המסע להרי הפונטוס - שיחה עם ינון שבטיאל

רכסי הרי הפונטוס בתורכיה

המסע להרי הפונטוס
עפרה בריל
צילומים : ויקפדיה תמונות
פורסם בשנות התשעים במוסף 'חותם - על המשמר'

ינון שבטיאל (חוקר במלח"מ – מרכז לחקר מערות) ומנחם מרכוס (הסוקר הראשי של שמורות הטבע) החליטו לצאת למסע הרפתקאות בצפון טורקיה. מסע לאזורים לא מטוילים ולא מוכרים לקהל הרחב. הליכה בנוף אלפיני של שלגים וקרחונים ומפגש עם אוכלוסייה הכי פרימיטיבית הקיימת באגן הים התיכון. על המסע המרתק הזה מספר ינון שבטיאל.

מנחם הציע לי לצאת איתו למסע בטורקיה, אבל לא לטורקיה הקלאסית אלא לאלפים הטורקיים שהם חלק משרשרת הרי האלפים העוברים את חצי כדור הארץ לאורך 15 אלף קילומטר. בנינו מסלול לצפון-מזרח טורקיה משברי אינפורמציה, כאשר בשלושת הימים של המסלול לא היה ברור לנו לחלוטין לאן אנחנו הולכים. המטרה הכללית הייתה לנוע מצפון-מזרח עד לים השחור, בדרך החוצה את ההרים האלפים. האזור כולו נקרא רכס הרי הפונטוס.

את המסע התחלנו בעיר אנטליה, משם נסענו באוטובוס 28 שעות רצוף, כשהנהגים מתחלפים בדרך. מטרת הנסיעה – להגיע לעיירה מאוד נידחת בשם ארזורום. כ-80 קילומטר לפני ארזורום, עצר אותו מחסום טורקי ועשו לכל הנוסעים בדיקות ביטחוניות. אנחנו עם הדרכונים הישראליים התחלנו קצת להזריע, אבל לבסוף הורידו שני טורקים אחרים... האוטובוס המשיך בדרכו ואחרי עשרה קילומטר שוב מחסום ובדיקות. עד שהגענו לעיירה עברנו כארבע בדיקות. פתאום צץ מאי-שם קומנדקר עם חיילים חמושים במקלע, שליווה את האוטובוס עד לתחנה הסופית. כשבוע אחרי, הבנו שנחתנו בדיוק במקום שהייתה התקרית עם הפ.ק.פ. (המחתרת הטורקית שרצחה כמה גרמנים).
הצטיידנו באוכל קל – תאנים וצימוקים (כמו מטיילי סיני המפורסמים) ותפסנו אוטובוס עד למסעף כבישים שבו נמצא כפר נידח בשם בבאג'י (במאמר מוסגר אני חייב לומר ששירותי התחבורה והכבישים ממש מעולים בטורקיה.) בכפר הקטן (כל כפרון בן ארבעה-חמישה בתים מכונה בטורקיה 'יילה') בבאג'י ירדנו מהאוטובוס כמו שני משוגעים היורדים באמצע הדרך המובילה לשום מקום... ירדנו לכפר שבעצם לא רואים אותו, וכאן התחילה ההרפתקה שלנו.

התחלנו לעלות בעלייה קטלנית, עם תרמילים עמוסים ומזג אוויר חמים. הגענו לראש רכב המאסקיט (3,100 מטר), השקפנו על הנופים הבלתי ברורים ולא מוכרים של האזור כולו ובעזרת משפחות (של 350,000 שאינן ראויות לניווט) והחוש הבלתי רגיל של מנחם, הבנו שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון צפון. בדרכנו הנוף היה עוצר נשימה, יפהפה, כפרים ציוריים כמו בתמונות משוויצריה, מים זורמים מכל עבר, צמחייה נהדרת. בתום שלושה ימי הליכה הגענו לעיירה שהיוותה לנו נקודת מוצא. שוב תרמילים על הכתף ואנחנו מתחילים לטפס לגובה של 3,000 מטר.

נופי הקצ'קר

נשים משחקות כדורגל

עולים במעלה ההר ובדרך אין שבילים, אין סימני דרך, אין אנשים, אין כפרים. הגענו לגובה שמזג האוויר החל לתעתע בנו. מצאנו עצמנו למרגלותיו של  אגם חצי קפוא. סופה אדירה של גשם מטלטלת את האוהל ומאיימת לקורעו לגזרים ואנחנו בתוכו מתפללים שיחזיק מעמד ולא יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים, מה המרחק לכפר השכן ובעצם לאן ממשיכים בבוקר.
עברנו את הלילה בשלום, האוהל החזיק מעמד וכשיצאנו החוצה התברר לנו שהגענו למקום כל כך גבוה שהעננים כבר מתחתינו. לא רואים שום דבר, ערפל כבד ממלא את כל האזור. התחלנו ללכת צעד אחר צעד, מגששים באפלה, מחפשים איפה לשים את הרגל. כעבור זמן מתחילים לרדת מפסגת ההר והנה נשמע צלצול פעמונים של עדר. כיוונו עצמנו לצלצול הפעמונים והלכנו עוד כשלוש שעות על פי השמיעה בלבד, מחפשים את מקור הצלצול בערפל הסמיך.
בעצם, מהו פעמון מצלצל של פרות? הפרות מסתובבות בשטח ולנו התברר שאנחנו הולכים סחור-סחור אחר העדר המצלצל. אחרי כמה שעות הליכה ראינו תמונה מאוד מוזרה. למולנו, מתוך הערפל הופיעו דמויות בלבן והדמויות רצות כמו בפאטה מורגנה... כשהתקרבנו לדמויות התברר שזו חבורה של נערות בנות כפר המשחקות כדורגל בתוך ערפל, בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים!!
הבנות לא היו כל כך סימפטיות אלינו (אפשר להבין...). הן היו די מופתעות מהדמויות המוזרות שהופיעו לפתע מהערפל. ניסינו לשאול את שחקניות הכדורגל על כיוון מסוים שרצינו להגיע אליו, והן לא מבינות מילה באנגלית, מאשרות לנו שזה בסדר. עזבנו אותן להמשך משחקן וירדנו בדרך שנראתה לנו כשביל, והנה למולנו ממוקמת בקתה הבנויה בתוך סלע ושני נערים עומדים בפתחה.

הפרה שותפה לדירה
הנערים רואים אותנו רטובים לגמרי מהערפל והטל ומזמינים בתנועות ידיים: בואו! בואו! נכנסנו לבקתה. היו שם שני חדרים חצובים בתוך הסלע, חדר אחד טחוב עמוק בסלע ובו מצעים קרועים ומזרנים בלויים, אח קטנה ושולחן עשוי מבול עץ כבד. בחדר השני עמדו שתי פרות.

הנערים, בחביבות גדולה, חלצו לנו את הנעליים הרטובות, הדליקו את האח, בישלו לנו איזה משקה (דומה לדייסת סולת), ואנחנו הוצאנו את הכול שלנו והתחלקנו איתם. מנסים לתקשר איתם: "איפה פפה? איפה ממה?" הם לא מבינים מילה באנגלית. ביקשנו לאפשר לנו לישון בבקתה והם ברצון מפנים לנו את החדר מהמזרנים הקרועים, ישנים על השולחן הגס ולידם הפרות. בבוקר הם מעירים אותנו ולנגד עינינו סבתא מכווצת החולבת את הפרות בתוך החדר. הנערים מסבירים בתנועות ידיים שעליהם לצאת עם הפרות למרעה. נפרדים מהם ומשאירים בידם סכום "עתק" – 150,000 לירות טורקיות (כעשרה דולר). עיניהם נקרעו מסכום הכסף שקיבלו מהתיירים המוזרים, אבל הגיע להם. זה היה אחד האירוחים הנעימים בחיי, כי צריך לזכור שמדובר בשני ילדים (בני 14-13), החיים בראש הר אפוף קרח, בבקתה נוראית וקטנה וחולקים את חייהם עם שתי פרות וסבתא מכווצת.



לעבור את התהום ולפגוש באיש השלג

מהבקתה שהתארחנו בה התחלנו לטפס לפסגת האלטיפרמק. לפנינו שדות של שלג וקרחונים. רגלינו מבוססות בקרח ובשלג בלי ציוד טיפוס מתאים במיוחד. הולכים על פי תיאורים שמנחם דולה מזיכרונו הפנומנלי: "ישנו מעקף שאתה יורד למטה, עובר אוכף ואז פונה לדרום-מערב".
לפתע, בקטע מסוים בדרך לקרחון, אנו מוצאים עצמנו על פי תהום ושואלים שאלה קשה: איך עוברים? לחזור חזרה אין אפשרות כי זה אומר לרדת 1,000 מטר ולמי יש כוח? הטיפוס היה מאוד קשה והנשימה כבדה. החלטנו לשים כפינו בנפשנו ולעבור את התהום בעזרת חבל שהיה איתי. קשרנו את החבל לקצהו של סלע, ובצד השני קשרנו אותו לגופנו ועברנו את התהום בהליכה קרקסית, נאחזים בזיזי סלע כשאני אומר בליבי: "אלוהים אדירים! מה יקרה אם מנחם יישמט או אני אפול, מי יציל אותנו?" עברנו את התהום בשלום ועלינו לפסקת האלטיפרמק (3,200 מטר). מצאנו עצמנו משקיפים על עמק יפהפה שבמרכזו אגם. גדות האגם מכוסים בשלג, אך המים כחולים והצבע מהמם ביופיו. ירדנו לאגם ונטינו את האוהל לידו. בישלנו אוכל וכאילו להכעיס התקדרו השמיים וגשם אדיר יורד עלינו. נרטבנו עד לשד עצמותינו. בתקווה למצוא מחסה הרמנו עיניים ולהפתעתנו ממש בקרבה למקום גילינו בקתת הרים. ניגשנו לבקתה שהייתה נעולה במנעול גדול, פשפשנו בפתח הבקתה ומצאנו את המפתח.

אמרנו לעצמנו: "אין ברירה, נהיה מנוולים וניכנס לבקתה בלי הזמנה כי קר לנו ואנחנו קפואים ורטובים מגשם..." נכנסנו פנימה, הבקתה דומה לבקתה שהנערים אירחו אותנו רק בלי פרות. מסודרת יפה ומעל גחלי האח עומדים שני סירים מהבילים ובתוכם במיה מבושלת, עדיין חמה. כאן הפיתוי היה גדול – האם להיות זהבה ושלושת הדובים או לא?
בסופו של דבר החלטנו להשתמש בשירותי האכסניה בלי לנגוע באוכל. בעוד אנו יושבים ומתחממים, הרהרנו מה יהיה כשיגיעו אנשי ההרים וימצאו שפלשנו לביתם. לא ידענו כמה הם וחששנו לחיינו. יצאנו מהבקתה לאוהל הרטוב שלנו, החלטנו שלקראת חשכה, כשיבוא האיש (או האנשים) לבקתה, נבקש רשות ללינת לילה. בעוד אנו יוצאים מהבקתה ונכנסים לאוהל שלנו, מופיע מולנו איש שלג כאילו יצא מסיפורי האגדות. דמות ענקים, רובה תלוי על כתף, לבושה בעור עיזים עבה, מתקרבת בצעדים מדודים לעבר הבקתה ומפשפשת בחיפוש אחר המפתח.
ניגשנו לאיש בדחילו ורחימו ובתנועות ידיים שאלנו אם אפשר ללון אצלו... והוא בתנועות ידיים גסות הבהיר לנו שאין על מה לדבר בכלל.

ואנחנו נמלטים לאוהל הקטן שלנו. הלכנו לישון לצידו של אגם קרגול. בבוקר מתעוררים והנה לצידנו מוקם אוהל נוסף. ניגשתי לאוהל, נפתח חלון וראש מקורזל מציץ ואני חושב בליבי – אם זה לא ישראלי, אני צוללת... ומה את חושבת שלא צדקתי? זוג ישראלים רצו הרפתקאות, הלכו על פי עקבות שהותרנו בשלג והגיעו עד לאוהל שלנו. לא המשכנו יחד, אבל זו הייתה חוויה מיוחדת במינה – לפגוש זוג של ישראלים בחור כזה.
הגענו לעיירה קטנה, שם פגשנו כמה מטפסי הרים מקצועיים שהכירו פסגה בשם קצ'קר (גולת הכותרת למטפסי הרים באזור כולו). על המסלולים שעברנו איש לא שמע ולא התנסה. החלטנו לטפס על הקצ'קר, אך במשך יומיים היה ערפל כבד. נפרדתי ממנחם, הוא רצה לחכות להתבהרות ולטפס בכל מחיר. אני ויתרתי על הטיפוס.

מערת נטיפים

החיפוש אחר מערת נטיפים

נסעתי עם עוד בחור שפגשתי לעיירה ביזה שלגדות הים השחור. בקרבת הגבול עם גרוזיה, שם היינו אמורים לפגוש את מנחם לאחר הטיפוס, בעוד אנו יושבים באוטובוס, צד את עיני פרוספקט המתגלגל על הרצפה ובו תמונה של מערת נטיפים יפהפייה. אני נוטל את הפרוספקט, עובר באוטובוס בין האנשים ושואל בעזרת סימני ידיים איפה זה? אף אחד לא יודע.
האוטובוס נעצר לחניית ביניים בעיירה נידחת בשם קימשהנה (בצידי הדרכים יש שקתות מיוחדות לשתיית מים לנוסעי האוטובוסים). אני מנסה את מזלי ומראה את התמונה של המערה לנהג מונית מקומי והוא להפתעתי אומר לי, "כן, זה פה!" מיד החלטתי יחד עם הבחור לרדת מהאוטובוס ולראות את המערה. האוטובוס הפליג לדרכו ואנחנו נכנסים לעיירה הנראית כמו עיירה קלאסית במערב הפרוע. שאלתי את נהג המונית – "נו, איפה זה?" והוא מרים כתפיים – "לא יודע..." עם הפרוספקט הקרוע ביד התחלתי לשוטט בעיירה ולשאול כמעט את כל תושב שני – איפה זה? אף אחד לא יודע. ניגשתי לנהג מונית אחר, הראיתי לו את התמונה והוא עונה לי "באלדייה" (עירייה בערבית). "איפה העירייה?" "אני אקח אתכם", לוחץ על הגז ונוסע כ-150 מטר ומביא לבית גדול מאוד – עיריית קימשהנה. נכנסתי לבית העירייה עם הפרוספקט והובילו אותי למשרד התיירות המקומי. אני מראה לנציג משרד התיירות את התמונה ושואל: "מה זה?" והוא מתעניין ושואל: "למה לך לדעת?" אני עונה לו: "זה מקצוע שלי, חוקר מערות".  הנציג אומר בביטחון: "אין מערה כזו, אבל רגע!" הרגע הופך לשעה ובשעה הזו אנחנו מתכבדים בכוס תה. נציג התיירות מחייך לעברנו והמשרד מתמלא באנשים הבאים לראות את התיירים המוזרים עם תרמילים על הכתפיים ותמונה של מערה מסתורית.
אחרי שעה מופיעה ילדונת כבת 16. מסתבר שאחד הבחורים הביא מתורגמנית, בת אחותו. שלפו אותה מבית הספר והסיעו אותה בכבוד רב באוטו של העירייה. הילדה עם אנגלית של בית ספר עממי מתחילה לברר מה אנחנו רוצים. אנחנו מסבירים – רוצים לראות את המערה, והיא מתרגמת את דברי הנציג שחוזר ואומר: לא מוכר. אין לנו מערת נטיפים. התייאשנו מהמעמד המוזר הזה. אמרתי להם: אוקיי, תודה רבה – ורציתי ללכת. ברגע זה נפתחה הדלת ונכנס ראש העיר  של קימשהנה. ראש העיר שואל את הנערה בנימה אבהית – מה קורה? והנערה מסבירה. הוא אומר לה משהו ואורו עיניה. חכו! היא אומרת לנו. ישבנו וחיכינו כשעתיים. בינתיים הם נסעו באוטו של העירייה לחפש זקן שראש העיר ידע שהוא מצא מערה. אחרי כשעתיים מגיע הזקן ובידו צרור מפתחות גדול.
"כן", אומר הזקן, "אני גיליתי מערת נטיפים, אבל ראש העיר אמר לנעול אותה ולא להגיד לאף אחד".
אני מראה לו את הפרוספקט הקרוע שבידי ושואל: "מאיפה התמונה הזאת?" והזקן
עונה: "לא יודע..." (הפרוספקט אמיתי ממש כמו שרואים במשרדי התיירות ואיש בעירייה לא יודע מי הוציא אותו). אני שואל את הזקן – "אתה יכול לקחת אותנו למערה?" "כן", עונה הזקן, "אם ראש העיר מרשה, אני אקח אתכם". ראש העיר נתן את הסכמתו ואנחנו נכנסים למונית עם הזקן ונציג מטעם העירייה. נוסעים כ-25 ק"מ לעבר פסגתו של הר, בדרך עפר איומה ומלאת אבנים, כשנהג המונית מקלל (אבל ניתן לו שכר הוגן – 20 דולר) והוא נוסע. מגיעים לחור בהר הנעול בקרשים, הזקן יורד ופותח את הדלת המחוזקת בשרשרת ברזל, נכנסים פעימה עם פנסים על הראש, ומה אגיד לך עופרה... זו אחת המערות היפות שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.
יש שם צבעוניות משגעת, נטיפים בצבעי אדום, לבן וכחול בצורות מדהימות. אין שום בעיה להיכנס לסערה ולהסתובב בתוכה.
כשיצאנו מהמערה המומים מהיופי, אמרתי לנציג העירייה: "שמע, זה נכס, זו פנינה לתיירות. אתם חייבים לפתוח אותה לקהל... אל תשאירו את זה ככה" והוא עונה לי בנימוס טורקי: "כן... כן..." נפרדנו מהם בחיבוקים ונשיקות והמשכנו לעבר נקודת המפגש עם מנחם. מכאן המסע שלנו הפך להיות שגרתי. חזרנו לאנטליה ושם התבשמנו ממראות טורקיה הקלאסית.

סוף דבר
- ינון, מי היא האוכלוסייה הכי פרימיטיבית באגן הים התיכון?"
- הם אנשים סימפטיים וחביבים החיים בעוני רב. לא מבינים שום שפה חוץ מטורקית. פעם בחודשיים יורדים מההרים להביא אספקה. המזון שלהם מורכב מקמח, סולת, סוכר ותה. אין בתפריט לא פירות ולא ירקות. לכן מצב השיניים להם נוראי. אין בבתים חשמל ולכן גם לא רדיו וטלוויזיה. המים מגיעים לבקתות על ידי הטיה של זרזיפי מים היורדים מההרים. השירותים מסודרים במבנה עץ הבנוי על זרזיף של נחל ומי הנחל שוטפים הכול למטה. רכושו היקר ביותר של הכפרי החי בהרים הוא הפרה. ממנה הוא מייצר את החמאה, הגבינה הקשה ודייסות למיניהן. את הלחם הם אופים בעצמם. מעניין הקוריוז הבא, המלמד על רמת המוסר של האנשים. ביום חם מאוד במסע הגענו למבואות אחד הכפרים והתרחצנו במי הנחל הזורמים. התפשטנו עירומים כביום היוולדנו. כנראה שמישהו ראה אותנו. שעה לאחר מכן, כשנכנסנו לכפר פגשנו אדם נכה ששכב על מיטה מחוץ לביתו. ביקשנו ממנו שיורה לנו את הדרך והוא הסביר בתנועות ידיים שאסור להתרחץ עירומים בציבור, כי זה לא מכובד למוסלמים. הבנו ממנו שהידיעה שזרים רוחצים בעירום בנהר עברה כאש בשדה קוצים.

- היית ממליץ למטיילים לצאת למין מסע הרפתקאות כזה? מסע שיש בו הרבה הימור על החיים?
- כשאתה יוצא למסע כזה, אתה אף פעם לא חושב שיש בו הימור על החיים. הדברים נראים באופן כללי מסודרים. יש תיאור דרך, יש מפה. הבעיה היא שבשטח לא פעם מגלים שהתיאורים לא תמיד מתאימים למציאות ואז אתה לוקח הימור וממשיך מתוך מחשבה שתמצא בסוף את התוואי שהתכוונת אליו. בנוסף לכך אנחנו שני אנשים למודי טיולים; מים – יש, סיבולת וכושר גופני – יש, כך שאפילו אם נמצא את עצמנו עוד יום-יומיים מעל התכנון, נחזיק מעמד.

- אבל אופייני לישראלים לצאת לשטחים לא מוכרים (כמו הזוג שפגשתם...). יש בזה המון שחצנות, משהו שיש בו משחק בחיים...
- נכון, אבל היה הבדל משמעותי בינינו לבין הזוג הזה שיצא בלי מפה ובלי תיאור דרך. אנחנו ידענו בביטחון שלא נלך לאיבוד. ידענו את אפשרויות הנסיגה לאחור, את דרכי המילוט,