נומה עמק - קטע מספר של רות נצר

פסלו של אוגוסט רודן- נכבדי העיר קלה  (צילום מהויקופדיה)

כשערכתי את עלון הארכיונאים- מה נשמע- הגיע אלי קטע מספר שעדין היה בכתובים. קטע מופלא שכתבה רות נצר על ילדותה בקיבוץ של פעם. 

נומה עמק

רות נצר

(פרק מתוך ספר בכתובים על ילדות בקיבוץ בשנות החמישים).

                                        (פורסם ב'גג', כתב עת של אגוד הסופרים.)

מקום מגורי הילדים נקרא בית: 'בית ילדים', ומגורי ההורים נקרא 'חדר'. איזה היפוך יוצרות אירוני. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי מועברים מחדר לחדר בשנים המוקדמות, והם אינם מוצאים מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי.
הרהוט בחדר ההורים היה מינימלי; מיטה, ארון, שולחן, כיסאות, שידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מותן האהיל. במעומעם עולה בי גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.
על הקיר הייתה תלויה תמונה אחת שאימא אהבה, תמונת פסל של הפָּסל הצרפתי רודן: פני אישה מהורהרת מכונסת בעצמה, ממש כמותה.  פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. אולי פסליו של רודן היו האהבה המשותפת של אבא  ואימא.   
הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. לימים סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית הייתה שפת אמם ובשפה ההיא דברו עם הוריהם בילדותם והם גם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבכל השנים של שהותם בארץ לא למדו את העברית. באיזשהו אופן הגרמנית שאבא ואימא דברו בה הייתה בעלת גוון מרוכך ולא הייתה בה הנוקשות הדוחה והמאיימת של הגרמנית שפגשתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי מושג שהיה שם ואבד. 
הייתה להם מפת שלחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.
כשתמותו –  המפה תהיה שלי  –  אמרה הילדה שהייתי.
לא הבנתי מה אמרתי. 
אימא הביאה אתה כרכים של ספרי גיתה ושילר עטורים בקליגרפיה גוטית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.
והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים –  עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכול בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ. 
חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומאורך, שיש לו מרפסת משותפת. חברי הקיבוץ אימצו לעצמם את מנהג המקום, מנהג הערבים, ובנו את הבתים הראשונים האלה מלבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים הייתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה מים צוננים תמיד.

נוטר  שותה לרוויה מהג'ארה בעלייה של קיבוץ עין השופט  לג'וערה 1937 (ארכיון הצילומים עין השופט)

השרותים היו במבנה אחר, הרחק מחדר ההורים. ובחורף, בחושך, כשהעצים שם רעשו ברוח, היה מבהיל כל כך ללכת לשם. מה גם שחדר ההורים היה בקצה הקיבוץ, והשירותים - סמוך לשדרה שגובלת בשדות, ומעבר לשדות - הערבים.
מאחורי חדר ההורים היה דשא. בצידו היה מדרון אדמה, שבחורף היה בוצי וחלקלק. זיכרון עמום של משחקים מאחורי החדר של ההורים, כשהם ישנים בשנת הצהריים בשבת. מבעד האשנבים הנמוכים אפשר היה להציץ פנימה, לראות אם ההורים כבר התעוררו. פעם אחת יחידה, כשהצצתי, ראיתי אותם מתנשקים. זו הייתה הפתעה. סוד שאין מדברים אודותיו. 
אולי בכל זאת אהבו אי פעם זה את זו. 
ארגז-ליפט של עץ בו הביאו את חפציהם מגרמניה שימש כמחסן מחוץ לחדר ההורים. סביבו השתרג וטיפס צמח הפסיפלורה, שאז לא ידענו את שמו. בגלל פרחיו הנהדרים, הכחולים-סגולים דמויי השעון קראנו לו שְעוֹנית. עוד צמח אהוב היה שם - שיח נמוך, אפרפר-כסוף וריחני, ריחו כעין הזעתר והלבנדר יחד. שיח רב שנתי, שורד חמסינים וקרה, חסין שנים, והוא משמר מראה-ניחוח אהוב. לימים שתלתי אותו בגינתי, ואת שמו איני זוכרת.
בגינה הקטנטנה ליד הבית אבא גידל פרחי ציפורנים ורודים, ציפורני חתול צהובים, פרחי שמש שנפתחים לאור, דליות פסטליות, לוע ארי מתגבה ופרחי כובע-נזיר בכתום בוער קטיפתי. אז עדיין לא ידעתי מהי צורתו של כובע נזיר, חשבתי ששמו של הפרח שייך לשמו של התל הקטן שבקצה השדות של הקיבוץ, הוא תל חוּנָזִיר, שהיה קרוב לגבול חלקות הערבים ולא הורשנו לטייל אליו.

פרח הפסיפלורה   

בתקופה שההורים גרו בחדר ההוא, ואני בת עשר, יום שישי אחד עם כניסת השבת נשמעה נקישה בדלת חדר ההורים. איש צנום, נמוך קומה, יגע פנים, תרמילון קטן בידו, הציג עצמו לפני אבא כמכר רחוק. אבא נבוך, מפשפש בזיכרונו, לא ממש מכיר את האיש, אבל מזמין אותו באדיבות להיכנס ולהתארח אצלנו בשבת. מי היה האיש?
הוא נראה לי איש ערירי, מסכן, פליט החיים, אולי מ'שם'? כעני לפתח בא לחפש חום משפחתי, קרבת משפחה, או לפחות שבת אחת של אוכל וקורת גג. אבא והאיש השתדלו, אבל השבת צלעה, ושניהם התקשו לפתח שיחה. גם אימא לא הייתה אשת שיחה. היו שתיקות של מבוכה. שיחה מאולצת, אולי אפילו בושה בקרוב העני. למחרת השבת האיש נסע ולא שב. נותרה עליבותו וכלימתו. ובי נותרה תחושת כלימה ואשמה שלא ידענו לארח את הדל והאביון שהתדפק על דלתנו. כל השנים לא שאלתי מי היה, ומה עלה בגורלו. כשכבר שאלתי, לא זכרו. 
שנים רבות עברו עד שאבין שגם הורי היו פליטים. שהורי החלוצים לא היו אלא מתבגרים שנעזבו לנפשם בארץ קשה. שנים עברו עד שהבנתי כמה קשה להיות מתבגר עקור, פליט, ושהחזרה המיוחלת מהגלות אף היא הייתה גלות. 

בגלל המחסור המצומצם בספרים לבני גילי שחסרו לי כל כך, שקעתי בגיל של ראשית קריאה בספרים היחידים שהיו להורי. היה שם ספרון דק, 'מסדה' – פואמה שהייתה ידועה מאד בזמנה, של יצחק למדן, שפורסמה לראשונה בשנת 1927, על החלוצים הכורעים ביגונם העייף. זה היה הספר של אבא. אולי קרא בו את גורלו שלו:
"הַרְאִיתֶם היוֹם? בְּעֶצֶם קְרָב, אֶחָד הִפִּיל עַצמוֹ מֵרוּם הַחוֹמָה לַתְהוֹם... נִלְאָה נְשֹא, עָייָף... גְלוּי פָּנִים יִתְהַלֵּך הַיֵאוּש בַּמַחֲנֶה... ואֲנִי גַם רְאִיתִיו מִתְחַמֵּק מִן הַמַּחֲנֶה. אֵין זאת כי גָמלָה בּוֹ כְּבָר שְתִיקָה זֹאת נוֹרָאָה וַיִתְחַמֵּק לְהַשִּיל פִּרְיָהּ לַתְּהוֹם."   את הספרון הנדיר הזה מצאתי בספריתו של אבא, כשעבר למוסד סיעודי, ואספתי אותו לספריתי. שירי מסדה מלווים באיורים דמויי תחריט של קוים לבנים על רקע שחור, של נחום גוטמן. איורים מופלאים חדורי אימה ולהט וכיסופים דתיים. בדף העטיפה האחורית מצוטטים דברי קורצוויל על שירת למדן שהיא שירת הלב והמצפון הלאומי. אני קוראת שוב בשירי מסדה ומבינה מה גדול היה הפער בין החזון והמציאות, ואיך אמונה יוקדת יכולה  להתהפך ליאוש.

כרזה מאוירת מעשה ידי זוסיה עפרון, כוללת צללית דימוי של חלוצים רוקדים של מאיר גור אריה, דקל וצמחייה, פתח בקיר אבנים ישן, וצורת המשולש של אוהל חלוצים,,^[1] הוכנה לערב הקראה של הפואמה שנערך על ידי חניכי קן "השומר הצעיר" באירופה , 1929

בין מעט הספרים של אבא ואימא מצאתי עוד שלשה ספרים שהשפיעו עלי עמוקות. הייתי אז בת שמונה-תשע בסך הכל. קראתי כל מה שמצאתי. לאימא הייתה קרבת לב לספרים האלה. לא עלה בדעתה שמוקדם מדי שאקרא ספרים אלה שמלאים בסבל העולם. אולי אפילו ההיפך, הרגשתי שהיא היתה גאה ואפילו שמחה על כך שאני קוראת ספרים שמקרבים אותי לעולמה, ומדברת אתה עליהם.
האחד היה ספר 'האחים' על צבי ואפרים גוּבֶר שנפלו שניהם במלחמת השחרור –  מופת הקורבן, בטרם יהרגו אחים רבים אחרים במלחמות ישראל שעוד יבואו. רבקה גובר ובעלה הקדישו את חייהם לעזרתם של עולי חבל-לכיש ובאו לגור איתם. רבקה גובר הייתה אשה אמיצה. באחרית ימיה קפצה אל מותה מקומה עליונה בבית אבות בו התגוררה.
הספר השני היה ספר ציורים של האמנית הגרמניה קֶטֶה קוֹלבִיץ, שחיתה בתחילת המאה העשרים. על הדף הראשון אמא כותבת הקדשה לאבא: "למאיר ליום הולדתך מאת לאה שלך". עוד עדות לקרבה שהיתה אי פעם בין הורי.
קולביץ מתעדת בריאליזם סוציאלי נוקב את סבל העניים המרודים בגרמניה של לפני המלחמה הראשונה ואחריה. היא מתארת רעב, יאוש, כאב אין אונים, קדרות מזעזעת של חיי עוני. אמהות וילדים רעבים, וזעקת שבר אילמת על מות ילדים. בנה שלה נהרג במלחמת העולם הראשונה. ציורים אלה בתקופת השפל בגרמניה השתלבו עם המאוויים של החלוצים העבריים – כך הבנתי –  להקים חברה צודקת יותר, במקום אחר, בארץ ישראל. העוצמה והכוח המוסרי של ציוריה השפיעו על התודעה האנושית-חברתית שלי מבלי דעת.
אל ציוריה של קולביץ חברו מאוחר יותר תמונת אוכלי הבולבוסין והכוֹרים קשי היום ברישומים של ון-גוך, מוכרת הגפרורים הקטנה שקופאת בקור, והנסיך המאושר כביכול שביקש מהצפור שתנקר את עיני היהלומים שלו, כדי לתת אותן לעניים המרודים שרוקקים דם כדי לרקום פאר לעשירי הארמונות. 
והיה כמובן ספר השירים של רחל שליווה את אמא מאז עלומיה, ופניה היגעים החיוורים בפתחו, פנים של עצב ערטילאי. פני אהובה מיוסרת לבושה חולצה לבנה. פני הסבל שהתקדשו בדמותה הרומנטית. אז לא ידעתי את הפער בין היחס המעריץ של הישוב לשיריה, לבין נטישתה של רחל על ידי אוהביה וחבריה בעת חוליה ומותה.
רבים משירי רחל אהבתי. אמא אהבה מאד את השיר של רחל שתמיד דומה היה עלי שהיא שרה בו על עצמה: 
"לא שרתי לך ארצי / ולא פארתי שמֵךְ / בעלילות גבורה, / בשלל קרבות; / רק עץ ידַי נטעו / חופי ירדן שוקטים. / רק שביל כבשו רגלַי / על פני שדות ".

דיוקן מאויר של רחל המשוררת 

הערבים שמכרו את אדמותיהם לקרן הקיימת בכסף מלא האמינו שהיהודים יברחו, בסופו של דבר, מפני הקדחת והחום, והאדמות יחזרו אליהם. ובינתיים הם גנבו מהשדות של הקיבוץ, עקרו את עצי המטעים והציתו אש בשדות הקיבוץ שהבשילו. כמעט כל שני וחמישי, שנה אחר שנה, בימי הקיץ הלוהטים ממילא, צלצל הפעמון הגדול בקולו המבשר רע, לרוץ ולכבות את השרפות. 
ופעם אחת יצרו הערבים טבעת אש סביב הקיבוץ כולו. שנים רבות חשבתי שהזיתי את זיכרון האימה הזה, עד שהתחוור לי שאכן היה. 
כשלמדנו בשיעור לספרות את 'הפעמונים'   של טשרניחובסקי, שמספר על ההידָמָקים שטובחים ביהודים, והמורה יצחק מאיר, שמשפחתו היתה  ניצולת שואה, קרא בקולו הדרמטי: 
 "אֶל רַעַם פַּעֲמוֹנִים - קוֹל קוֹרֵא לְדָם  - בָּם-בָּם! בָּם-בָּם! "  - שמעתי את קול הפעמון ההוא חורש הרע.
הפעמון  הקיבוצי שימש לקריאת הצבור לארוחות ולאספת חברים בצלצול איטי, ורק לכיבוי שרפות היה קולו מזעיק את כולם בצלצול מהיר ומאיים. 
ליד הפעמון הזה היה נעמד 'חמר', חמור הרים שקט וידידותי, שהיו מעמיסים עליו את כדי החלב מהרפת והיה הולך יום יום ללא ליווי מהרפת אל המטבח ונעמד ליד פעמון האזעקה שהיה ליד פינת מחסן המכולת.

אוקטובר 1998 - ימי חום לוהטים במיוחד. שורת שריפות פורצת בבת אחת באותם ימים; הרי הכרמל, ואדי ערה, הרי נצרת, הרי ירושלים. מאות דונמים  עולים באש. בתי ישוב נשרפים. ישובים מפונים. קצת הזנחה של מטיילים והרבה הצתות של ערבים. אחר כך ירח עגול ולבן מיתַמֵם מעל ההר שהיה עשן כולו.
האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
אפילו בִתִי נזכרה אז בסיפורים שספרתי לה על טבעת האש ההיא סביב הקיבוץ. 
ואימא אמרה לי, תמיד את מזכירה את הפחד מהאש שהייתה אז. 
זה לא היה פחד, זו הייתה אימה, אני אומרת.
באחד מלילות אוקטובר ההם חלמתי ששותלים עצי זית בגינה שלי. אלה הזיתים עתיקי הימים, עתיקי הגזע, ששורדים את השרפות הגדולות, והם ממשיכים את החיים העיקשים ומתחדשים.

כשהרהרתי בבגרותי בגיבורי ילדותי הלכו ונכתבו בי השורות האלה:
אָכֵן, לֹא גִּיבּוֹרִים מְנוֹפְפֵי חַרְבוֹתֵיהֶם / דָּהֲרוּ בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה וְהָעֹלֶשׁ שֶׁל יַלְדוּתִי.  / לֹא עֲלָמוֹת וַעֲלָמִים יְפֵי מַרְאֶה בִּטְרַקְלִינִים שֶׁל שַׁיִשׁ / טוֹפְפוּ בְּחֵן בִּמְחוֹזוֹתַי. // כִּי בִּשְׁבִילֵי מְכוֹרָתִי בֵּין חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטָה / וּבֵין רֶכֶס הַגִּלְבֹּעַ, שָׁם שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ תָּם לִגְוֹעַ – / הִתְהַלְּכוּ צְנוּעֵי גְּבוּרָה, זוֹרְעִים בְּדִמְעָה. // הוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי   –  חֲלוּצִים שֶׁל הִתְמַסְּרוּת / רוֹמַנְטִיקָנִים שֶׁל מָוֶת וּגְאֻלָּה / עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף / עַל סִפָּהּ שֶׁל אֻמָּה / חַיֵּיהֶם –

באחד הימים קראתי את השיר לאימא - והיא כבר בזקנתה - בטון שיש בו פתוס ואירוניה כאחד, ופתאום נשבר קולי, ועלה הכאב.  

שריפה ב 1998 צילום מהויקופדיה