יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

זכרונות מחדרה - 1932-1937

בספר שראה אור בשנת ה- 25 להקמת הקיבוץ (1962) כתב ברל על תקופת חדרה והחברות באירגון "ההגנה":


זה היה בחדרה. מספר חברים נקראו אל בית מבודד בקצה המושבה, כשהם "מצוידים" בסיסמת זיהוי. ראינו לפנינו נערה בודדה המשוטטת בעצבנות בחושך. לאחר שחלפה מספר פעמים על פנינו, שואלת היא לסיסמה ואז מכניסה אותנו לחצר אפלה, שם מחכים בתור להיכנס פנימה. נתקפנו התרגשות ואפילו קצת פחד.
אחד אחד מוזמנים אנו להיכנס. חדר אפל. על השולחן כמה אקדחים ומנורת נפט. מאחורי המנורה בוקע קול גברי ששואל - "המוכן אתה למסור נפשך על הגנת המולדת?... התעמוד בסבל ועינויים מבלי למסור סודות ה"הגנה"?... אם תהיה סתירה בין הקיבוץ או התנועה לבין ה"הגנה", מה תעדיף?..."
שאלות חיים כבדות. קשה היה לדעת כיצד ענה כל אחד. עובדה היא שכל חברי הקיבוץ שהוזמנו אושרו כחברי ה"הגנה". (רק לאחר מכן התברר שקיבלו המלצות מוקדמות על כל אחד מאיתנו).
טכס ההשבעה המסורתי היה לנו חוויה בלתי נשכחת.
על הורדת המעפילים הראשונה הוא סיפר:
באחת השבתות בשעות הבוקר הגיעה קריאה סודית לאותם חברים שזכו להתקבל ל"הגנה" (התנאי היה שהות של לפחות 6 חודשים בארץ) להגיע לבית מסוים בשכונת אפרים.
נפגשו שם שתי עשרות של חברי "הגנה". דב הוז  היה נוכח ומסר על החלטת המוסדות לסכל את המדיניות הבריטית המגבילה את העלייה. בלילות הקרובים תגענה אוניות מעפילים לחוף חדרה. על חברי ה"הגנה" במקום, בשיתוף קבוצות "הפועל הימי" מחיפה, לבצע את ההורדה.
בין ההוראות - סודיות מוחלטת כדי לא לעורר כל חשדות מצד המשטרה הבריטית המסיירת בדרכים, ולא מצד האוכלוסייה הערבית המתגוררת בסביבת הים.
לפנות ערב יצאו הסיירים שלנו, כאילו היו זוגות המטיילים על שפת הים, על מנת לתהות על המשמרות הבריטיים ולהטעותם.
כדי להגיע לים בלי להיתקל בכוחות המשטרה ובמאהלי הבדואים היינו חוצים את יער חדרה, הוא יער האקליפטוסים הנודע, ועוברים דרכו בלילה. הייתה זו משימה קשה בגלל החושך המוחלט. כמובן שבחרו בלילות ללא ירח, ומשום מה לא נעזרו במצפן.
הרעיון היה לצאת לפנות ערב ולהעביר חבל לאורכו של המסלול עד לים. תפקיד זה הוטל על שניים מחברינו.
מפקד הפעולה היה מוטקה כהן (שניספה בסירת הכ"ג) ועימו כעשרים אנשי "הגנה" מחדרה וכעשרים מחברי "הפועל הימי" חיפה. כל הציוד, בחלקו כבד למדי, הועמס על הכתפיים.
נכנסנו ליער כשכל אחד נוגע  בגב קודמו. לאחר רבע שעה התברר שהחבל נקרע...
המפקד, שהיה גם המוביל, המשיך ישר לפי החוש כשאחריו טוענים אלה להימין ואלה להשמאיל.
לפי לוח הזמן כבר היה צריך לצאת מן היער אך לא נראה הסוף. שוטטנו ביער כל שעות הלילה ורק לפנות בוקר יצאנו מהיער בסביבות אותו צד בו נכנסנו.
רק בלילה הבא, לאחר הרפתקאות רבות נוצר קשר עם אוניה בלב ים. שחייה אליה – כשלושה ק"מ, הורדת מעפילים לסירות והעברתם אל קרבת החוף. בעזרת חבלים הם הובלו אל החוף.
הייתה זו שיירה מוזרה מאוד שהגיעה דרך היער אל מחנה הקיבוצים, שם ציפו להם החברות ציפייה דרוכה כל הלילה, עם אוכל ומשקה. לאחר שסעדו הועברו מיד למקומות מבטחים.
עם אור הבוקר חזרה קבוצה של חברים לים להטביע ציוד שנשאר שם ללא אפשרות להחזירו.

ביוני 1937 התחילו ההכנות לעליה לג'וערה. הצטרכנו לבחור 30 איש לפלוגת החלוץ, שחלקם ישמשו כ"נוטרים" בשכר. כולם רצו להיבחר ולוועדת ההתיישבות היה קשה להחליט.
ב 3 ביולי, לפני היציאה, קיימנו נשף פרידה מרגש. ב- 4 ביולי יצאנו בארבע משאיות עמוסות, דרך ואדי ערה, למשמר העמק. פנינה נשארה בחדרה לטפל בתינוקות.


במושבה בחדרה – חמש שנים / משה תבור
מתוך הספר "חצי יובל לעין השופט" - 1962


פגישה ראשונה עם חדרה
משירדנו מהרכבת בתחנת חדרה, בשלהי אותו יום נובמבר סתווי, ראינו עצמנו במחוז הנכסף של מולדת. עוד כברת דרך של טלטולים באוטובוס של קונשטוק, בצידי הכביש שהיה בתיקון, וקצת הליכה מייגעת ברגל בחולות – ורגלינו עומדות בשערי המחנה של הקיבוץ.
ובכן, זוהי חדרה המושבה. העיניים חיפשו סימנים מאידיליות של שמענוביץ', אולם הרחוב הראשי הזכיר יותר עיירה יהודית באוקראינה מאשר כפר עברי בהילה של רומנטיקה ציונית. ורק תימני על חמור ואורחת גמלים עמוסי זיפזיף התערבו בנוף, להזכירך כי אכן אנו במושבה של פרדסנים וחקלאים, בבירת השומרון היהודי.

באותו ערב, לאחר לחיצות הידיים והחיבוקים, הספקנו לראות ולשמוע מעט על הקיבוץ במשכנו החדש, והרבה על המציאות התוססת של ציבור הפועלים בחדרה; על תנועת הבנייה המוגברת ועל מלחמה לעבודה עברית בפרדסים; על בעיות הקיבוץ מבפנים.
חברינו הוותיקים, שכבר ראו עצמם אזרחים במושבה כפועלי בניין מכובדים או כפועלים קבועים בפרדסים, החלו להדריך אותנו בהִלכות עבודה ונוהל, בסוגיות פוליטיקה והבנת המציאות. לא עברו ימים רבים עד שהיינו כולנו מומחים לענייני פנים כענייני חוץ.

כך התחילו חיינו החדשים כחברי קיבוץ במושבה.
והימים, ימי תסיסה פוליטית ביישוב ובחדרה במיוחד. סוּפר לנו שמספר ימים לפני בואנו הייתה ממש מלחמה בין הקיבוצים שלנו לבין שכניהם אנשי בית"ר, ששכנו אף הם בקצהו המערבי של המחנה. הייתה זו רק אחת ההתנגשויות בין חברי ההסתדרות לבין מפירי שביתה ושוברי הארגון המקצועי. הייתה גם מלחמת על הזכות לעבודה עברית בפרדסים. טרם סודרנו לעבודה עמדנו במשמרות מול שער מוגף של פרדסי עטטא.

הווי קיבוצים במושבה

מהקיבוצים ששכנו אז במגרש במערב חדרה, כל אחד מהם ראה את עצמו כחלוץ הבא לפני המחנה. אלא שבינתיים העלייה מגיעה טיפין-טיפין, והמציאות דוחקת ותובעת. ההרגשה כי אנו מחמיצים את  ההזדמנות להתבסס כלכלית ולפתח את חברתנו, הכריחה את מרבית החברים לחשוב שיש להרחיב את המסגרת בדרך של השלמה ואיחודים. אף בקיבוץ אמריקה חודש הדיון על איחוד השלמה, שכבר החלו לדון בו אנשי הגרעין במשמר העמק.

עם איחוד "בניר" וקיבוץ "אמריקה" ניתק הקשר בין הקיבוץ המאוחד בחדרה לבין שרידי הכשרת "בניר" בצ'נסטחובה. לפי המושגים של "אורגניות קיבוצית" באותם הימים – אל לו לקיבוץ שומרי לעבוד על המספר 120 חבר(!). ועל כן צורפו החברים שנשארו בפולין לקיבוץ שומרי אחר, שריכוזו בארץ היה ב"נחלת יהודה", הוא קיבוץ נגבה היום.


חברי קבוצת אמריקה








הפרוטקול של קבוצת'אמריקה' שהתארגנה ב-קיבוץ משמר העמק 


מהפרוטוקולים אנו לומדים כי כבר  בשנת 1932 הקבוצה התלבטה ביחס למספרה הזעום.
על פי הפרוטוקולים השתתפו בשיחות -  צבי הוברמן, יוסף וילפנד, משה בלומשטיין,  אברהם פיין ועוד.
אביא קטע :
ספר הפרוטוקולים הראשון של הקבוצה האמריקאית נפתח ביום 2 לפברואר 1932 במשמר העמק.

אברהם פיין: במשך הזמן שהייתי בטיול שלי, עלה בידי לבקר את דוד אפשטיין המקבל את הכשרתו בבית ספר חקלאי אשר במקווה ישראל. הוא נמצא תחת השפעת יתר החברים שלפי דעתי היא לא טובה ביותר. אני יעצתי לו שיעמוד בקשר עם ההסתדרות באמריקה וגם הצעתי לו שיכנס לקן השומרי הנמצא בתל אביב .

מה שנוגע לעבודה, הוא מתמסר לה מאוד והעבודה אהובה עליו. הבטחתי לו שגם אנחנו נעמוד בקשר איתו. כמו כן נפגשתי עם מרים הורוביץ הנמצאת כעת במשק הפועלות. נתברר לי במשך השיחה שגם היא באה לידי מסקנה החושבת שמקומה היחיד הוא הקיבוץ האמריקאי. היא בקשה אותי שאנחנו בתור קבוצה נודיע לה על כל הנעשה אצלנו.

משמר העמק 14 בפברואר 1932

אברהם פיין: מדגיש אני את ההצדקה ביחסנו לשאלה הכספית. אומר אני שהקבוצה שלנו לא תוכל לעמוד במערכה במספר מצומצם בצפייה לעלייה עתידה. מדגיש אני שאנו דנים כאן לא בדבר עזיבת " משמר העמק " כי אם קבלת הכשרה בכדי שנוכל להתקיים אחר כך בתור יחידה כלכלית עצמאית.
היה כדאי לכן לעבור לחדרה איפה שהקיבוצים שם הם חזקים מבחינה חברתית וכלכלית. שם נוכל ללמוד את כל הדברים הנחוצים לנו. אחר בעזוב הקיבוצים את חדרה להתיישבות, תהיה לנו אפשרות להישאר במקומם.
ציפקה וצבי גלצור - חדרה 1934
מציע אני לכן להיות בתור גרעין בקיבוץ חדרה או התקשרות עם גרעין הארצ-ישראלי. חושב אני שמהרבה בחינות יש אפשרת להתקשר עם גרעין כזה.

פרקי חדרה / ציפקה גלצור

עליתי לארץ ב-4.10.1934. העלייה שלי הייתה אחרת מעלייתם של כל חברי הקיבוץ. בגלל שלא הייתי בהכשרה בפולין, לא ניתנה לי אפשרות לקבל סרטיפיקט (תעודה שבעזרתה אפשר היה לעלות לארץ בתקופת המנדט). חיפשתי דרכים אחרות שיאפשרו לי להגיע לארץ.

באותו זמן כבר היו לי כמה תעודות: תעודת בגרות של הגימנסיה הממשלתית הפולנית, תעודת סיום של סמינר לגננות-מורות בווילנה, תעודת גמר אקסטרנית של סמינר ממשלתי בווילנה.

צבי השתחרר מהשירות הצבאי וגמר את שליחותו בצ'כיה בהנהגה הראשית. היינו כבר חברים תקופה ארוכה והחלטנו לעלות ארצה יחד.
שלחתי את הניירות שלי לאוניברסיטה העברית בירושלים. תמורת תשלום מאוד גבוה והתקבלתי למגמה ההומאנית. כמובן שלאוניברסיטה לא הגעתי, אלא יחד עם צבי הגעתי לקיבוץ "אמריקה-בניר", ששכן אז ב"מגרש הקיבוצים" בחדרה.

זכור לי שהגעתי לירושלים כדי לקבל בחזרה את הכסף ששלחתי לאוניברסיטה, עם עוד כמה סטודנטים שהיו במצבי, אבל את הכסף לא קיבלנו.
הגענו לצריפו היפה של הנשיא יצחק בן-צבי ובפינו הבקשה. נתקבלנו בסבר פנים יפות וביקרנו בצריפו המרשים. הצריף היה ארוך וכל קירותיו מכוסים במרבדים ססגוניים – מלאכת יד לתפארת. השולחנות עמוסים דברי אומנות רבים.

העלייה שלי לארץ גרמה להוריי כאב לב רב (אז לא הבנתי מה עבר על הוריי). אחותי ואחי היו כבר באמריקה ואני הייתי הבת "המוצלחת" לדבריהם בין עוד שלוש בנות.
הם ידעו על החברות שלי ושל צבי, אבל לא הבינו למה אנחנו לא יכולים להתחתן.

צבי, כדי להגיע לארץ התחתן עם חברת קיבוץ אחר. אז קראו לזה "פיקציה" (בעזרת ה"פיקציה" אפשר היה להביא אדם נוסף לארץ). לא הסכמנו להיפרד באופן חגיגי מכל השכנים ובני המשפחות ובקושי הצטלמנו יחד. כל הדברים האלה לא היו מקובלים אז ב"השומר הצעיר".

צבי גמר את הגימנסיה אבל את תעודת בגרות אסור היה לקבל. אבא שלי היה אדם מאמין ובאופן מיוחד קשור אליי. בערב הפרידה הביא לי שתי טבעות מזהב וביקש שנתחתן בארץ. הוא לא זכה לכך, כי אחרי נסיעתי ארצה הוא נפטר.
הטבעות שלא ענדנו אותן אבדו הרבה פעמים. באורח פלא אחרי שנים רבות מצאתי אותן. את "אשתו" של צבי כמעט ולא ראיתי. הפלגנו באונייה קטנה "ציון" והגענו לנמל חיפה. את "לימודיי" התנועה לא קיבלה בעין יפה, אבל השלימו בסוף וקיבלו אותי לקיבוץ אחרי שהכנסתי סכום כסף גדול לקופה המשותפת.

יחד איתנו בא גם זיסקינד כרמל, שלא הכיר את האישה איתה התחתן.

מחיפה נסענו ברכבת לחדרה – נסיעה מאוד איטית. הרכבת עצרה בכל מקום ובסוף הגענו לחדרה. בתחנת הרכבת חיכתה לנו חנה ינאי, שהובילה אותנו ישר לחדר האוכל של הקיבוץ.
חדר האוכל שכן בצריף ארוך ובו ספסלים ושולחנות ארוכים. אני זוכרת המולה של קולות-וויכוחים וצחוק. התרשמתי ממראה של בחורה שחרחורת, נאה למדי – את קולה שמעתי ונדמה לי שרצתה לשיר. זאת היה שרה כהן-אבידן.
את המטען שלי הביאו למחרת. אמי (כמנהג הרבה אמהות בזמן הזה) הכינה לי הרבה לבנים שניקנו בוורשה והרבה בגדים עליונים אחרים. היו לי עוד בגדים שהיו ארוזים בסלים גדולים מנצרים, אותם אף פעם לא ראיתי.

למחרת קיבלתי מהקומונה לבנים, בגדי עבודה ובגדי שבת, שלא היו בדיוק לפי המידה שלי.
קיבלתי מיטה בצריף עם עוד שלושה שכנים. בשבתות היינו מוציאים את תכולת המיטות החוצה ושורפים את המיטות, כי היו הרבה פשפשים.

מאווררים את המיטות מהפשפשים

כעבור זמן-מה אני וצבי החלטנו לעבור לחדר משפחה. "הפרימוס" הראשון שלנו הייתה חוה בריל (שמושקו). חיבבתי אותה מאוד וברצון שיתפתי אותה בצביעה של חדרנו המשותף.

ה"פרימוסים" התחלפו מדי פעם. החדר שלנו היה די יפה לפי דעתנו. אירחנו בו אפילו את שלמק בזמן חוליו – היו לו מיחושים בברך. גם יהודה גוטהלף, שבא להרצות לפני החברים, מצא אצלנו מיטה. שלוש שנים גרנו עם "פרימוס". לא ראינו בזה פגם, זו הייתה המציאות.

כולנו עבדנו בעבודות חוץ על מנת להרוויח את הכסף שהיה דרוש לקניית מוצרים מתנובה. נשלחתי ליום עבודה אצל משפחת פיקש הידועה לכולנו.

קיבלתי גיגית מפח עם לבנים מלוכלכים למיניהם, סבון חום וקרש כביסה. נזכרתי שבבית בפולין את כל הבגדים של המשפחה כיבסה "שיקסה" (עוזרת אוקראינית) ואחרת גיהצה אותם.
בעלת הבית לא התרשמה מיכולת הכביסה שלי ונתנה לי מגהץ כבד, שחומם על גחלים, ולבנים לגיהוץ.

בעבודה הזאת לא המשכתי הרבה זמן. רבים מחברי הקיבוץ עבדו בפרדסים של איכרי חדרה. גם אני שובצתי לעבודה בפרדס בעטיפת תפוזים. הייתי קמה בארבע בבוקר על מנת להספיק להגיע להסעה לפרדס.
ישבתי בין הערבים בישיבה מזרחית – על רגלי האחת חבילה של ניירות ולפי הקצב (שהערבים לימדו אותי) – נייר אחד נשר מן החבילה ואני עטפתי בו את התפוז. העבודה הייתה מאוד קשה. הייתי שבורה ממש אחרי הישיבה הממושכת. גם ידיי נפצעו מהניירות החדים.

אחרי יום עבודה לא הייתי מסוגלת ללכת בכוחות עצמי דרך ארוכה עד למגרש בו שכן הקיבוץ. לעזרתי כמובן בא צבי, שגרר אותי ממש הביתה. מנת האוכל שלנו הייתה דלה – לחם, חתיכת דג מלוח, חלבה. חברי הזורע שעבדו איתנו היו מביאים איתם צנצנות פודינג שגירו אותנו מאוד. כעבור זמן עברתי לעבוד בקטיף תפוזים וזה היה יותר קל.
לאחר זמן התחלתי לעבוד בבית ילדים. הבית היה צבוע לבן והמשטר כמו בבית חולים. ההיגיינה הייתה מעל הכול. היינו קמות מוקדם בבוקר כדי לבשל את הדייסה. כשהילד גמר את המנה שלו – הייתי מאושרת. זה היה הישג חינוכי ממדרגה ראשונה.

בלה וילפנד טובה בורנשטיין שמואל אבידור  מכבסים
השכנים שלנו בצריף היו בלהה ויוסף וילפנד וקוסי ושושנה.
הבת של שושנה נולדה במשקל מאוד קטן וצריך היה להאכיל אותה גם בלילה. על מנת לשמור על בריאות האם היה עלינו, המטפלות, להאכיל את הילדה ב-1:00 בלילה.
בית התינוקות היה קרוב לגדר. מכיוון שלא הצטיינתי באומץ לב מופלג (אני פחדנית כרונית), צבי היה צריך ללכת ולשמור יחד איתי על התינוקת. ככה ישבנו צבי ואני עם התינוקת של השכנים והאכלנו אותה באהבה רבה.

הקירות בצריף היו דקים ואפשר היה לדעת מה מתרחש אצל השכנים. בלה (וילפנד) רצתה מאוד ללמוד רוסית. זה לא עלה כל-כך יפה למרות שיוסף הצטיין בהרבה סבלנות ותיקן את השגיאות. ערב אחד פקעה סבלנותי וצעקתי: "בלה, לא אומרים מלציק (לאמריקאי) אלא מלציק (לרכה). נדמה לי שבלה לא המשיכה בלימודיה הרבה זמן.

המשכתי לעבוד בבית הילדים עד 1937.
מכיוון שאמי רצתה מאוד לראות אותי וגם מצב בריאותי לא היה שפיר, נסענו הביתה לדובנו. שהיתי בבית כחצי שנה.
נשלחתי למקומות מרפא ורופא הבית ציווה עליי לאכול הרבה. חזרתי לארץ ומשקלי היה ב-13 קילו יותר ממה שהייתי.
אמי הצטערה שעליי לחזור לארץ – באוויר כבר הורגשה אנטישמיות. מצב משפחתי היה טוב ואף אחד לא שיער מה יקרה בעתיד.
השארתי בבית אחות נשואה עם שני בנים ושתי אחיות צעירות ממני.
מכל משפחתי הענפה – דודים ודודות – נשארה רק אחותי דורה. עבר הרבה זמן עד שהצלחנו להביא אותה ארצה, ב-1946.
אחרי שחזרתי הייתי זמן-מה בקיבוץ והבעתי משאלה: ללמוד הוראה במכון הביולוגי של יהושע מרגולין. גם הפעם לא זכיתי בברכת הקיבוץ. הקל עליי שצבי שהה בתל אביב לרגל עבודתו ב"הובלה", כך יכולנו לחיות יחד. חזרתי לקיבוץ ב-1941.

עבודה בפרדסי חדרה 1934










אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה