מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) -חצץ שחור - מפל הנעורים

 

איתן כילד בן שלוש

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

ל מ ה   "ק ב ץ"?

בהיותי בן חמש נולד אחי ראובן. הוא נולד בעין חרוד, כי לשם היו מובילים אז את היולדות. (בית החולים עפולה שנבנה על ידי חברי הקיבוץ, היה אז בתהליך בנייה). מספרים לי כי קינאתי מאוד-מאוד באח הקטן.
לאחי ראובן קראו בחיבה "רורו", מכאן בא הכינוי "כרוב", ובתרגום "קבץ" שדבק בו עד היום הזה. היה זה יעקב ביסטריצקי, בנו של נתן ביסטריצקי, שבילה בחופשים עמנו והוא ידע לתרגם כרוב ל"קבץ".
במאורעות 1929 היינו בעפולה, כאשר לילה אחד העירונו והובילו אותנו בבהלה לעפולה ה"עיר". זוכר אני את הנהג, קימל, אשר לקח אותנו במונית שלו לבניין פיינגולד, שם ריכזו אותנו מחשש התקפת הפורעים הערבים. את אחי, ראובן, הושיבו באיזו אמבטיה ואני נתבקשתי לשמור עליו. זוכר אני את מכול ודודייה שהיו חמושים באקדחים. הם אמרו כי תפקידם לסייר לאורך מסילת הברזל. אנו היינו נרגשים מאוד באותו לילה...
המעבר לאבו שושה
ידענו שיש באבו שושה פלוגת אנשים שמכינים את "המחנה". דיברו על זה הרבה. אני זוכר יום חורף אחד, הייתי חולה, גשם ירד ואבא שלי הושיב על שולחן בבית הילדים והבטנו לכיוון דרום-מערב. הסלעים מכיוון אבו שושה נצצו מהגשם ואבא אמר:
"אתה רואה, תוכי (הוא קרא  לי תוכי. שאר החברים קראו לי בשם חיבה איתי), אתה רואה את הסלעים הנוצצים? לשם יעבור הקיבוץ. זה המקום שנקרא אבו שושה ואליו יעבור הקיבוץ בקרוב".
יום אחד העמיסו כמה צריפים על המשאית של הקיבוץ. המשאית יצאה לדרך, ובדרכה לאבו שושה התהפכה! כמה חברים נפצעו, ביניהם גם אבא. אימא שלי סיפרה על האירוע לכמה חברות אשר התגוררו ליד השובך. היא הייתה נרגשת וחיוורת. אני בכיתי והיה קשה להרגיעני.
לאחר כמה ימים הודיעו לנו שכל הקיבוץ עובר למקום החדש. שמחתי שאנו, הילדים, ניסע ברכבת ולא במשאית.

איתן בחג הביכורים 1930

מה שתפתיע הוא הסיפור על הכלב צידקוב, שישב בשיחת הקיבוץ, כך סיפרו החברים, זקף את אוזניו, הקשיב למה שדיברו ולמחרת נעלם. כשהחברים הראשונים הגיעו לאבו שושה קיבל את פניהם הכלב צידקוב בקפיצות שמחה ובכשכושי זנב.
לכלב יש, כמובן, אינסטינקטים. מדי פעם החברים היו נוסעים עם עגלות וסוסים או פרדות לאבו שושה, לביקור, והכלב למד את המסלול והגיע לפני כולם.
המסע ברכבת העמק היה עבורנו חוויה עליזה ומעניינת. הרכבת נסעה לאט וראו את השדות חולפים ואת עמודי הטלפון נעלמים מאחור. אפשר היה להספיק לרדת לקטוף כמה כלניות (אז לא היו איסורים כי החברה להגנת הטבע טרם נוסדה), ולהספיק בריצה קלה להשיג את הרכבת. יום אחד נעצרה הרכבת ללא כל תחנה. מסתבר כי חמור חסם את דרכה ולא זז מהמסילה. נהג הקטר צפר וצפר. חמור זה חמור והוא לא זז, עד אשר ירדו כמה בחורים ובכוח הזיזו אותו. רק אז המשיך המסע בדרכו.

רכבת העמק

גברת אחת שישבה מולנו ברכבת, נשאלה פעם על ידי מיכה מדוע לא ניגבה את פיה לאחר שאכלה תות אדום.
איש זקן נשאל בחן: "סבא, מתי תמות?"
לעיתים היינו משתוללים ורצים בין הקרונות, ואף ננעלים כמה ילדים בבית השימוש, כדי להערים על הקונדוקטור ולא לשלם.
הפעם לא התפרענו. הייתה הרגשה של רצינות וחשיבות הרגע. הרי אנו עוברים למקום חדש! הקיבוץ יבנה את ביתו באבו שושה.
שרנו שיר שעמנואל חיבר:
"בין הרי אפרים קר לי בידיים
נמהר נחושה, נבנה את אבו שושה".
לאחר שעלינו על הרכבת בעפולה, עצרנו לכמה דקות בתחנת כפר ברוך וראינו שהגננות צוחקות. מסתבר כי ממשלת המנדט הדפיסה על הכרטיסים "כפר ברוח".
הגענו לכפר יהושע, לתחנה קראו: "תל שמם". ירדנו מהרכבת ושמחנו לפגוש את המשאית שלנו אשר הספיקו לתקן אותה לאחר ההתהפכות.
נסענו במשאית, ישבנו על ארגזים, לא הרשו לנו לעמוד כי זה מסוכן. עברנו את "נהר הקישון". לא היו הרבה מים. בחורף המים גואים והקישון עולה על גדותיו.
בחורף הקודם, כך סיפר לי אבא, ניסו שני חברים לחצות את הקישון בשחייה. שמחה עבר בשלום ונוצק איבד שני מגפיים אשר נסחפו בזרם החזק.
המשאית הרימה ענני אבק וסוף-סוף הגענו למחנה באבו שושה. אבו שושה הוא שמו של הכפר הערבי הנמצא ממערב לנו. ליד הכפר עמד חאן עתיק ובו השתכנה, כאמור, קבוצת החלוץ אשר נשלחה להכין את "המחנה" עבור הקיבוץ כולו. שמחנו מאוד כאשר פגשנו את הורינו, התרגשנו והתנשקנו. אבא שלי כבר החלים מפצעיו, לאחר התאונה. הוא הראה לי את הצריפים אשר יצרו ריבוע. זו הייתה החצר המרכזית. מול הצריפים עמדו מבני המשק, לול קטן, אורווה ורפת.