סיפור חיי - ברל קרן מספר על חוות ההכשרה בצ'נסטוחובה

חוות ההכשרה בצ'נסטוחובה

   
צ'נסטוחובה עיר בדרום מערב פולין.לפני מלחמת העולם השנייה הייתה בה קהילה יהודית גדולה שמרביתה נספתה בשואה.
צ'נסטוחובה מקודשת לפולנים הקתולים ומהווה מוקד עלייה לרגל בגלל האיקון המדונה השחורה.
בקרבת העיר נוסדה "חוות הכשרה" ציונית שהכשירה בני נוער לעבודה חלוצית.על החיים המיוחדים וההווי המיוחד שהיה בחוות ההכשרה מספר ברל קרן במשך לסיפור חייו:

צ'נסטוחובה

בנובמבר 1929 יצאנו להכשרה בצ'נסטוחובה. המקום שימש אז חווה חקלאית או בית ספר חקלאי. כשהגענו הייתה שם קבוצת "שומריה" (ותיקי עין שמר) מבוגרי התנועה בגליציה. התרשמנו מאוד מפעילותם לאחר שעות העבודה - בשעות הפנאי המעטות הם היו שוקעים בקריאה ובלימוד. 
מנהל החווה היה האגרונום ד"ר ליפשיץ, בצוות היו גם גנן מקצועי – מושקוביץ, מנהל המשק – קרינסקי, ושרת גוי עם משפחתו, שהדריך אותנו בעבודת החריש (עם סוסים), הזריעה (ביד) והקציר (עם חרמש). 
עיקר הייצור היה בחממות ובאינספקטים (ארגזי גידול מונחים על האדמה ומכוסים חלונות זכוכית). גידלנו פרחים (כריזנטמות וורדים), עגבניות, מלפפונים, כרוב וכרובית. 
תוצרת זו היינו מוכרים. בשדות גידלנו שעורה, תלתן ואספסת, בעיקר לצרכי החווה. היו לנו 9-10 פרות, את החלב מכרנו בבקבוקי זכוכית לעשירי העיר צ'נסטוחובה. ההכנסות היו יפות והחווה קיימה את עצמה.

העגלה הראשונה מגיעה לחוות ההכשרה בצ'נסטוחובה

החממות, בניינים עם גגות זכוכית, חוממו על ידי מערכת מים חמים בצינורות  ובתנורים שהוסקו על ידי קוקס (פחם אבן מעובד). את האינספקטים היינו מחממים בעיקר על ידי זבל סוסים שרכשנו בכפרים. 
פיזרנו את הזבל על שטח של דונם בערך, בשכבה של 30-40 ס"מ, הזבל הדרוך יצר חום שהספיק לכל עונת החורף. על הזבל שפכנו תערובת אדמה המתאימה לגידולי החממה. את האדמה הובלנו באלונקות.
גם ב"פקולה" – פסולת מבית חרושת לחבלים – השתמשנו כמו בזבל הסוסים כמצע לחימום (דריכה והידוק ברגליים). נחמן שטינמן ואני הובלנו את הפקולה בעגלה מבית החרושת לחווה. 
ערמות הפקולה היו מהודקות, חמות מאוד ונוקשות. הפירוק שלהן היה עבודת פרך.

לזיבול החממות והאינספקטים השתמשנו גם בפסולת מבית מטבחיים. פסולת זו נמצאה בבור, קפואה לגוש נוקשה. פתח הבור היה כמטר על מטר, הצטרכנו להוציא מתוכו באתים את הפסולת להעמיסה על עגלה 
ולהובילה לחווה.

החברים בחממות הפרחים

ביומן שפורסם בעלון "בחריש" , שיצא בחווה מסופר על חורף קשה, על חוסר עבודה ועל החלוצים הצעירים שהגיעו עד פת לחם:
חורף 1930. היום קרה לנו דבר מצחיק.באחוזת ש. הנמצאת 4 קילומטר מאתנו נקפא בור גדול של תפוחי אדמה. 
בידעו את מצבנו הקשה ואפס המזון לבהמותינו הרשה לנו ש. לקחת מהבור הזה כמה עגלות תפוחי אדמה. בעוברנו את העיר בדקו את העגלות מטעם הקהילה (היא הממונית על בעלות החווה) ואסרו עלינו לתת אותם לבהמות. 
אבל קשה לעצמי לכתוב פה שתפוחי אדמה אלה נועדו בשביל... אנשים, בשביל עצמנו. זה שני ימים שהחבר'ה לא אכלו כמעט שום דבר. 
ישנים עד שתיים-שלוש, שותים מים חמים ואוכלים שרידי לחם שנשארו במחסן. תבשיל אין... והנה מה שאסרו על סוסינו לאכול, אכלו החבר'ה בשמחה. 
תפוחי אדמה קפואים. כל כדור בוץ בגודל אבטיח התחלנו לקלוף ולקלוף בכדי להגיע לחתיכת תפוח אדמה בגודל זית. 

כשלוש שעות עברו עד שמילאנו את הדוד הקטן. בישלנו בלי מלח והתפוחים הקפואים היו מתוקים כדבש – מחייה נפשות. והאנשים רקדו....
לעזאזל! איזה סדרים! החוכרים לקחו להם את כל הקומה העליונה, את החדרים הטובים, ואת כולנו הכניסו לחדר הגדול האחד. צפיפות כזו לא הורגלנו לה.

החברות מבשלות במטבח