יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

זכרונות מחדרה 1932 - 1937



משפט על המשפחה חדרה 1936

אירוע מיוחד במינו התרחש בקרב חברי הקבוצה 'אמריקה בניר' בשנת 1936  – הם החליטו לערוך משפט על המשפחה בקיבוץ.
בחוברת עבת כרס כתוב תמליל מדהים של כול מהלך המשפט- הקטגוריה והסנגוריה העדים והשופטים.קטע מתוך המשפט

חקירת העדויות של הקטגוריה

היום יונה (ינאי) מודיע כי שדל (תור) פנה ברצון להעיד לטובת הקטגוריה
שדל: אני רוצה להעיד על דברים שנאמרו אתמול על המשפחה בחו"ל. מעט מאוד משפחות  נוצרות בחו"ל.
התנועה שוללת אותם וגם הקיבוץ. היה מקרה בקיבוצנו שרצון משפחה היה לנסוע יחד להכשרה.
הקיבוץ התייחס בשלילה לכול זאת וכתוצאה מזה עזבה המשפחה את הקיבוץ.
מקרה שני ששליח התחתן בחו"ל והתנועה הסתירה זאת. לא ידענו שהם משפחה. מבחינה מציאותית כשנוצרת
משפחה יש לדרוש הסתלקות ממנהגים זעיר בורגניים. היום אנו עדים להשפעה רעה של המשפחה-
לא אדע למה, גם בקיבוצים. בקיבוצנו משפחה יוצאת לטיול ומרוויחה כסף ומסתדרים יפה.
מסדרים אחר כך חדר. נמצאים מעט בחדר האוכל בקיבוץ. מאבדים את הקשר עם הקיבוץ....
הקיבוץ הוא קשר כלכלי, כתוצאה מזה לא ברור מה צריכה המשפחה שלנו להיות - משפחה פטריוטית
עוד לא נוצרה.
משה ב.(בלומשטיין): המכיר אתה עזיבות לא משפחתיות ומה סיבתן?
שדל: יש יותר עזיבות של הבודדים. המשפחות עזבו על יסודות משפחתיים.
משה ב.: מה הן סיבות העזיבה בקיבוצנו?
שדל: עזרת הורים, קוני וקטורה ועוד..
משה ב: האם אותן הסיבות לא פועלות על המשפחות?
שדל: כן, אבל אומרים שאלה שעזבו- סיבת המשפחה בכך.



עדות חנה ג. (גפנר-לביא )
אחיה: האם הגענו כבר למשפחה הרצויה בקיבוץ?
חנה ג: לא
אחיה: האם הקיבוץ צריך להסכים לצורת המשפחה הקיימת?
חנה: לא
אחיה: הממלא הקיבוץ את תפקידו להטבה.
חנה: לא,לא היו התנאים לכך.
אחיה: למה?
חנה: את זאת אנמק בנאום הסנגוריה.
אחיה: האם המשפחה מגלה פעילות יתר בקיבוץ?
חנה: המשפחה משתדלת עד כמה שאפשר להיות פעילה בקיבוץ, אבל הקיבוץ לא נותן את האפשרויות עצמן.
משה ש: מה הם הגילויים של משפחה זעיר בורגנית?
חנה: זה הכול נמצא בבסיס של נאום הסנגוריה.
יונה: את כול בירור השאלות אפשר לדחות לנאום לאחר כך ולא צריך כרגע לענות על השאלות של
התביעה. זאת שאלה יותר כללית ויש להניח שאפשרי לחכות לביסוס כול העובדות.
אחיה: איך קורה בקיבוץ במשפחה-האם הפעיל מפעיל את השני או להיפך?
חנה: במשפחה יש שאתה פעיל ואחד לא. או שהמשפחה בכללי פעילה. זה תלוי מההשפעה ההדדית. אם ישנו
צד אחד חזק הוא משפיע שהשני יהיה פעיל.
אחיה: היו כאלה בקיבוץ?
חנה: כן אני מוכנה להביא עובדות.


קדימה הפועל חדרה

" היו ימים..." זהו הפזמון החוזר בפי כל ותיק,כשהשיחה נוטה ל "ימי בראשית" של הכדורגל בארץ.לקבוצת הכדורגל בחדרה אין עבר ותיק כל כך שכן היא נוסדה בשנת 1935 אבל הותיקים הנזכרים בגעגועים באותם ימים כששיחקו בלי נעלים אבל עם הרבה הקרבה-יש לרוב..
"באותם הימים"- הייתה קבוצת הפועל חדרה קבוצת כל-בו.שיחקו על הגורן של חדרה-מגרש טרשי,בלתי מסומן ללא גדרות וללא שערים-ושיחק,למעשה כל מי שרצה,או כל מי שיכול.האימונים היו מתחילים בכך שמישהו היה מביא כדור,מישהו אחר היה מצטרף אליו ועד מהרה הייתה הגורן מוקפת סקרנים,שכמה מהם הצטרפו לבועטים.לאט לאט התגבשה קבוצה פחות או יותר קבועה.גרעינה היה" קיבוץ אמריקה " שבמערב המושבה ממנו יצאו( מייסדי קיבוץ עין השופט ) עליו נמנו כמה שחקנים טובים. גם מזכיר סניף הפועל חדרה היה איש קיבוץ שלמה בורנשטיין (שלמק),והרכבה של אותה קבוצת בראשית היה קרונפלד, ויצמן,אבא קמחי,יעקב אורנשטין,אריה אריה,יופן,אברהם פיין,זיסקינד,חיים זלוטניק,שדל,הלודקה,קמחי,משה ואלכס דרור " היו עוד התוודה אחד הוותיקים " אבל מי זוכר אותם באו והלכו...
כסף כמובן לא היה.כשהוחלט על תלבושת-קנה כל שחקן את תלבושתו שלו.
רק כשעמדו לקנות את הכדור הראשון,ערכו מגבית במושבה ושליח נשלח עם הכסף לתל אביב לקנות כדורגל.
כל שחקן החזיק את תלבושתו בביתו.לימים כשהוחלט שקבוצה חייבת שיהיה לה מחסן בגדים,נקבע המחסן בביתו של זלוטניק,כי סניף הפועל סירב לקבל אחריות לשמירתו. זלטוניק היה אחראי לקיום מצבם התקין של הבגדים,אבל לעבודת התיקונים הממשית היה מגייס את אמו..
על מאמן מקצועי,או אפילו חובב , לא חלמו באותם הימים. אפילו שופטים לא היו אז בחדרה ובדרך כלל היה השופט מגויס מתוך קהל הצופים,דקה לפני תחילת המשחק.
אמנם לא מרובים היו המשחקים בחדרה באותם ימים. היו משחקים אחת לשבועיים או חודש,ומכיוון שלא היה במושבה מגרש ראוי לשמו,היו מבכרים משחקי חוץ עם קבוצות " עשירות " בעלות מגרשים כמו בנימינה, פרדס חנה , ומשמרות..אבל המשחקים הפופולריים ביותר היו משחקי "הדרבי " עם מכבי חדרה.
הקבוצה המכבית הייתה ותיקה יותר,ולפחות בשתי דרגות טובה יותר.המשחקים בין שתי הקבוצות היו נגמרים על פי רוב בהפרש של 6-7 שערים לטובת המכבים. הפסד של 4:0 היה תוצאה שב"הפועל " התברך בה ימים רבים.
כשהתקיים משחק וכסף להדפסת מודעות לא היה,היו מציירים את המודעות.בכך התמחתה דינה פז.
כשהוחלט לבסוף שאי אפשר בלי תקציב-קם מרדכי כהן ( מנעדרי סירת הכ"ג ) וארגן את קבוצת ה "סדרן" שקיבלה עבודה בסדרנות בקולנוע המקומי.שכרה כולו הוקדש לקבוצה.
עסקן אחר היה דוד בראון שתפקידו היה לגייס כלי רכב להסעת הקבוצה למשחקי חוץ וכן לאיסוף השחקנים לפני המשחק.בשעת הדחק הוא גם שימש כשוער ועד 1942 כמזכיר האגודה.
שחקנים שביקשו להצטרף לקבוצה נאלצו לעבור מבחן על הגורן.המבחן היה פשוט ביותר אם ידע הנבחן לבעוט תוך כדי ריצה היה שחקן טוב ואם ידע לבעוט בשתי רגליו נחשב לשחקן מצטיין .השיטה של המשחק הייתה פשוטה ביותר בשער ניצב שוער וילדו שני מגינים שלא העיזו לצאת את רחבת ה-16. הרצים לא עברו את מחצית המגרש, ואילו המקשרים ראו את  עיקר תפקידם בהספקת כדורים לקיצונים.מצבי" נבדל " כמעט ולא היו ידועים, שכן גם היריב שיחק בצורה דומה, כשמגיניו דבקים לשער.החלוצים היו  "הפועלים השחורים " של המשחק.כל חלוץ נאלץ להתמודד עם שלושה מגינים והשערים שהובקעו נבעו בעיקר מחולשת השוערים לעצור כדורים גבוהים  .מסתבר שהשוערים היו חלשים למדי כי המשחקים היו תמיד רבי שערים.

זיכרונות  מחדרה 
כותבת גיטל שפירא ליום הקיבוץ :


כשעופרה מבקשת פריטים היסטוריים, לא "מיציאת מצרים" ולא מ"ארבעים שנה במדבר", בסך הכל מחדרה, לי יש רצון לעזור ולתרום.
אני מחפשת ומחפשת ולא מוצאת. המזוודה שהייתה בארון הבגדים שלי ושכנה מתחת למיטה באוהל, כבר מזמן לא קיימת.
שלושת הארגזים הריקים, שלפני כן היו מלאים תפוזים (לא בקיבוץ חס וחלילה) בפרדסים ושימשו לנו כשולחן, גם כן אינם מזמן.
לא נשארה לי אפילו חתיכה קטנה ממחצלת הקש הדקה שהייתה צריכה למלא תפקיד של מזרון. היא לא רק עשתה את זה, אלא גם העבירה קור ולחות בחורף אל השוכב עליה (אני).
היום יש לי ארון בגדים גדול, מלא כל טוב. היום יש לי אפילו שני שולחנות - אחד לכתיבה, השני לאוכל.
בקיבוץ יש ארגזים מלאים כל טוב. את הארגזים הריקים אפשר לראות על הרמפות של המטבח והכלבו, לא בחדרי החברים.

גיטל ומשה שפירא באוהל משפחתי בחדרה

היום יש לי מזרון מצויין,שלא מעביר קור ולחות ותומך בי היטב.
לא, עופרה, אין לי שום פריט מחדרה. אפילו התסרוקת שלי כבר לא היסטורית. אבל סיפורים מהתקופה ההיא ישנם גם ישנם.

טלאים                                                     

כשאני רואה את הטלאים על בגדים חדשים היום, אני נזכרת בטלאים בחדרה.
הטלאים היום לא מסתירים שום דבר. הם מנוגדים לצבע הבגד ובולטים לעין. הם נמצאים בכל חלקי הגוף, לא לצורך אמיתי, רק לשם קישוט והבלטה. כך נוהגים היום.
לעומתם, הטלאים על הבגדים בחדרה היו אמיתיים. היה להם תפקיד לכסות חורים וקרעים ולהסתיר אותם. את תפקיד זה הם מילאו בכבוד ובצנעה. תמיד השתדלו להתאים את הצבע לבגד. להבליט את הטלאי, חס וחלילה!
היום לא רואים אותם. רק בצילומים ההיסטורים אפשר פה ושם להבחין בטלאים שכאלה.

יום שישי הקצר

יום שישי בחדרה היה באופן מיוחד ארוך מאוד. מוקדם בבוקר מחסנאית הבגדים הייתה הולכת מחדר לחדר ומאוהל לאוהל, אוספת את המצעים, המגבות, בגדי השבת והעבודה ומביאה אותם למכבסה בידיים, כי עגלות לא היו.
האיסוף היה רק בתנאי שאין גשם חזק. במידה והיה גשם, הכביסה נשארה אצל החברים לעוד שבוע.
לא פעם קרה שהגשם החל יורד כשכל הכביסה כבר הייתה תלויה על החבלים. כל מה שנותר לנו זה להתפלל לכמה הפסקות שמש במשך היום. יש לזכור שהחלפת בגדים ומצעים לחברים לא הייתה. מה שלא התייבש, היינו מייבשים על ידי גיהוץ ביד.
בסוף היום המחסנאית חילקה לכל אחד על המיטה את בגדי העבודה והשבת לכל השבוע וגם את המצעים והמגבות.
יש מקום להזכיר שפסי בלומשטיין הייתה באותן שנים מחסנאית הבגדים. פסי היא זו שהכניסה את החידוש המרענן שאפשר לסמן לכל חבר וחברה את הבגד במספר והקיבוץ לא יתמוטט....


הפישפשים

תמונה שכיחה בחדרה בערב שבת הייתה שהחברים חוזרים מהעבודות השונות שעסקו בהן במשך היום, מוציאים את המיטות החוצה ומתחילים לשרוף את הפישפשים. לכולם היו פישפשים. אחרי מחצלות הקש, קיבלנו מזרונים מעשב ים שהביאו את הפשפשים איתם, והמשיכו להיות אכסניה טובה עבורם.
מכשיר שנקרא ברנר עבר מיד ליד, ממיטה למיטה, עד שאחרונת המיטות הייתה נקייה. (עד השבוע הבא).

גיטל פרידמן דינה ארבל ועוד בקמונה א

אחרי השמדת הפישפשים אפשר היה להתקלח וללבוש את הבגדים הנקיים. לחלק מהחברים היו מכנסים ארוכים מדי, לחלק אחר קצרים מדי, תלוי בגובה המחסנאית שמדדה את הבגדים על עצמה.
בקמונה א' ההיסטורית לא היו בגדים אישיים וקשה היה שלא לטעות במידות. העיקר שהכל היה נקי ומגוהץ. כולנו נכנסנו יחד לחדר האוכל לארוחת שבת שהייתה מלווה בקבלת שבת, שגם זה הפך למשהו היסטורי.    
           



מסע הילדים מחדרה לעין השופט
כתבה עופרה בריל מפיה של גיטל


ילדי אורן בחדרה


גיטל שפירא לא שקטה. היא מבקשת להזים את הסיפור על בואם של הילדים הראשונים מחדרה לעין השופט ב- 1938. וכשגיטל מספרת נדמה לך שרק אתמול קרו הדברים והפרטים שמתגלים בזיכרונה מאלפים ביותר.
כך היא מספרת:
התוכנית המקורית להעברת הילדים מחדרה לעין השופט הייתה שנעבור עם הילדים באביב 1939. מזג האוויר באזור הזה היה מאוד קשה והייתה פה שממה, לא עץ לא ציפור. הרוחות היו חזקות מאוד עד שקשה היום לתאר. בקיץ היה אבק שכיסה כל בגד ונעלים. האבק היה עם ידו על העליונה.
על אף הבעיות האקלימיות הקשות חשבו שהילדים צריכים לעבור למחנה החדש ויהי מה.
בחדרה כל הילדים היו מרוכזים בצריף והבישול היה בצריף על פרימוס.
קרה המקרה והפרימוס התהפך ופרצה שריפה בבית הילדים. תוך כמה דקות כל הצריף עלה באש. הצלחנו במהירות להוציא את הילדים עירומים כמעט לגמרי. אני ופנינה קרן, לא יודעת מאיפה שאבנו כוחות, לקחנו את הילדים הגדולים, גם כאלה שידעו כבר ללכת, שמנו אותם בתוך לול גדול, והרמנו את הלול עם הילדים מעל הגדר כדי להרחיקם מהאש.
כל הביגוד שהכנו לילדים לקראת מעברם לעין השופט נשרף. לא היו להם אפילו תחתונים ללבוש. אני זוכרת את עודד ויינר, שהיה תינוק, עומד עם הטוסיק בחוץ ומחכה לברכה שזר שתתפור לו ביד זוג תחתונים.
יחד עם הילדים הצליחו גם להוציא כמה מיטות. העברנו את המיטות עם הילדים לצריפים של החברים, שפינו אותם למען הילדים.
בגלל השריפה היינו צריכים לאותת לג'וערה, שם היו החברים, ולספר מה המצב. האיתות עבר מקיבוץ שריד לג'וערה. הודענו על השריפה ובג'וערה החלו לזרז את בניית הבית לילדים הראשונים בעין השופט. הבית נגמר ב- 1938. בראשון לנובמבר 1938 הילדים עברו לעין השופט.
יום לפני ההעברה היה חמסין מאוד קשה והרופא מג'וערה העביר הודעה לא להביא את הילדים בחמסין הכי קשה בעונה.
בחדרה כבר הכל היה מוכן וארוז לקראת ההעברה. אנחנו כמטפלות לא ידענו מה לעשות. הלכנו להתייעץ עם רופא ילדים שהיה בחדרה וסיפרנו לו על הפרובלמה שלנו.
הרופא הרגיע אותנו ואמר – "תעבירו את הילדים כמו שתכננתם. תיקחו אתכם חביות עם מים, תתלו סדינים על החלונות וכל הזמן תרטיבו את  הסדינים, כך שתהיה קרירות באוטו בזמן הנסיעה.
וכך בדיוק עשינו.
כאן גיטל מפריכה מיתוס שהיה קיים שנים רבות בעין השופט. המעבר של הילדים מחדרה לעין השופט לא היה במשוריין אלא באוטובוס, בגלל שהיו הרבה ילדים. לכל ילד התלוותה אימו ובנוסף כמה מטפלות.
מי עבר לעין השופט:
אורה כהן, נועם וילפנד, רות שביט, דליה ברנשטיין, יורם גרץ, איתן שטיינמן, עודד ויינר, אילנה גולן, רן קירפין, ארנון גוברמן, גדעון שפירא, עמוס כרמל, עדנה קרן, גיורא ינאי, אמנון רייטר, אליעזר לביא, אמציה דיין.
יוסי לישנסקי לא הגיע מחדרה, הוא הצטרף לקבוצה בעין השופט.
באוטובוס שהגיע לחדרה העמסנו חביות של מים, סידרנו סדינים על החלונות, שחשוב היה לשים אותם גם מבחינה בטיחותית, כי הדרך הייתה מאוד מסוכנת ועברה ליד ישובים ערביים.
מקדימה נסע משוריין עם גפירים ומאחור נסע טנדר עם בחורים מהקיבוץ, שהיה להם נשק לא לגלי. תפקידם היה לעזור בהעברת הילדים.
הסדינים שתלינו על החלונות באמת עזרו לקירור האוויר אבל המתח בנסיעה היה גדול. עברנו בחיפה ליד ריכוזי ערבים ומאוד פחדנו, כי זו הייתה תקופת המאורעות, ומדי פעם ערבים היו מתקיפים כלי רכב יהודים.
נסענו דרך ריחנייה, בכביש שנסלל ברמת השניים. כשהגענו לעין השופט מצאנו בית נחמד עם גדר צבועה והרגשנו שהחברים עשו הכל כדי שלילדים יהיה בית מסודר.
הבית הכיל חדר לחמישה תינוקות וחדר בו גרו הילדים הבוגרים יותר. הצפיפות הייתה נוראה.
בנוסף לילדים שהגיעו מחדרה, היה צורך לקלוט גם ילדים שנולדו כבר בעין השופט, והראשון בהם היה אבירם חגי.
בבית גרו הילדים הראשונים מ"אורן", "עופר" ו"אילה".
המקום היחיד שהיה בו מקום למשחק היה במרפסת. חדר אחד קטן שימש כמטבח, שם בישלו את האוכל לילדים.

כשעבדתי עם התינוקות, כדי לאפשר להם קצת לזחול ולהתנועע בחדר, הייתי צריכה להזיז את שולחן האוכל והכיסאות מתחת למיטות, כך שלוש פעמים ביום.
היו מעט מאוד משחקים וקצת פטישים. היו חברים שעבדו בנגריה, כמו בעלי משה שפירא, שהכין מדי פעם משחק קטן לילדים.
אני זוכרת שלילדים הגדולים לא היו בכלל משחקים אז הם היו מפרקים את המיטות כמשחק. כל פעם המטפלת הייתה צריכה למצוא את המיטות מפורקות.
גם בחצר לא היה כלום, רק כמה לולים.
מצאתי ספסל שכבר לא היה בשימוש, הושבתי את כל חמשת הילדים שעבדתי איתם, וסיפרתי להם שזהו אוטו שנוסע.
קרה הרבה שילדים מתוך שעמום היו עוברים את הגדר ובורחים, ובילינו זמן רב בחיפושים אחריהם.
אחת הבעיות שהייתה לילדים בני שנה, שהם שכחו ללכת בגלל האבנים הרבות שהיו בדרכים. אבל מהר מאוד הם הסתגלו גם לאבנים והחלו ללכת באופן חופשי יחפים.
הקיץ הראשון היה קשה מאוד. היינו צריכות להחזיק את הילדים הרבה בבית והרבה מה לעשות איתם לא היה.
ובכל זאת הם צמחו וגדלו, והיום אפשר רק להסתכל בנוסטלגיה על אותם זמנים.

יונה ינאי עם אורנה ליד בית הילדים הראשון שנות הארבעים











אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה