יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

זכות השיבה למי?

אופיר שבתאי נולד בקיבוץ בית אורן. בגיל שבע משפחתו עברה לקיבוץ דליה.מגיל צעיר הוא טוען , נטמע בו הרצון והעניין לחקור את ההיסטוריה של הארץ הזו –דרך הרגלים ובעזרת הספרות. מגיל צעיר הוא רצה לדעת על הכפרים הערביים שהיו באזור רמת מנשה ,מאיפה הגיעו תושביהם ,מה היה טיב היחסים בין חברי הקיבוץ הצעירים שבאו להתיישב באזור לבין תושבי הכפר הערבי.
בשנתיים האחרונות –טוען אופיר- הכפרים הערביים הנטושים באזור רמת מנשה חזרו לחיים מחדש.תנועות כמו הג'יהאד האיסלמי ותנועת חמאס מביאים  בנים ונכדים של תושבי הכפרים הללו ומספרים להם סיפורי מקום.מראים איפה היה הבית המשפחתי ואיפה בית הקברות.
בהרבה כפרים בתי הקברות סומנו מחדש ,נוקו- שמות האנשים הקבורים לא נכתבו כי הם לא יודעים מי קבור שם ככל הנראה..
 ( זה בניגוד לדת  האיסלם לציין על הקבר את שם האדם שמת) אבל מתבשלת סיפורת שלמה שמסופרת בעל פה על האנשים הקבורים.
אני בא לאירועים כאלה , יושב אתם ושומע את הסיפורים. העובדה שאני דובר ערבית שוטף עוזרת לי מאוד.
חוץ מהסיפורים שבעל פה ( orate history זהו "מדע" בפני עצמו ) יש ניסיון נוסף להחיות את נושא הכפרים הערביים שננטשו ב- 1948 דרך האינטרנט.יש לא מעט אתרים פלסטיניים שאפשר לראות אותם כאתרי הסתה ואפשר לראות אותם כאתרים הבונים את ההיסטוריה הפלסטינית מחדש. אפשר לבחון את התמונות וההסברים על פי תחושת בטן או על פי ראייה קצת יותר מחקרית. אני החלטתי לקחת את הדברים ולעגל קצוות . כדי לעגל קצוות אני צריך מידע ,לכן חשובה לי מאוד עדותם של וותיקי הישוב הזוכרים עדין את מערכת היחסים העדינה עם ערביי האזור.יחד עם העדויות הניתנות בעל פה אני מבקר הרבה בארכיונים של הקיבוצים ומוציא משם חומר כתוב.
באחד מאתרי האינטרנט שנקרא עבדללה  רואים את הכפר סובריין. סובריין היה כפר גדול שהיו בו 2700 תושבים והוא נמצא על יד קיבוץ דליה.
ערבי הגר בלונדון  וואליד חלידי סוחר מבוסס , כותב באתר על 400 כפרים שהיו ואינם. חלידי מראה את מקום הכפר,את נקודת הציון שלו,כמה תושבים היו בכפר ועוד כל מיני סיפורים..חלק מהאינפורמציה מבוססת על ספריו של זאב וילנאי.. בין יתר הכפרים הוא מספר על הכפר ריחניה.

ביתו של מחמד חאג' עומר בריחניה


גודלו. בתי הכפר היו "עלובים " בתי תבן וחושות. באתר האינטרנט מוצגים בתים יפיפיים כאילו הם הבתים שננטשו ב- 48 ולא כן הוא-חקרתי את התמונה והסתבר לי שאלה הבתים של המושב עין - העמק היום - שהם באמת ברמה גבוהה מאוד.אבל אין שום בעיה לסלף את ההיסטוריה גם בדרך הזו...

באחד מהאתרים מלמדים את הילדים הפלסטיניים  על סיפורי עם ישראל ממלכות דוד ושלמה.הטיעון המרכזי שם , שהם השתלטו על ירושלים שהייתה תחת שלטון ערבי (ירושלים הייתה לערבית רק ב-636 לספירה) משולל יסוד.
כאשר מגיעים לציונות השנאה מתחילה לבעבע בצורה רצינית.חשוב להם לכתוב את המשפט "הציונים התגעגעו לאדמתם "במירכאות" .אפשר לראות ולהבין שהחומר לא נכתב מתוך כוונה ללמד עובדות אמיתיות.

של מי האדמה הזאת?


מדברים הרבה על זכות השיבה ואני רוצה לדבר על האדמה ועל העובדות שאני מוצא.
בתקופת האימפריה הטורקית העותומנית בשנת 1858 מנסים העותמנים לעשות בפעם הראשונה סדר באימפריה שלהם גם  בהיבט הקרקעי.
יש להם אימפריה ענקית והם עושים רה- ארגון בקרקעות.למי שייך הגוש הזה ולמי שייך הגוש הזה. הרצון לעשות זאת בא כתוצאה מהשפעה מערבית. הטורקים מביאים מומחים מגרמניה וצרפת שעוזרים להם למפות את חלקות הקרקע.איך עושים סדר? עובר צוות בכל נפה ומנסה לרשום את הגושים ,על ידי מדידות  והעברה של ידע בעל פה.בתרגום מעשי , עומד פלח ליד פקיד טורקי ואומר לו:" החלקה שלי הולכת מעץ הברוש לגל האבנים הזה ואז היא עולה פה בוואדי " . הפקיד משרטט ורושם וזה להלן ייקרא "גוש א". גוש א שייך למוחמד עבדול ראזק- לו ולמשפחתו מעתה ועד עולם. למסמך זה אנו קוראים - קושאן.ומסמכים כאלו ישנם בקושטא ובאיסטנבול וחלק קטן ישנו אצלי.
בשנת 1859 נפתח בחיפה משרד הטאבו . במשך השנים הבית המקורי נהרס אבל ממש באותו מקום כעשרים מטר משם נבנה משרד הטאבו חדיש של מדינת ישראל. במשרד הטאבו מבקשים לבוא עם הקושאן ולרשום את חלקת האדמה בטאבו.היום אני יכול להיכנס למשרד הטאבו ולמצוא את אותו קושאן שדיברו עליו בעל פה- אבל איפה עץ הברוש? איפה גל האבנים? לפעמים מוצאים ולפעמים מאוד קשה למצוא.

חוק הקרקעות


בחוק הקרקעות יש להבדיל בין חמישה סוגי אדמות והן:
1. אדמת וואקף – אדמה של הקדש לדת. זוהי אדמה שלא מועברת מעתה עד עולם לשום גורם בעולם. מה שהוא וואקף הוא וואקף לעולם. אם נשליך את זה על זכות השיבה – אלה בתי הקברות      (למשל בית הקברות בג'וערה , של אריסים שגרו בג'וערה עד  1937, זה וואקף מבחינתם. ) בית הקברות הוא קטן, אבל זהו בית קברות. מתחת לגבעה , על יד המעיין.  בית קברות הוא כמעט תמיד בזיקה למעיין. אין שם קברים אבל זהו המקום. גם אם לא , הם מספרים שכן. ואז לך ותתווכח....
2. אדמת המולך. אדמת המלך. שייכת למשפחה. בעל המשפחה נפטר, נרצח וכן הלאה וכן הלאה, נעלם, האדמה חוזרת למדינה. המדינה מחליטה האם היא נותנת אותה עוד פעם או לא.
3. אדמת מתרוכה – אדמה השייכת לציבור. הדרכים,מרכז הכפר, האגם, המזרקות.
4. אדמות שוממות, בלתי מיושבות.  NO MAN LAND בלאד אל רוחה, אם תרצו, המקום הזה, רוב רובו היה אדמה שוממה. הם עיבדו מעט מאוד קרקעות על יד הוואדיות, עד שהגיעו היהודים, הוציאו את האבנים והתחילו לעבד עוד פעם מחדש.
5. אדמות ג'יפהלים זוהי אדמה המתווספת למדינה על ידי כיבושים.
אלה חמשת הסוגים של האדמות ולכל אזרח כתוב בקושאן איזה סוג אדמה הוא מחזיק.
הרישום חייב בתשלום.
בעקבות חוק הקרקעות ,התחילה בירוקרטיה מסורבלת . הפלח היה צריך לשלם מסים על הקרקע. אם היה לו 100 דונם (אז לא דיברו על דונמים אלא על 100 פדאן) הוא היה צריך לשלם על 100 פדאן .גביית הכסף דרשה תכתובת ענפה והביאה למצב של אנטי אחד גדול של הפלאחים הערביים בארץ כנגד השלטון העותומני. בעצם הרישום נרשם לראשונה כמה אנשים חיים על הקרקע ומי הם.פלאח שהיו לו בנים בגיל גיוס נלקחו לצבא . הפלאחים שרצו את הבנים לידם , לא רצו להירשם. גם ברמת מנשה היו פלאחים שלא נרשמו בהסדרי הטאבו מתוך פחד להיות מעורבים בממשל שהם בכלל לא ידעו איפה הוא על המפה העולמית.
צריך להבהיר נקודה חשובה בעניין הקרקעות- לערבים בארץ ישראל הייתה שיטת עבודה בנושא הקרקעות שנקראה מושא. ומהו המושג מושא?
זוהי שיטה סוציאליסטית שהפלאחים הערביים אימצו. השיטה כבר קיימת לאורך מאות שנים , את שורשיה אפשר למצוא במאה התשיעית לספירה ואיך פועלת השיטה- מקיימים כפר קטן בדרך כלל ליד מעיין או ליד וואדי. הקרקעות ליד הוואדי טובות יותר כי זו אדמת נגר. חשוב גם המרחק של האדמה המעובדת ממקור המים ואיך מעבירים את המים לשדה. אחת לשנתיים מתאספים החקלאים מאותו כפר,שמים פתקים בג'ארה גדולה ,מערבבים את הפתקים וכל אחד מהם מכניס את היד ומוציא פתק. בפתק כתוב איפה יהיה השטח שלו לשנתיים הבאות. זה אומר שפעם אתה מקבל שטח טוב ופעם שנייה השכן שלך מקבל את השטח הטוב שאתה עיבדת. היה כאן גם היבט שלילי לחקלאי. אם אני בתור חקלאי יודע שהשטח שאני מעבד ניתן לי רק לשנתיים אז לא כדאי לי להשקיע עבודה וזמן יקר כדי לעבוד כל כך קשה. ובאמת במהלך השנים הצטמצמו שטחי העיבוד והאנשים הגיעו לפת לחם. משפחות שהיו להם כ-130 פדאן הגיעו
ל-14 פדאן. ומ- 20 פדאן אי אפשר לחיות. בשנת 1929 בעקבות המאורעות הגיעה ועדה כלכלית מטעם המנדט הבריטי, בדקה בעזרת מומחים לענייני קרקע וכלכלה והגיעה למסקנה שמשפחה ממוצעת בת 7 נפשות זקוקה לפחות ל- 56 דונם כדי לחיות.
השיטה של המושא הייתה בעוכרי הפלאחים.

רישום של נוף הכפר ריחניה- צייר חנן לפיד מעין השופט


האפנדי

ברמת מנשה עד המאה ה-19 כמעט ולא היו פלאחים .ברגע שחל חוק הקרקעות העותומני ב - 1859  , גם אותם פלחים מעטים שהיו להם קרקעות החלו לאבדם.כאשר הפלאחים נאלצו לשלם מס ארנונה הם נזקקו  לשירותים של מתורגמן שידע תורכית ,לשלם לפקיד היושב בחיפה. כאן החל סחר וממכר ושוחד שהביאה לדינמיקה  של איבוד הקרקע.לכאן הגיע המתווך האפנדי.פתאום מעמדו הורם ,יש לו כסף ויש לו אדמות. בזכות האפנדי נוצרה שיכבה נוספת בחברה הערבית- האריסים ואחר כך החרטים . אלה אנשים שעיבדו את אדמות שהיו שייכות לאפנדי שחי מהיבול שהפיק מעבודתם. האפנדי לא תמיד חי בארץ,לפעמים היו כאלה שגרו בבירות בדמשק ובחיפה.
כזו הייתה משפחת סורסור , שכמעט כול אדמת עמק יזרעאל הייתה שייכת להם. רוכשי הקרקעות ( הציוניים) כמו אופנהיימר וחנקין שרוצים לרכוש את אדמות עמק יזרעאל  פונים ישירות לאפנדים  ומכאן מתחילה דינמיקה של רכישת קרקעות מהאפנדים.
הרכישה של אדמות רמת מנשה הייתה קשה בתחילה, כי הכספים לא הגיעו , אבל המשא ומתן היה קל יותר לעומת המשא ומתן על ואדי חוואראת באזור עמק חפר ( שם נדרש כסף רב ) . גם המשא ומתן של חברי עין השופט על ג'וערה היה  נינוח יחסי.

הקושאן מסמך מחייב ?


היום הצד הפלסטינאי אומר´" אנחנו רוצים לחזור. לחזור לרמת מנשה. היו פה כך וכך כפרים  עם כך וכך  תושבים." והם מספרים סיפור שבחלקו הוא נכון ובחלקו האחר מאוד לא נכון.בעיני המספרים לא חשובים  מבחינת כמה קרקעות היו לכפר הזה וכמה קרקעות לכפר השני, או כמה תושבים היו בכל כפר. מה שחשוב ההתייחסות לזכות השיבה , האם הקושאנים מהווים בסיס לזכויות , בסיס להידברות. מה שאני שומע מחלקו הגדול של הצד הערבי –לא מעניין אותנו מתי היהודים הגיעו לארץ ומתי התחילה הציונות.
 וכשאני מתחיל בוויכוח - הערבי מוציא ופורש לפני את
ה"קושאן ".וברגע זה אני אומר  "תודה". כי אנחנו כבר מכירים את ה"קושאן " הזה .
 מיפוי רגעי על כלום ,הבסיס הוא בעייתי.
 בוויכוח הוא מודה שאפשר למעשה לזרוק את ה"קושאן" לפח אבל חס וחלילה ה"קושאן", לא ייזרק כי זהו מסמך,המסמך היחיד הכתוב שמעיד שהייתה לו פה חלקה.
כל עם עם ההיסטוריה שלו  וכל עם עם הסיפור שלו וזהו וויכוח שלא ייגמר לעולם.
המנדט הבריטי
ב-1921 בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל , הונהג חוק להגנת האריס. עסק בזה פרופ' אלכס בין. מתחילה דינמיקה שמגינה על האריס בפני קניית קרקעות על ידי היהודים. הבריטים בהיותם בארץ לא היו פרו ערבים ולא פרו יהודים , הם היו פרו בריטים. בריטניה כבר מתחילה להשלים עם העובדה שהיא כבר לא אימפריה ,גם לנוכח הניצחון הגדול בארץ- ישראל על פלשתין ,המעצמה הגדולה הזו מתחילה להבין שיש להפחית כוחות ולקפל את דגלי הכיבוש.
בעקבות הצהרת  בלפור הבריטים מרגישים שהם חייבים לצנן קצת את אותם ציונים נלהבים ומעשיים הרוכשים בלהט את אדמות האריסים. רוצים לרכוש אדמות אין בעיה..תשלמו לאפנדי היושב בבירות או למשפחת חורי הגרה בחיפה (ממנה נרכשו אדמות ג'וערה) ומצד שני צריך לשלם גם לאריסים. הצד היהודי התחיל לשלם פעמים  - פעם לאפנדי ופעם לאריס.
בשיחות שלי עם הערבים אני שומע את הקולות של האבות
שלהם ,אלה שקיבלו את הכסף עבור אדמותיהם.
 "היהודים האלה מג'נונים, משוגעים , נתנו כל כך הרבה כסף על כלום- על אדמה - ואני הולך וקונה לי אדמה במקום אחר ". בעלי הקרקעות המוכרים את אדמתם מקבלים את הכסף , חיים כמה שנים בחיפה , אחר בורחים לצידון ,לבירות וחיים כמו שועי העם-עשירים כקורח. אלה העובדות אבל בשיחות שלי אתם אני תמיד שומע את המנטרה "נישלתם אותנו מאדמותינו "... תמיד זה "אתם נישלתם.." וכשאני מדבר על הצד היהודי  זה לא "אנחנו".. זה "אתם". אני הרי לא הייתי שם.
אני מנסה לראות את הדברים בצורה ניטרלית ,לא להאשים אף צד. אני מנסה להיכנס לראש של האריס , לראש של הפלח הפלסטיני ולהבין גם את המצוקה שלהם.
החוקים שאימצו קובעי המדיניות ברכישת קרקעות הייתה לשלם לא מעט כסף לאריסים. האריסים קיבלו כסף כחוק. איזה חוק? החוק הבריטי.
דוגמה אחת קלאסית שממנה אפשר להקיש על כל שלב ברכישת קרקעות ברמת מנשה .הכפרים קירי וקמון שהיו באזור
 יקנעם- הזורע . אלה היו כפרים קטנים שחיו בהם בדואים משבט הכעבייה. הם מכרו קרקע ליהודים ובכסף קנו קרקע במקום אחר –היום יש המון קרקע לכפר כעבייה. והכפר קירי שהוא בעצם
עין חישרת והמעיין ב"הזורע" ,עם הקשתות הביזנטיות ומערות הקברים. שם ישב  שבט שהיום הוא כפר ליד התבור. גם הם קנו אדמות. עד שנת 1956 הם הסתובבו סביב התבור כמה פעמים עד שהבינו שהוא עגול והחליטו להתיישב. חכרו את הקרקע ממנהל מקרקעי ישראל באיזה שהוא הסדר שאומר :"לא נתערב לכם יותר הקרקע שלכם.."
את הסיפור הזה אפשר להחיל כמעט על כל הכפרים. בג'וערה כשעלתה הפלוגה של חברי עין השופט ב1937 ישבו בגבעה אריסים. האריסים ביקשו מחברי הפלוגה תנו לנו עוד כמה חודשים ,אנחנו צריכים לקצור את היבול ולדוש אותו ואחר אנחנו עוברים. ברגע שהפלחים גמרו לקצור  את היבול האחרון שלהם ,חברי הקיבוץ עלו על הקרקע עם הסוסים והמחרשה והחלו לעבד את האדמה.אותם אריסים הפסיקו להיות פלחים ,חלקם עבר לכפריין  ומשם הלאה וחלקם עבר לחיפה ומשם ללבנון.

מי צודק ?


המשא ומתן בין הערבים ליהודים על רכישת קרקעות היה כרוך בהרבה מאוד כסף.הצד היהודי שהיה מעונין ברכישת הקרקע העמיד פנים כאילו אין לו הרבה כסף  אבל בתכנון כיבוש אדמת ארץ ישראל היה המון כסף שנאסף מכל הגלויות.
כשאני מסתכל על הבעיה היהודית ערבית אני מתייחס גם להיבט האנושי. כשמגיע רכב עם נכדים וקרובי משפחה לכפר לשעבר דלית אל רוחה. הנכדים באים לבקר בבית הקברות איפה שסבא שלהם קבור. בשבילם זאת הארץ זאת המולדת כאן מתחילים השורשים. בדיוק כמו כשאני בא לבקר את קברי סבי וסבתי בפולין וחש שמשם צמחו שורשי.הסיפורים של תושבי הכפרים מסופרים בעל פה- עדות העוברת מדור לדור.הפלסטיני קשור למקום יותר ממני ,בעיניו ,עיניים פלסטיניות. אני יכול לפנות לשורשים הראשוניים שלי בברלין אני לא יכול למצוא אותם פה בישראל. הערבי הפלסטיני יכול לומר לי "אתם לא עם הארץ ,אני עם הארץ.."
כשחושבים על זה בעיניים שלו הוא צודק אבל מה עם העיניים שלי? כשאני עומד מולו ומתווכח אני אומר –ציונות פירושה חזרה
למולדת ,חזרה לארץ ישראל. אין פה משהו שאפשר להתווכח עליו למי הזכות על הארץ הזאת.
חבל על הויכוח ,חבל על  ניסיון להביא ציטוטים מהמקרא חבל על הדיבור כי בסופו של דבר אף אחד לא מסוגל להשתכנע בצדקתו של השני.הבעיה הקשה היא בחינוך- למה הם מחנכים את ילדיהם ואיך אנחנו את שלנו..


היחסים עם הכפריים

לפני מלחמת השחרור בתקופת העלייה של קיבוצי אזור רמת מנשה היו כ 13- 15  כפרים ערביים בסביבה ( תלוי מה מגדירים ככפר) . אותי מעניין מבחינה היסטורית איזה סוג יחסים היו בין חברי הקיבוץ הצעירים לתושבי הכפר הערבי שבשכנותם. מצאתי תוך שיחות עם חברי קיבוץ שאחת הבעיות הקשות במערכת היחסים הייתה בנושא הקרקעות.
לדוגמא באזור רמת מנשה: לתושבי כפרין לא היו כמעט דרישות קרקעיות מעין - השופט ,הם עיבדו קרקעות שגבלו באדמות  עין- השופט. מדי פעם היו עולים על שדה של עין- השופט עם עדר צאן או עזים של אחד התושבים הערביים אבל המחלוקת נפתרה בשיחות עם המוכתר היהודי והערבי. בתקופת העלייה של חברי דליה היה אירוע אחד של החלפת מכות  בין תושבי סובריין וכפרין , אבל זה היה אירוע חד פעמי שלא היה משמעותי בתהליך ההיסטורי. אוטובוס של עין השופט היה נוסע כל יום לכפריין לקחת את הנוסעים לחיפה. חברי הקיבוץ היו מוזמנים לחתונות או חס וחלילה ללוויות בכפר. תושבי הכפר שנזקקו בדחיפות לעזרה רפואית קיבלו אותה במרפאת עין השופט. הייתה פה מערכת יחסים טובה יחסית לשאר הקיבוצים . על פי מה שאני יודע מערכת היחסים בין עין השופט  לכפריין הייתה הרבה יותר טובה מאשר בין דליה לדלית אל רוחה או בין רמת השופט לריחניה.
לתושבי דלית אל רוחה  הייתה גישה מאוד בעייתית כלפי חברי קיבוץ דליה ,כי הייתה להם תביעה לגבי הקרקעות . לחברי קיבוץ דליה הייתה גישה מאוד דומה כלפי הערבים תושבי דלית אל רוחה ,למעט מספר חברים שחלקם נשאו בתפקידים מרכזיים בקיבוץ .
אבל בין חברי דליה לתושבי סבריין היו יחסים יותר טובים חוץ מויכוח על גבולו של שדה תירס מסוים.
אני טוען שהמרחב החקלאי נתן אפשרות גדולה יותר לכינון יחסים טובים בגלל ההזדקקות הדדית. כשהכפריים היו זקוקים לעזרה רפואית הם הגיעו לחצר המשק של הזורע או עין השופט. כשרצו למכור עגבניות היה להם למי למכור , כשרצו לרתך מחרשה הייתה אפשרות לקבל עזרה מקצועית במוסך של הקיבוץ והם היו מגיעים.

יעקב חזן והבעיה הערבית

ציפקה אפרת: אני זוכרת את הרגע שאוסישקין בא לג'וערה. האריסים גרו בחושות עלובות .אוסישקין בא כדי לשלם להם כסף עבור אדמותיהם בסביבות ג'וערה , הוא ישב ליד שולחן  והכפריים אחד אחד זחלו על הברכיים כדי לקבל את הכסף. חברים שלנו היו צריכים להרים את הכפרי מהארץ כדי שייקח את הכסף.הם קיבלו את הכסף בתודה גדולה ובעזרת הכסף הזה הם התחילו לחיות קנו אדמה ועזים.החצרן של עין השופט היה בקשר יומיומי אתם. יכול היה להיות מצב לגמרי אחר אילו לא באו ערבים ממקומות אחרים והסיתו את תושבי כפריין נגדנו. אני יודעת שנאמר להם "תעלו עליהם,תקבלו את הבנות עם המכנסים הקצרים ,את הפרות (כמה פרות כבר היו לנו..) בקיצור עשו מלחמה.."
יכול להיות שהייתה נוצרת מערכת יחסים אחרת לגמרי אם הם לא היו מוסתים נגדנו. מה שקרה בעקבות המלחמה שינה את כל הסיפור."
אופיר: מעניין לשמוע עדות מכלי ראשון. אני טוען שההנהגה היהודית לאורך שנים ראתה את הבעיה הערבית במונחים כלכליים.לדעתי זו טעות. העם הערבי לא פחות חכם מהעם היהודי. בעם הערבי יש תעצומות נפש אדירות- קשה לתאר אותן אבל זה לא קשור לעניין הכלכלי.
אותם אריסים שקיבלו את הכסף והלכו, זה לא כל העם הערבי.
אלה הם אריסים , אנשים שלא הצליחו וניסו את מזלם בכוח הכסף במקום אחר.יוסף וייץ שם לו למטרה ליישב את רמת מנשה בכל מחיר.
רוב הישובים ברמת מנשה היו מגרעינים של השומר- הצעיר. החינוך שניתן לחברי השומר- הצעיר כלפי הערבים היה מורכב מהתייחסות אידיאולוגית ,התייחסות לא ברורה כל-כך אבל מה שברור שלא הייתה כאן פרקטיקה.
לפני ההתקפה הגדולה על קיבוץ משמר- העמק הגיעו כנופיות לאזור הזה. נשלחו שליחים ליעקב חזן  מתוך כוונה למסד מערכות יחסים שוויוניים יותר בין חברי הקיבוץ לתושבי הכפרים הערביים. חזן דחה את כל הניסיונות להתפייסות מתוך אמירה " אנחנו צריכים קודם להתמסד כקיבוץ  ,להיות חזקים מבחינה כלכלית ורק אחרי זה נצא ונראה מי הוא העם הערבי ונדבר אייתם"..
אתה מרגיש שלהנהגה בשומר- הצעיר לא היה יחס אמיתי לעם שישב פה. כשנאמר בואו ננסה לעבוד יחד זה לא היה יחס אמיתי,היה פה אינטרס כלכלי ולא אינטרס חינוכי. היו ניסיונות של מחנכים ליצור קשר בין הילדים להביא את הילדים הערביים לשחק כדורגל במוסד משמר העמק , לשתף אותם בחגים אבל כשאני עובר על הפרוטקולים משיחות קיבוץ מאותם שנים שלושים ארבעים אין התייחסות רצינית לבעיה הערבית למעט בקיבוץ "הזורע" שם חי איש גדול שעסק בזה-בארי. מצאתי הרהורי לב אצל יוסף רביד מרמת השופט. יוסף רביד היה במיוחד רגיש לנושא הערבי ,הוא הכיר אותם אבל בהתייחסות שלו הוא אמר "איך אנחנו לא לוקחים אותם שיחיו אייתנו באמת.." ואתה מרגיש את ההתנשאות –אנחנו לוקחים אותם שיחיו אייתנו.
ב1948 הכפריים עזבו את כל כפרי האזור לפעמים הייתה "עזרה" של המחלקות מהצבא והפלמ"ח. נכון שהישוב לא עזר בגירוש התושבים הערבים אבל  גם לא קמה זעקה בישובים לעצור את זה. אחרי המלחמה שכולם היו שותפים לה לא נערכו דיונים בקיבוצים- מה עושים ומה לא עושים בעניין הערבי. כשהרסו את כל בתי הכפריים לא קמה זעקה גדולה לעצור! לא הייתה התארגנות של הישובים ,או של התנועה. פה ושם נאמר או נכתב משהו בנדון אבל בקול ענות חלושה.
המתבונן ממנזר המוחרקה לעבר רמת מנשה רואה אזור בלתי רגיל ביופיו,אזור ייחודי בעולם מבחינת הנוף הטבעי אבל הנוף האנושי .יש באזור מעט אנשים וכולם יהודים. על פי הערכתי בשנת 1948 גרו באזור רמת מנשה כ 13.400 ערבים וכמה יהודים יש פה היום? כמעט 10.000 תושבים כולם יהודים.
הציונות  באה לבנות ולהתמסד. יעקב חזן היה פרקטי
 כשאמר :"חבר'ה עכשיו נתמסד..אנחנו עוד לא ברמה של לראות מה יש מאחורי ההר.עכשיו עלינו לטפס במעלה ההר להגיע לפסגה כדי לראות מה עושים הלאה." אני לא אומר את הדברים בנימה של ביקורת-כך צריך היה לעשות אחרת אולי לא היינו פה היום אבל היה מקום לקצת יותר רגישות.
בעיני הערבי הפלסטיני הציונות תחלוף מהארץ בדיוק כפי שנפוליון בא , עבר בסערה  הגיע עד עכו ונכשל.על פי אמונתם היהודים תוך עשרים - חמישים שנה לא יהיו בישראל .
 אולי זה נשמע קצת דמגוגי אבל הם רואים אותנו כבני חלוף ,מקרה זמני..

מקום הכפר חוביזה

           





גאולת הקרקע

בחיפוש אחר מסמך אחד אתה מוצא מסמך אחר יותר מעניין.
כך זה כשאתה פותח מיכל שבו מאוחסנים מכתבים מתקופת ג'וערה וחדרה.
כך מצאתי מכתב שנכתב על ידי החבר ניומה, שהיה בפלוגה בג'וערה, לחברים בחדרה, ובו תיאור מפורט איך וכיצד נרכשו אדמות ג'וערה מידי הערבים.
עופרה בריל                                                  
חתימת האריסים על מכירת אדמותיהם

ג'וערה 1937
פלוגת ג'וערה
לחברים בחדרה – שלום!
ביודענו את צימאונכם לכול שינוי ומאורע בהווי ובקידום מפעלנו ההתיישבותי בג'וערה, נראית לנו כחובה להודיעכם בכתב על עובדת עזיבת האריסים את הכפר והתחלת החריש הראשון, אתמול -   16.8.1937. יום זה ירשם כאחד הימים, המציינים עלייה בשלב נוסף בהתפתחותו כקבוץ מניח יסודות למשק בהרי אפרים.
בשעות הצהרים באו מחיפה: בן שמש, הבֶּק סורסוק הערבי ואריה שוֹפֵר ממשמר העמק. באחד מחדרי הצריף החדש, מסביב לשולחן, שמפת ג'וערה פרושה עליו, התיישבו כדי לגמור את פרשת העברת הקרקע לרשותנו. מאות לירות עברו מידיו של בן שמש לאריסי הכפר וכול אחד מהם נכנס, אחד אחד, כדי לקבל את הפיצויים. כל אחד מהם חתם על טופס שמעביר את זכויותיו לאחד מהחברים שלנו. נעשינו, אם כן, לאריסי החברה וקיבלנו פדנים (1 פדן = 100-250 דונם).
האריסים קבלו סכומים שונים, מי עשרות ומי מאות לירות. את החלק הארי קבל מוכתר הכפר. עד כמה שאפשר היה לראות, כולם היו מבסוטים. מְסַפְּרִים שאחד מהם גילה, בשיחה פרטית עם אחד מחברינו, שהוא בעל קרקע בכפר השכן כפריין, אולם בזמן שנודע לו שג'וערה עוברת ליהודים בא להתיישב כאן. בכפריין בית לו ונחלה, ואתמול הוריד לכיסו עשרות לירות, בגלל זכות האריסות שרכש לו כאן.
המוכתר אומר שאין דבר יותר טוב מלקבל פיצויים מיהודים, הוא הולך לכפריין ותקוותו שגם שם יזכה לקבל דמי אריסות.
הנה זאת תמונת 'הנישול', שלפעמים מרננים גם בשורותינו ובסביבה. רוב הערבים עברו לכפריין במשך יום אתמול. שיתפו גם אותנו בהעברה הזאת, על ידי האוטו שעשה הובלה אחת.
עוד אתמול התחילו הערבים בעצמם בהריסת החושות. היום אנחנו המשכנו ועוד רבה העבודה, עד שנוכל לפנות את השטח לשם הכשרתו מבחינת הביטחון. מספר חושות אשר באות בחשבון לשימוש עבורנו, החלטנו לא להרוס.
אדמת ג'וערה נמסרה כולה לרשותנו. תמה פרשת מסירת הקרקעות שכה רבות חששנו לה.
בשתיים בצהרים הטרקטור עם ברוך להבוני וטרקטוריסצ'יק ממשמר העמק,  בלווית גפיר ועוד מספר חברים, התחילו לחרוש בשטח שעל יד הנקודה הארעית.
גדולה השמחה וההתלהבות, אולם הנה כבר בפתיחת התלם הראשון מתגלים הקשיים (הו, האבן, האבן הזאת!!!!) הטרקטור אומנם הולך קדימה, הוא לא יודע מעצור. (בבואכם לג'וערה תוכלו לראות את הטרשים בגודל של מטרים שהוצאו מהאדמה). אולם דא הקא שלא לכל המכשולים יכולה המחרשה, ובסיבוב הראשון נשבר סכין אחד.
ביודעם שזאת התחלה, ושלא סכין אחד ישבר עד שנעבד את הקרקע וּנְסַקְלוֹ, עדי היותו נתון לאפשרות של חריש רגיל באדמה הררית, המשיכו לחרוש בסכין אחד. מחר יצא הדיסקוס החדש להמשיך.
בדרך כלל רבה כעת העבודה: הריסת החושות, הכנות ליציקת הגג, הנחת הצינורות למים מהמעין. כמו כן, מיום עזיבת הערבים את הכפר מוכרחים להגביר את השמירה.
לבטח ידועים לכם כל הפרטים. גם מידיעות בכתב וגם מהחברים שביקרו בשבת אצלנו. הדיון מסביב לתכנית המשקית סימפטומאטי למצבנו. קושיים רבים שנראו לנו, ערב עלייתנו על הקרקע נעלמו - ג'וערה שלנו!!!
נמשיך לחרוש, נמשיך לנטוע, ולחפש דרכים להתרחבות.
בשם הפלוגה
ניומה

מסמך מהארכיון הציוני - באדיבות אופיר שבתאי
לכבוד הלשכה הראשית של הקק"ל
ירושלים

הנדון: ג'וערה-עין השופט
בתשובה על מכתבכם מ-19 דנא  הנני לענות:
א. סוחרי הקרקע של ג'וערה הם:יורשי רפעת ועבדול לטיף צלאח, משפחה טורקית הגרה בחיפה.ליורשים יש נכסים בכפרים צרפנד,עין רזל,טירה ומקומות אחרים בארץ.
ב. האריסים, 18 במספר ,עבדו-חצי השטח דהיינו,בערך 2500 דונם וקבלו לירה לדונם מעובד בתור פיצויים.
ג. רוב האריסים היו מבני הכפר כפרין ובתוכם המוכתר של כפרין,שהם בעלי בתים וקרקעות בכפרין.אחד האריסים המוכתר של ג'וערה קנה בית בחיפה ומתפרנס משכר דירה ומעבודות שמירה.
בכבוד רב
(חותם וחתימות)
 בתשובה על שאלות ד"ר פ. סימון בע"פ



ילדי האריסים בג'וערה




                                                                 







תגובה 1 :

  1. 1. אוף זה בהחלט מעניין, עבודת המחקר שהבחור עשה על הנושא. לא יודע למה זה מפורסם רק כאן בארכיון ולא עושים איזה תכנית מעובדת לטלוויזיה שתספר על הבעייה הערבית, למשל.
    2. האם ניומה המוזכר כאן הוא ניומה כצנלסון מטבעון? הוא בן האזור ומכיר היטב את ההיסטוריה של הסביבה ואני חושב שהוא יכול לתרום המון עובדות והסברים וסיפורים .

    השבמחק