יום שני, 16 בדצמבר 2013

ילדות בצל המגדלים - סיפורה של הינדה עופר

כאשר החלה ההתיישבות ביקנעם ניטע ליד המושבה מטע גדול על ידי חברת נטר. פה מתחיל הסיפור שלנו. יום אחד קיבלתי לארכיון קיבוצי עין השופט עדות מדהימה של ניצה דקל הגרה בבני עטרות. בעדות מספרת אימא של ניצה איך גידלה את ילדתה הקטנה במגדל שמירה שנבנה כדי להגן על המטע מפני אלה הרוצים לגדוע אותו. ניצה הביאה את עדותה של אמה - הינדה עופר ז"ל.

כדי למנוע פגיעה בשומרים הוחלט להקים במקום נקודה מבוצרת שתאויש על ידי פועלים ושומרים ותיקרא "רמת השניים". הנקודה שנבחרה הייתה גבעה שחלשה על שטחי המטע. בקיץ 1937 נבנה על הגבעה בסמוך לצריף של "רמת השניים" מגדל מבטון מזוין ובו עמדת תצפית אשר נקראה "מבצר ששת המתבודדים", שכן השמירה התבצעה בידי שישה צעירים מיקנעם וממקומות אחרים. מהמגדל היו השומרים יוצאים למשימות השמירה במטעים. בהמשך נבנה עוד מגדל. ילדותה של ניצה דקל הייתה בין שני המגדלים האלה.

הינדה עם ניצה ביקנעם המושבה
"ב- 1937 יהושע ואני נישאנו והחלטנו ללכת למקום חדש רחוק ממרכז הארץ, איפה שצעירים כמונו יוכלו להביא תועלת. באותו זמן נוסדה המושבה יקנעם. אחותו של יהושע הייתה בין המתיישבים הראשונים וגם אנחנו החלטנו לעבור לשם. לנו לא הייתה אדמה, אבל עבדנו בכל ענפי החקלאות אצל המתיישבים. זכורה לי עבודה אחת, זריעת תירס באדמת המישור רחב הידיים של יקנעם, שמונה שעות הלכתי אחר הסוסים שהיו רתומים לביסוק, עם תרמיל מלא זרעים קשור במותניים ומפזרת את הזרעים לתוך המשפך שהיה מחובר לביסוק. המתיישב שהוביל את הסוסים היה פולני, מאזור הרי הקרפטים, והוא ליוה את העבודה בשירה עממית של ערבים. אחרי שהתירס נבט עשיתי את הדילול וכשהבשיל גם קטפתי אותו.

בהרי אפרים בין יקנעם וג'וערה היה שטח של כמאה וחמישים דונם של מטע נשירים. היה זה ניסיון של נטיעת עצי פרי נשירים בשטח הררי עם השקייה. הייתה גם כוונה פוליטית להימצא במקומות כאלה.

המטע היה שייך לבעלי הון מפולניה, העיבוד נעשה על ידי חברת "נטר" - חברה של בוגרי בית הספר מקווה ישראל. ניהל את העבודה אחד הבוגרים בשם טוביה לישנסקי. בסביבה היו הכפרים הערביים ריחניה, אום אל פאחם, אום אל זינת וקירי.


לאחר זמן קצר של שהותנו ביקנעם, בא אלינו המפקד האזורי של ההגנה ואמר:נחוצים פועלים למטע ברמת השניים ונחוצה מישהי שתבשל בשביל כולם והוא רוצה שאנחנו נעלה לשם.
התייחסנו לזה כמו לפקודה ועלינו לרמת השניים.


היה שם מין צריף גדול עם סדקים גדולים מבין הלוחות, מבוצר מסביב עם חצץ בין הלוחות עד גובה מסוים ושקי חול, לא רחוק מהצריף היה מעיין שסיפק מי שתייה וגם מים להשקות את השתילים הצעירים, את המים הובילו בפחים על גבי חמורים.במעיין גם התרחצנו וגם ניצלנו את המים לגידול קצת ירקות.
בצריף גרו ארבעה שומרים ושמונה פועלים ופועלת אחת (זו אני.)


יהושע ואני קיבלנו פינה קצת מוסתרת . בגלל שפע של פשפשים נתנו פחית נפט תחת כל רגל של המיטה , כאשר נסענו לחופש כולם ביקשו לישון במיטה שלנו , מפני שלא היו בה פשפשים . הרצפה הייתה מעץ. האחראי על המקום אמר לי לא לרחוץ את הרצפה ,לא ידעתי מדוע - עד להתקפה הראשונה. אז התברר לי שכול הנשק נמצא בסליק מתחת למיטה שלנו.

באחד מהלילות הופיע המפקד שלנו ונשאר ללון , זה היה דבר לא רגיל, בלילה העיר את כולנו והודיע שערבים עוקרים עצים בקצה המטע וצריך לצאת להתקיף אותם. הוא קרא כמה שמות וגם קלינגהופר. לא אגיד שהפופיק שלי לא רעד, אחרי הכול יכולתי להגיד ליהושע שהוא הנשוי היחיד פה, כמובן ששתקתי, אחרי שחזרו נודע לי שזה היה ניסיון עלי, איך אעמוד במצב של לחץ כמו זה.

אחרי תקופה נוכחו לדעת שצריף ושקי חול מסביב זאת לא הגנה מספקת למקום כזה, אז העבירו אותנו למגדל שמירה, כדוגמת המגדלים בכול נקודות הספר.
המגדל עמד על ראש הר, הייתה בו דלת פלדה וקירות בטון בהם היו אשנבים בשביל לירות כאשר התקיפו אותנו, היו בו שתי קומות, בקומה העליונה גרו ארבעה שומרים, למטה היה חדר גדול ובו גרו שמונה פועלים. בפינה אחת היה גנראטור שעבד כל הלילה בכדי לספק חשמל לפרוז'קטור. על יד הגנראטור עמדה המיטה שלנו ואם פעם הגנראטור לא עבד, לא יכולנו לישון.

אחד מהמגדלים שנותר בשטח

הייתה לנו בעיה עם המים, המעין היה עכשיו רחוק, מותר היה ללכת רק שניים שלושה איש יחד ועם נשק בשביל להתרחץ. לי בכלל לא הרשו ללכת, היינו צריכים להסתפק בכמה חביות מים לשבוע שהביאו מיקנעם. גם כדי להביא את החביות מיקנעם היינו שלושה איש יחד עם נשק.


על אפרים אליעזר ואברהם

כמובן שטלפון לא היה , אבל מכיוון שהיינו על ראש ההר, יכולנו במקרה הצורך להתקשר באיתות עם משייך- אברק, כפר יהושע וג'וערה. התחלנו ללמוד איתות (שפת המורס) זה היה מעניין מאוד פתאום למצוא קשר עם הסביבה. 
באותו הזמן הייתי אחראית על העזרה הראשונה. באותה תקופה עלה על הקרקע קיבוץ עין השופט ושני חברי הקיבוץ היו באים בכול בוקר לעבוד במטע יחד עם הבחורים שלנו, העבודה נעשתה עם הרובה על הכתף.
יום אחד בדרך מהעבודה בחזרה לעין השופט ארבה להם כנופיה של ערבים והרגה אותם, העגלה עם הפרידות הגיעה לקיבוץ בלי הבחורים (אפרים טיקטין ואליעזר קורנוולד).

באותו זמן חבר קיבוץ משמר העמק בשם אברהם גולדשלגר, שהיה מוכתר הקיבוץ ומיודד עם כול ערביי האזור, הלך יום אחד ברגל מג'וערה למשמר העמק וערבים ארבו לו מאחורי סלע והרגו אותו, הימים היו עצובים מאוד.


ניצה בת השנתיים

הערבים היו מפעם לפעם בלילות מתקיפים אותנו, הם שכבו על הגבעות מסביבנו וירו עלינו. הבחורים ירו בחזרה. אחרי שהערבים התקיפו אותנו הם בדרך כלל הלכו להתקיף את קיבוץ עין השופט.

פעם הערבים התקרבו מאוד למגדל והבחורים הוציאו מהמחבוא את הארגז עם הפצצות בכדי לקבל את פני המתקיפים. באותו זמן עבר על הכביש ביקנעם סיור של האנגלים. הרוח הביאה אליהם את הדי היריות והם החליטו לבוא לראות מה קורה בהרים, הרוח נשבה נגדנו ולא שמענו כלום עד שהטנדר עם האנגלים נעצר על יד המגדל. אוי ואבוי אם היו מגלים את הארגז עם התחמושת.


הבחורים בכל מיני הסוואות ותחבולות ובחסות החושך הצליחו לסלק את הפצצות. הרובים היו ברישיון הם ניתנו לשומרים, ברובם גפירים בתשלום, לפועלים ניתנו במסגרת עבודתם, ייתר סוגי הנשק היה כמובן בלי רישיון. יהושע ואני קיבלנו ארבעה ימי חופש בחודש, אבל כשהיינו צריכים חופש, יהושע היה צריך למצוא החלפה כי היה מוכרח להיות מספר אנשים כמספר הרובים.

נשארתי ברמת השניים עד שגילו שאני בהריון. בפקודת המפקד ירדתי ליקנעם, שם היה לנו צריף ששילמנו עליו עשרים גרוש לחודש. אבל הצריף עמד בקצה המושבה ובגלל מצבי לא הרשו לי לישון בו. אחת המשפחות שגרה במרכז המושבה הזמינה אותי אליה לישון.


את ביתנו הבכורה ילדתי בחיפה, מכיוון שהיה עוצר בדרכים נסעתי ללדת בליווי שוטרים.

את השם ניצה נתנו לה ידידנו גאולה וטוביה לישנסקי חברי עין השופט. ביקנעם המשכנו לעבוד בחקלאות, אני עבדתי אצל המתיישבים בכל ענפי החקלאות ויהושע עבד בתור לולן במשק גדול שהיה שייך לבעלי הון מהולנד. יום אחד פרצה מחלה בלול והחליטו להעביר את הלולים להרים. השנה הייתה 1940 - תקופת מלחמת העולם השנייה, המצב הביטחוני בארץ היה די רגוע.


ביקנעם גרנו בבית קיצוני לרגלי הר, על ההר גרו באוהלים או בבקתות הערבים. הפרידה בינינו גדר, בתקופות רגיעה היחסים עם הערבים היו ממש ידידותיים, בייחוד בין הנשים, היינו משוחחות וגם מכבדות אחת את השנייה בכל מיני מאכלים. לפעמים הערבייה שאלה אותי: למה הילדה בכתה בלילה האם היא חולה?


כשבתנו ניצה הייתה בת שנתיים עלינו שוב לרמת השניים לאותו מגדל והפעם כולו לרשותנו. הפועלים שעבדו במטע גרו כבר ביקנעם ובאו בכל בוקר בעגלה לעבודה. לא רחוק מאיתנו בנו עוד מגדל ושם גרו שני שומרים.
בינתים המטעים והכרם התפתחו יפה ואנחנו כבר נהנינו מתפוחי עץ, שזיפים וגם ענבים מזנים משובחים, הייתה לנו הזכות ליהנות מפרי עמלנו.


לקיבוץ משמר העמק, קיבוץ הזורע ויקנעם היה רופא אחד. הרופא גר במשמר העמק, וליקנעם בא פעמיים בשבוע. לפני שעלינו עם ניצה לרמת השניים הוא אמר לי - מכיוון שרמת השניים זה לא ישוב אלא רק נקודת שמירה, זה לא מחייב אותו לבוא למעלה להגיש לנו עזרה רפואית, ככה יצא שהרבה פעמים אחרי יום עבודה במטע, הייתי צריכה לקחת את הילדה החולה על הכתפיים וללכת איתה כשלושה קילומטר דרך הכפר הערבי קירי עד למרפאה ביקנעם...

ניצה הייתה ילדה יחידה בהרים, היו לה שני חברים - עז שסיפקה לנו חלב וכלב גדול (דוג-דני). כאשר ניצה הייתה נופלת בין הסלעים ובוכה הכלב והעז תיכף היו על ידה ולקקו אותה כדי לנחמה.


ניצה והינדה באזור המגדלים
לעז קראנו פטמה על שם ידידה שלי ערביה שהייתה לי ברמתים. לשתיהן היה צבע חום נהדר ואותה שובבות ועליזות, על הקריאה פטמה העז הייתה עונה מכל מרחק ב-
מההה..ארוך ועליז מאוד.
לכלב קראנו בובי. קיבלנו אותו לטיפול ממשפחת פון ויזל מגדרה שנסעה לתקופה ארוכה לחוץ לארץ. מהלולים היה לנו מפעם לפעם איזה עוף בשבילו, בזמן שהוא אכל ניצה הייתה היחידה שיכלה להתקרב אליו.

לפעמים התיישבה לידו ואכלה קצת מהסיר.
היא גם הייתה מתחלקת איתו בשוקולד שקיבלה. אחרי כשנה שהכלב היה אצלנו, כולנו ישבנו במגדל כשרק הדלת רשת סגורה, פתאום בובי זקף אוזניים ובמהירות קפץ דרך הרשת החוצה. יצאנו וראינו לרגלי ההר על השביל המוביל אלינו, נוסעת מכונית קטנה ובובי רץ לקראת המכונית.
היו אלה האדונים שלו. כאשר הם יצאו מהמכונית ראינו את הגברת שהייתה מאוד קטנה ורזה, הכלב מרוב שמחה הפך אותה כמה פעמים. אבל למרות ההתרגשות לפגישה עם הכלב הם השאירו אותו אצלנו.

מאחורי המגדל הייתה לניצה מזוודה קטנה ובה כול מיני פריטים, מפעם לפעם הייתה מתפנה לשחק בהם. פעם נחרדנו לקריאה מבוהלת של ניצה , התחלחלנו לראות במזוודה בין כול הפריטים שכב לו מקופל נחש צפע מרהיב בצבעיו ולא זז מהמקום. הנחש הסתכל עלינו כאילו אמר: מה הבהלה אני רק פריט למשחק.
בגלל הסלעים והיובש היו הרבה נחשים ועקרבים במקום, הפעם ניצה ניצלה בנס מהכשה.


בכול בוקר היה בא רועה מקיבוץ הזורע עם עדר כבשים למרעה בהרים. פעם היה זה שאול דר' לפילוסופיה ופעם אליהו רבינר. ניצה הייתה מצטרפת אליהם למרעה ובצהריים הם החזירו אותה. היו לה גננים מיוחדים במינם.

תודה לניצה על החומר

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה