, התלוננו על החום, התחברו ל"ווקמן" ורק חיכו שהעסק הזה ייגמר. את עינב לא הכרתי אז, אפילו לא ידעתי שיש מישהו כזה, והעובדה שגם הוא לא ידע על קיומי מעידה שגם הוא, מן הסתם ישב עם "ווקמן" והתלונן על החום, רק אולי בצד השני של הדשא.

שש שנים אחר כך, שוב גבעת חביבה, שוב סמינר משלחת, שוב התרועעות יג'ימלים דביקה רק שהפעם אנחנו בתפקיד רכזי האזור שמבלבלים את המוח והפעם אנחנו כבר מכירים. את החוגים עצמם העברנו, כל אחד באזור שלו, עם מעט מאוד חשק, אבל בין החוגים, בזמן הפנוי, עשינו את מה שאנחנו אוהבים ויודעים, צחקנו, התווכחנו ונסענו לאכול בכל מיני מקומות מפוקפקים באמצע הלילה.
זה היה סמינר של קצת אחרי תחילת השנה, בשלב שהיג'ימלים כבר מכירים את הקן והקומונה אבל עדיין לא מבינים כלום בכלום, בערב השני של הסמינר הייתה שיחת המשלחת. שיחת המשלחת היא המקום בו נפגשת כל המשלחת לקבלת החלטות ברומו של עולם, בעבר בשיחות האלה הוקמו קיבוצים, נולדו רעיונות פוליטיים חדשים ונהגו פסטיבלי שלום, ב – 1996 זאת הייתה שיחה שהתחילה בבכיינות מרגיזה והסתיימה במופע של איש אחד.
מה שלומכם ? שאלנו את היג'ימלים הרכים, איך התחלתם את השנה ? כולם מרוצים ? לא, לא כולם מרוצים, ולחלקם, לפחות לאלה שביקשו את רשות הדיבור, היו לא מעט תלונות. לדלת של אחד הארונות בקומונת קריית חיים חסרה ידית, החלון בקומונה של ראשון נפתח אבל ממש בקושי ובקן מרכז בירושלים יש ברז שאם לא סוגרים אותו מספיק חזק אז הוא מטפטף. הדוברים הניעו את שומעיהם ובניגוד לברז המטפטף של קן מרכז כאן נפרץ גל של תלונות וטרוניות, לאלה חסרים בריסטולים, לאחרים נגמר השמפו ויג'ימלית אחת מקומונת ערד התלוננה בפנינו על המרחק הגדול של ערד משער הגולן, כן, זה באמת רחוק.

אנחנו ישבנו, הקשבנו, זזנו באי נחת בכיסאות, התלבטנו איך להגיב ואם בכלל וכמו תמיד, חיכינו שוילפנד יקום וישלב בנאומו עקיצות ציניות עם הבטחות לעתיד טוב יותר. וילפנד נשאר לשבת אבל אז עינב נעמד, ככה פתאום, ללא התרעה מוקדמת, "כולם עכשיו סותמים את הפה ומקשיבים לי" הוא צעק, יותר חזק אפילו מאיך שהוא צועק עלי, "דממה שתהיה פה, אני לא רוצה לשמוע ציוץ". המשלחת קפאה במקומה, אנחנו קפאנו במקום ועינב, שהלחיים שלו נהיו אדומות יותר מבדרך כלל, פתח במונולוג סוער. "אני יושב כאן ולא מאמין, אתם לא יג'ימלים, אתם חבורה של תינוקות מפונקים!! אתם מבזים את תנועת השומר הצעיר... " אבל... ניסה אחד הנערים להרים את הראש, "שום אבל, אמרתי לסתום עכשיו ! אם אני הייתי חניך בתנועה והייתי שומע את המדריכים שלי מייללים ככה, הייתי קם והולך, בושה !"
כולנו היינו קצת בהלם, ניסיתי בשלב הזה להבין אם אני צריך לקום ולתמוך במתקפה או לחילופין, לנסות להרגיע את הדובר המתלהם אבל אז קרה משהו שאף אחד מאיתנו לא צפה. עינב עצר פתאום את השטף, נרגע, עשה פאוזה של נואמים גדולים ובקול רגוע מתמיד אמר : "עכשיו תראו, אם אני אשאל אתכם על מה דיברתי עכשיו, כשצעקתי, אף אחד מכם לא ידע, הטון שלי, שהיה כל כך לא נעים, לא אפשר לכם להקשיב לדברים. לנו קרה אותו הדבר קודם, אם תגידו עכשיו את אותם דברים, אבל בטון נעים, נוכל להקשיב ולנסות לפתור את הבעיות."
עינב התיישב, היה רגע שקט של עיכול ואז התחילה שוב השיחה והפעם כמו ששיחה צריכה להיות, מלאי הבריסטולים חודש, החלון והברז תוקנו ואנחנו, כולנו, קיבלנו שיעור באומנות הרטוריקה.