יום שישי, 20 בדצמבר 2013

הקשר המיוחד שנוצר עם הסופרת אנדה עמיר

הינדה עופר שחייה במגדלי רמת השניים (ראו פוסט קודם) ממשיכה בסיפורה ומספרת על הקשר לאנדה עמיר ועל פרשת ילדי משפחת ליזרוביץ.

לפעמים ניצה הייתה הולכת איתי לעבודה במטע או בכרם, או עם יהושע ללולים. היו לנו ארבעים לולים נודדים, אחד מהם היה מיועד לבית חולים בשביל התרנגולות. בכול יום יהושע היה עובר את הלולים, אם ראה תרנגולת חולה היה מגיש אותה לניצה בת השנתיים והיא הייתה מעבירה אותה לבית החולים. ניצה גם אספה ביצים, לפעמים גם שתתה כמה ביצים. בתור משחק היא למדה להפנט את התרנגולות. הייתה מעבירה בעדינות את האצבע במשך כמה דקות מעל העין של התרנגולת וזו הייתה נשארת הרבה זמן בלי תנועה.

כאמור, רמת השניים היה מקום של הגנה, לא היינו חופשיים לארח כל סוגי בני אדם. היינו בודדים וזה אפשר לנו לקרוא הרבה וגם ללמוד. הנוף הנהדר היה פיצוי חשוב. באביב המראה היה מרהיב, כאשר כול ההרים מסביב היו מכוסים בפרחי בר בכול צבעי הקשת, גם מראה המוחרקה שראינו אותה בקו אוויר הוסיפה לנו יופי לנוף. לא הרגשתי שעמום ולא הייתי מוכנה להחליף את המקום בעיר.

אנדה עמיר עומדת במרכז עם מטפחת
הבת של הסופרת אנדה עמיר למדה במוסד של משמר העמק קראו לה צִפּוֹר. אנדה הייתה מבקרת אותה בשבתות. כאשר סיפרו לה על משפחה שגרה בהרים עם ילדה קטנה, היא באה לבקר אותנו עם הבת שלה ונשארה כל השבת אצלנו. אחרי זמן הזמינו אותה להרצות בקיבוץ עין השופט, היא ביקשה מהחברים שיעברו עם העגלה ברמת השניים ושייקחו אותי להרצאה. נשארנו ללון בעין השופט ורוב שעות הלילה דיברנו.

בננו נולד בשאר ישוב ואחרי שנים אנדה ועמוס בנה באו אלינו לכמה ימים. לאנדה היה קסם אישי רב, שופעת חיים ומלאת הומור.

היה לנו ידיד ערבי שגר בכפר אום אלזינת. הוא היה שומר מטעם 'הקרן קימת' בכל האזור. הוא היה איש שקט ועדין מאוד, הוא עזר לנו הרבה. בשביל ניצה הוא היה הדוד רג'א. בכל פעם שבא לחצר שלנו היא רצה לקראתו בשמחה גדולה.



בוקר אחד כשקמנו לפני זריחת השמש על קו הרכס הבחנו בקבוצת אנשים, זה היה מראה חשוד. באותו זמן היה מפקד האזור שמעון קוך (אבידן) חבר קיבוץ עין השופט. הוא סיפר לנו על הפרשה של משפחת ליזרוביץ מעתלית שנחטפה וערבים הובילו אותם ליעד בלתי ידוע. את ההורים הערבים הרגו ואת שני הילדים הביאו לשער קיבוץ משמר העמק. הפרוז'קטור של הקיבוץ שהאיר את הסביבה גילה אותם והילדים צעקו: אל תירו בנו אנחנו ילדי ליזורוביץ. הילדים סיפרו שהחוטפים הובילו אותם מכפר לכפר ובכל כפר הנשים הערביות האכילו אותם. אמה לוין (תלמי) חברת משמר העמק כתבה מאמר מרגש מאוד, תחת הכותרת "החטופים בשער ממשמר העמק".

הזמן זרם לו כשהכל מתנהל על מי מנוחות, עד שבת אחת בחודש מאי. קמנו בבוקר והרגשנו בהתפתחות שרב כבד. המים בלולים כבר היו בצמצום, מכיוון שביום ראשון בבוקר היו מביאים מים, יהושע איך שהוא הצליח להודיע למנהל המשק ביקנעם שישלח באופן דחוף מים ללולים, בגלל השרב שמתפתח. המנהל מסר שאין לו שום אפשרות בשבת לגייס מישהו שיביא לנו מים, הוא מאמין שיהושע יסתדר.

בהמשך היום השרב התפתח לממדים שלא היו כדוגמתו. הרוח החמה נשבה בעוצמה וליטפה את הלולים ולא יכולנו להציל את התרנגולות המסכנות . הן התעלפו מהחום והחורבן היה גדול. בערב השרב הגיע לקיצו אבל מאוחר מדי, אנחנו היינו סחוטים ומדוכאים. מאוחר בערב הגיע מנהל המשק לנחם אותנו. אבל אנחנו כבר החלטנו לחפש מקום חדש.

אבא של ניצה יהושע לרגלי המגדל

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה