 |
ציור מתוך ויקיפדיה תמונות |
המרד שבהגדה
עופרה בריל
אזכור: ליל הסדר הראשון באום-ג'וני, בשנת תרע"א.
הייתי עם קומץ הבחורים והבחורות, אשר בארשת פניהם הקורנות קראו
את ה"מה נשתנה" החדש של חיינו, ותהיתי אותה שעה: השומעים? הישמעו את
צלילי ההגדה החדשה אבותיהם ואחיהם הצעירים, המפוזרים בעולם הגדול?
אותו כנס שנתכנסו בליל הסדר נסתיים בסערת ריקודים.
גורדון הזקן ובוסל הצעיר השתלבו במחול הנלהב כשהם שרים:
"בוקר, בוקר! בוקר בא לעבודה!"
מתוך תעודות ועדויות שאסף אריה שפירנצק
בזיכרון הדברים הפרטי שלי, פסח הוא החג. מילדותנו עד בגרותנו
כבני קיבוץ הרגשנו את התכונה לקראת... קיבלנו סנדלים חדשים, יצאנו לקציר העומר
והקשבנו להגדת הקיבוץ הארצי. בעיניי זו הייתה ההגדה של פסח, לא הכרתי הגדה אחרת.
הטקסט ששרו בקציר העומר היה משהו שחובר על ידי מישהו מהקיבוץ, לא ידעתי ולא חיפשתי
הקשרים אחרים. עד שיום אחד בבגרותי "המאוחרת" יצאתי ללמוד בסמינר
אורנים, בחוג למקורות ישראל ופעם ראשונה בחיי פתחתי מישנה מסכת מנחות ולפתע אורי
עיניי. אוי, אמרתי בהתרגשות של מוצאת שלל, את הקטע הזה אנחנו שרים כל שנה בקציר
העומר: "האקצור? קצור קצור..."
יאיר בנארי נטוע אף הוא בלב עין חרוד. בן קיבוץ שהוריו היו
ממקימי היישוב. יאיר מאוהב בהיסטוריה של המקום, מהלך בשבילי הקברים של עין חרוד
ומחיה היסטוריה אנושית על פי האנשים הקבורים שם.
ביתו עמוס דפים, מהם כדולה פנינים הוא מצליח בהתלהבות של בוגר
פלמ"ח להחיות את ההתרחשות המופלאה שקרתה לנערים והנערות בבואם להקים את עין
חרוד, בבואם להחיות תרבות יהודית-חילונית שהגדת פסח הייתה הסממן המובהק שלה. יאיר
מספר על התהוות ההגדות הראשונות בעין חרוד (הגדות החילוניות הראשונות בתנועה
הקיבוצית בארץ ובעולם כולו), על טקסי החג, הלבטים שקדמו ליצירה המיוחדת הזו, יצירה
שהיוותה מקור לחיקוי לקיבוצים רבים.
רקע כללי: יהושע חנקין קונה אדמות מידי אפנדים ערביים והשלטון
הטורקי, אבל הטורקים לא מאפשרים לממש את זכות ההתיישבות היהודית בגלל לחצים
פוליטיים. בתחילת הכיבוש האנגלי, 1918, מתחילה להתממש תוכנית ההתיישבות. ב-1921
עולה קבוצה ראשונה למעיין חרוד. הקבוצה מאוחדת משתי פלוגות מגדוד העבודה. עמק חרוד
הופך להיות לשדה ניסוי לתנועה הציונית: מתיישבת קבוצה בעין חרוד ובתל יוסף, עולה
פלוגה להקים את גבע וכפר יחזקאל במושב. כולם עולים על הקרקע באותה שנה, בהמשך בית
אלפא וחפציבה, שדה ניסוי לכל הזרמים ההתיישבותיים בתנועה הקיבוצית, לא שופטים מה
עדיף, כל זרם מקבל את חלקו.
 |
צילום מתוך ויקיפדיה תמונות |
בגדוד העבודה כמה סממנים תרבותיים מאוד חשובים, רובם ככולם
יוצאי התרבות הרוסית. יודעי ספר, הרובד העליון, הרובד המוביל בגדוד העבודה היו
אנשי העלייה השנייה, רוב המתיישבים – היו מהעלייה השלישית.
ברובד המוביל היו אנשים קצת יותר מבוגרים כמו: שלמה לביא, יצחק
טבנקין ועוד. הבגרות הביאה יותר שיקול דעת, הם ידעו לאן הם רוצים להוביל מבחינה
רעיונית. התרבות הרוסית מאוד השפיעה עליהם, ביחוד היה חזק אצלם מוטיב המרד.
חבר עין חרוד, ליב לויטה (חוקר ואיש ספר מהעלייה השלישית) אמר
באחת השיחות: "אלה גם אלה, גם הרובד של אנשי העלייה השנייה וגם הרובד של אנשי
העלייה השלישית ילידי המהפכות הרוסיות. אלה ילידי המהפכה ב-1905 ואלה במהפכה 1917. ההפרש בשנים לא גדול,
קצת יותר בגרות ומהפכה אחרת.
- כולם אנשים שהכירו את ההגדה המסורתית?
ודאי, רק את האגדה המסורתית. אך בעלייתם לארץ היה ביטוי להתרסה
כלפי הגולה והם חיפשו דרך לבטא זאת גם מבחינה תרבותית. האשמה הקולקטיבית הנשמעת עד
היום – כאילו הם רצו להסתיר מאיתנו, דור הבנים, את התרבות המסורתית – לא נכונה.
אין שדה התלבטויות כה רחב מבחינה מחקרית מאשר עיון בבעייתיות שהייתה לחלוצי הקיבוץ
בכתיבת ההגדה בפסח, וההתלבטות נבעה מהרצון לתת ביטוי למרד הציוני וכיצד לתת ביטוי
לערכיו בהגדה של פסח ולשמור על חלק מהמסורת.
- מתי התחילו ההתלבטויות?
מתחילת ההתיישבות. לצערי חומר כתוב ומתועד מאותם ימים ראשונים
אין לנו, לכן צריך ללכת צעד אחרי אגודל, לחפש במשקפיים חקרניות כמו כל בלש טוב
ולהרכיב פסיפס פחות או יותר אנושי ואמיתי לגבי אותה תקופה. אספתי עדויות ויומנים
אישיים של רבים מהראשונים. התמונה הכללית שמצטיירת שהם חיפשו בתמימות של נעורים
דרך אחרת לחגוג את ליל הסדר ולא ידעו בדיוק איך. באחת הרשימות מצאתי עדות של בחור
צעיר המספר שאת ליל הסדר חגג בטיול בארץ: "עלינו לחבור כדי לחוות את הזריחה
בליל הסדר". ועוד הוא מוסיף ומפרט שבדרכם חזרה עברו במושבה שרונה ושם לא יכלו
לכבד אותם אלא במצות. "לא התאוננו, כי הבנו שבפסח יהודי אוכל רק מצות".
את מבינה? לא היה כאן מרד לשמו. הם לא חשבו שצריך לחגוג הפוך
כדי להכעיס, הם חיפשו דרכי ביטוי אחרות, אבל יחד עם זאת קרובות.
אבא שלי, נחום בנארי, היה אחד ממעצבי החג בקיבוץ והוא ניסח את
הגישה הזו בדברים הבאים: "בשעה שצריכים היינו לקבוע את היסודות הרוחניים של
החג, בהתאם לתפיסתנו, הבינונו שיש צורך להישען על שני עיקרים שמקורם במסורת העבר:
א) מסורת החג תתבסס על זיכרונות היסטוריים; ב) שימוש בסמלים: החומר הסמלי אשר קודש
במשך דורות ושבעצם הופעתו הוא נושא חוויות עמוקות, המעורות בזיכרונות של דורות
קדומים. כי החומר המסמל את החגים הוא הרבה יותר עתיק מן הזיכרונות ההיסטוריים
הקשורים באותו יום".
ההנהגה התרבותית המובילה ידעה והכירה היטב את ההגדה המסורתית,
ידעה בדייקנות מפתיעה נגד מה יש למרוד, מהם אותם חלקים בהגדה המסורתית שמקוממים
אותם. עד היום יש נוהג בסדר בעין חרוד שחבר ותיק משיב על הקושיות והתשובות מתובלות
גם באקטואליה. אני זוכר במשך שנים רבות את יצחק טבנקין גם ומשיב על הקושיות והתזה
הבסיסית בדבריו – לא בנס יצאנו ממצרים ולא בחסד, אלא במרד עם.
 |
צילום מתוך ויקיפדיה תמונות |
רותמים את העגלות ונוסעים לתל יוסף
בשנים הראשונות הייתה תופעה מעניינת בכמה קבוצות התיישבות. לא
רק בעין חרוד. מקובל היה במקום הגדה להקריא בסדר פסח פליטון. שלמה לביא (מהאבות
הבולטים של רעיון עין חרוד, מטיף נלהב לקיבוץ גדול, עלה בעלייה השנייה) כתב על
הפסח הראשון שהתקיים במעיין חרוד בתרפ"ב (1922): "אצלנו בליל הסדר
מקריאים פליטון ואני לא יכולתי לשאת את העניין הזה ויצאתי החוצה לשאוף אוויר. לא
יכולתי להתחבר לאווירת הצוהלים הזו".
- למה דווקא מספח החליטו לעשות הומורסקה?
יאיר, בקול רועם: זה לא דווקא מפסח! אלא מפני
שפסח זה אירוע מיוחד, חג, ואי אפשר לעבור על תאריך כזה לסדר היום. כמו שעושים
קבלות שבת בימי שישי, כך חשוב לחגוג בדרך מקורית את חג הפסח. באותם ימים חדר האוכל
היה בנוי מקורות עץ שחורים, עודפי הצבא הבריטי. בכל כתבי הראשונים מצוינת הכניסה
לחדר האוכל כמשהו מאוד אפל ואפילו שכל הלוקסים היו מודלקים.
יומיים לפני חג הפסח קורה משהו ביישוב הקטן; אנשים מחליפים את
בגדי העבודה, לוקחים חביות סיד ומסיידים את חדר האוכל בלבן, יורדים למעיין, כורתים
ענפי ערבות ומקשטים את האולם בירק – ולחדר האוכל יש מראה אחר, חגיגי יותר. אחרי
הערב ההיתולי הקהל משתלהב מריקודי ההורה, אחר רותמים את העגלות ונוסעים לגבע ומגבע
לכפר יחזקאל וחוזרים הביתה בשלוש לפנות בוקר.
מוישל'ה כתב שיר
יאיר: צריך להבין דבר מאוד בסיסי. המעבר לסדר
חילוני הצריך רעיון, אך לא מספיק שיש רעיון – יש צורך גם בסדר או אובניים כדי
לחולל אותו. משפחה בודדת לא יכולה להחליט לשנות סדרי בראשית, קבוצה יכולה. לקיבוץ
עין חרוד היה יתרון נוסף וגדול מאוד לעומת שאר הקיבוצים שעלו באותו זמן על הקרקע.
מראשיתו עין חרוד היה קיבוץ גדול מאוד באותם זמנים, עלו כ-120 חברים ובנוסף לכך
באו משפחות עם ילדים ונוצרה חברת ילדים גדולה. אפשר לומר שעין חרוד קמה עם
"ילדים מוכנים". לכן, כאשר מתכוננים לחג הפסח ורוצים להכין הופעה, יכול
מורה לקחת קבוצה של ילדים ולהכין איתם הופעה לטקס העומר. אלה לא רק רעיונות הילולים,
יש מי שיהפוך אותם לחג.
 |
צילום מתוך ויקיפדיה תמונות |
- ממתי הדברים מתועדים?
לצערי חומר כתוב מלילות הסדר הראשונים אין לנו, יש רק עדויות
עקיפות. ברור לנו שהחומר הכתוב הופיע כנספח ליומן המשק והיומן יצא לאור מדי יום,
כתוב בכתב יד ומפורסם על לוח המודעות.
תוך חיטוט אינטנסיבי בארכיון שלנו, יש לי חשד שהיה חוקר
בארכיון, ראה את האוצר ושם אותו בכליו, מפני שנמצאו רצף של יומנים ובמשך עשר שנים
דווקא היומן של פסח חסר. לא מתקבל על הדעת שבפסח לא הוציאו יומן. רק ב-1934 מתחיל
תיעוד סדיר של ההגדות. יש תיעוד עקיף הנשמר ומזומר עד היום בטקס קציר העומד בעין
חרוד.
בשנת תר"צ (1930), הבן של הבכור של יצחק טבנקין, מויש'לה,
היה ילד רגיש מאוד שהיה "חוטא" בכתיבת שירים. והנה, לקראת טקס קציר
העומר מויש'לה כתב שיר. יצחק היה באותה שנה בשליחות בפולין. הילד כותב לאביו על חג
הפסח ועל השיר שכתב לכבוד האירוע, קציר העומר. בין שאר הדברים הוא מציין שישב עם
אחד מחברי עין חרוד ולמד מישנה, והשיר נכתב בעקבות רישומיה של המשנה עליו. בעקבות
תחקיר שעשתה אחת הסמינריסטיות מ'אורנים' גיליתי שהחבר שלימד את מויש'לה מישנה היה
אבא שלי, נחום בנארי.
אם נסכם בראשי פרקים:
ב-1921 עולה קבוצת עין חרוד על הקרקע.
ב-1922, בחג הפסח, מקריאים פליטון וחדר האוכל מקושט למשעי.
ב-1923 נחוג החג, אבל לא יודעים עליו הרבה.
ב-1924 החל טקס קציר העומר עם הילדים. החג מתחיל אחר הצהריים
והקהל עובר מטקס קציר העומר ישר לסדר בחדר האוכל. נכתבת הגדה שהיא נספח ליומן.
ב-1934 מתחיל תיעוד של הגדות מיוחדות לפסח.
הגדה שיש בה הכול
- מה יש בהגדה המסורתית שקומם כל כך את הקיבוצניקים החלוצים?
בהגדה המסורתית המוטיב המרכזי הוא הנס. יש שם תקציר של תולדות
עם ישראל שהצליח להגיע לארץ ישראל לא בזכות גבורתו של משה, מנהיג בשר ודם, אלא
בזכות האמונה בריבונו של עולם. יציאת מצרים מעשה נס, חציית ים סוף – מעשה ניסים,
והיא שעמדה לאבותינו ולנו... אם יושבים יהודים בגולה ושואלים את עצמם מה יהיה?
ההגדה נותנת תשובה: המתינו לנס ובטחו באלוהים. על הרעיון הזה באה ההגדה הקיבוצית
לקרוא תיגר. חשוב היה להם להחדיר את הרעיון שעל האדם לקחת את גורלו בידיו, לעלות
לארץ ולהתיישב בה. אם נמתין לנס, אין לציונות תפקיד. האב הרוחני היה ביאליק, משורר
לאומי מוכר. לא צריך היה להמציא אותו, אומר דברי שירה חכמים מאוד. קל לצעירים של
אז להזדהות אתו.
אך ההגדה הקיבוצית היא לא רק ביטוי למרד בהגדה המסורתית. אם
נפרק את ההגדות שנכתבו במהלך השנים לגורמים רעיוניים, נגלה תופעה מעניינת. בכל שנה
הוסיפו והעשירו את ההגדה באירוע מיוחד שקורה בארץ המתחדשת וההגדה הופכת להיות מאגר
של כל התכנים, למנשר של חג לאומי מרכזי. מצויים בהגדה מרכיבים של "שחרור
לאומי", מגילת העצמאות ובשנות הארבעים, כאשר מתחילים להגיע הדים לשואה, ההגדה
נותנת ביטוי גם לשואה. לשיאם של דברים מגיעה ההגדה שיצאה בעין חרוד ב-1950. זו
הגדה שניסתה להתמודד עם הכול מבחינה רעיונית. יש בה מטקס קציר העומד, אביב, מעבדות
לחירות, שואה ("מתהום" – שירו של ח.נ. ביאליק), שפוך חמתך על הגויים...
גאולה ("מגש הכסף" של אלתרמן), "ראי אדמה של טשרניחובסקי, שולחן
ערוך, חסל סדר פסח ולסיום "אחד מי יודע".
כששלחתי את ההגדה הזו לאחד המרצים האהובים עליי לעיון, מנחם
הירשמן, הוא כתב לי: אני איש מסורתי, אבל לא מצאתי כדוגמת ההגדה שנכתבה בעין חרוד
ב-1950. אני לא מבין את הנטייה שלכם לחזור לחלק מההגדה המסורתית, או שתחזרו לגמרי
למסורת, או שתמשיכו בהגדות שלכם, כי אתם רוצים לומר משהו משמעותי בשבילכם, אין
כדוגמת הגדת תש"י... וזה אומר אדם
דתי. חומר למחשבה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה