 |
שתילת אורז בוויטנאם |
לא בתקופת המונסונים
עופרה בריל, "הדף הירוק" – 20.12.1995
העובדה שתמר שושני מקיבוץ רמת-השופט עשתה הסבה מקצועית והיום היא משמשת מדריכת טיולים בחו"ל בשירות החברה הגיאוגרפית, אולי איננה סיבה למסיבה. מה שמייחד את הסיפור של תמר הוא ארץ ההתמחות שלה – וויטנאם. גם סוג הטיולים שהיא מלווה איננו שגרתי.
תמר, בת שער הגולן, הגיעה לרמת-השופט לפני 29 שנים, בעקבות נישואים. כבר בתחילת דרכה בקיבוץ דבק בה חיידק חו"ל, אלא שבאותם זמנים נסיעות בעולם הגדול היו בגדר חלומות, שמי שבכל זאת רצה להגשים אותם, טייל בחשאי.
"כשעברנו לרמת-השופט, לקחנו פסק-זמן וטיילנו שלושה חודשים עם תרמיל על הגב באירופה, דבר שהיה מאוד לא מקובל באותם זמנים", היא זוכרת.
שנים לאחר אותו טיול, כאשר שלושת ילדיה כבר בגרו ועמדו ברשות עצמם, חיי הנישואין שלה עלו על שרטון והיא ובן זוגה לחיים החליטו להיפרד. בעקבות הגירושין חל אצלה מהפך, נפתחו המחסומים הנפשיים והצורך לטייל גבר על הכול.
תמר: "מי שעזר לי בשינוי היו הבנים הבוגרים שלי. אחד מהם התקשר במהלך טיול במזרח הרחוק ואמר – אימא, את מוכרחה להצטרף אלי, המקומות משגעים ואת תפרחי פה. ביקשתי אישור מהקיבוץ, הוא שלח לי כרטיס ונפגשנו בפיליפינים. טיילנו חודשיים, אימא מבוגרת בחברת בנה הצעיר וחבריו הצעירים. הפכנו לאטרקציה, בכל מקום שהגענו כבר ידעו ושאלו אותי – את האימא המשוגעת שמטיילת עם הבן שלה?
מאז, כל שנה הוא שולח לי כרטיס ואנחנו נפגשים ומטיילים ביעד אחר. הייתי איתו בדרום-אמריקה, בוליביה, סין ובוויטנאם".
לפני שנה, החליטה תמר להפוך את חיידק חו"ל למקצוע, ובמשך שנה למדה להדריך קבוצות בחו"ל. ההכשרה כוללת לימוד אינטנסיבי על כל ארץ והאזורים המתויירים בה, ניהול קבוצה, כניסה ויציאה מבית מלון, ולבסוף מבחן.
תמר: "הרצון שלי לקבל הכשר מקצועי נבע מהדרך המיוחדת שאני אוהבת לטייל, ובדרך זו אני רוצה להדריך את הקבוצה שלי. אינני אוהבת טיולים ממוסחרים, המבוססים על קניות ויעדים מתויירים עד זרא. מתאים לי לטייל עם קבוצה קטנה (לא יותר מ-15) , לבקר שבטים נידחים, ולהכיר אנשים בחיי היום-יום שלהם בארצם. המקומות שאני נמשכת אליהם הם המזרח הרחוק, ובעיקר וויטנאם".
וויטנאם נשארה כפי שהאמריקאים עזבו אותה לפני עשרים שנה. התושבים מאירי פנים, השפות השולטות הן אנגלית וצרפתית, ואם זה לא עובד, משתמשים בידיים. רק בשנים האחרונות, בעקבות המודעות הגוברת לתרומה הכלכלית של המבקרים הזרים ולמשמעות הדולרים שהם מכניסים, התחילו לפתח את וויטנאם בכיוון התיירותי, בעיקר לבנות כבישים, שמאפשרים נגישות גבוהה יותר למקומות שעד כה לא היו פתוחים לתיירים.
בניגוד אולי למה שחושבים, הטיול בוויטנאם קל ומהווה חוויה לאלה הרוצים לפגוש את האוטנטיות במיטבה. עוברים את הארץ מדרום לצפון, מבקרים את השבטים הנידחים בצפון, נוסעים לילה שלם על כביש שלפתע נגמר, ואז ממשיכים לקרטע במכונית מקומית, שזו חוויה בפני עצמה, כי כל הכפר נוסע בה – עם החזירים והתרנגולות".
באופנועים לעיר האבודה
"זו ארץ שחשוב לטייל בה עם הדרכה, כי אפשר בקלות לפספס את המקומות המעניינים. בטיולים שלי אני לוקחת את הקבוצה לאזור מאוד מיוחד, שתיירים לא מגיעים אליו כי אין דרך רשמית לשם – העיר האבודה. זו עיר שנבנתה בתקופת הקיסרים. כדי להגיע אליה חייבים להיעזר במלווים מקומיים, המרכיבים את המטיילים על אופנועים. הדרך משגעת ביופייה. העיר כולה בנויה מקדשים, המכוסים בצמחיה. בתקופת המונסונים אין אפשרות
להגיע אליה, בגלל המים הרבים הזורמים בנהרות. רק באוקטובר מתחילה עונת היובש, והמים רדודים יותר ואפשר לחצות נהרות".
כדי שהכול ידפוק כמו שצריך, נוסעת תמר לוויטנאם שלושה שבועות לפני הטיול, ומכינה את הדברים בשטח. העלות למטייל – 3.000 דולר. בימים אלה ממש היא נמצאת שם, במזרח הרחוק.
"בארץ המקסימה הזו תפקיד בגברים הוא להשיט סירות ולנהוג בשוורים, ואילו הנשים עובדות קשה, מהנץ החמה עד צאת הנשמה, מאור עד חושך. האנשים צנועים מאוד מבחינת רמת-החיים, מסתפקים במה שיש להם, בעיקר חיים על תוצרת חקלאית. זו הארץ הרביעית בגודלה בייצוא אורז.
בשוק מוכרים סוגים רבים של פירות וירקות. העבודה בשדה ממש פרימיטיבית, וכמעט שלא רואים טרקטורים. רק שוורים. מים מעבירים בדליים. באחד המקומות שביקרנו, הילדים הלכו לבית-הספר שלוש שעות, למדו שעה וחצי וחזרו הביתה. ההורים מרוצים מזה.
הדת השולטת היא הבודהיזם, אבל גם לכודאיזם יש מאמינים רבים. במרחק שעתיים-שלוש נסיעה מהעיר סייגון נמצא המקדש המרכזי של הכודאיזם, וסביבו, בעיר מוקפת חומה, גרים מאמינים רבים. יש להם מיסות מרשימות, ובמיסה הגדולה ביותר משתתפים כ-1,000 זמרים. האירוע ססגוני ויפה, ומתקיים בסביבות 12 בצהרים. המקום מוצף תיירים.
יש תנאים סבירים לתיירים?
"כן. למי שלא מפונק אין בעיה. אני לוקחת את האנשים לבתי מלון בדרגה שלוש, וזה בהחלט מספיק. יש מקלחת ושירותים ברמה מצוינת. אין טיסה ישירה. טסים כעשר וחצי שעות לבנגקוק, ישנים שם לילה אחד ולמחרת, בטיסה של שעה ורבע מגיעים לוויטנם.
בנגקוק הפכה עם השנים למרכז העולם ויש בה רעש קשה מנשוא. כשנוחתים בסייגון, באה שלווה לתייר – זה עולם שונה לגמרי. מעט מכוניות, רוב האנשים נוסעים על אופניים או טוסטוסים, וזו עיר יפה, שהסגנון הצרפתי עדיין שולט בה".
והאוכל?
"האוכל טוב. למי שמוכן לשלם, יש מטבח צרפתי ומזרחי. ככלל, אני לא ממליצה לאכול בשר, כי כלבים וחתולים נכנסים שם בקלות לתפריט. לעומת זאת, יש ירקות ופירות בשפע, וכמובן, חייבים לשתות מים מינראליים. אסור לשתות מהברז, כי המים הם מי תעלות, שבהם מתרחצים, מכבסים ושטים. תעלות המים משמשות גם לניקוז מי השיטפונות וגם לכלי תעבורה. בזמן הטיול עוברים עם האוטובוס על המון מעבורות".
בין המקומות המיוחדים ממליצה תמר לבקר בשוק המקומי הצף על המים. מדובר בשוק ענק, שכדי להגיע אליו צריך לשוט שעתיים בתעלות. אתר אחר – העיר בואה, שהייתה הבירה לפני סייגון והאנוי.
בואה היא עיר עתיקה, בה נמצאת העיר האסורה של המנדרינים, אלא שבגלל המלחמות הרבות שהיו בוויטנם, היא לא נשמרה היטב כמו בסין. כיום גרים בה כמה מאות נזירים, שמגדלים ירקות בין המקדשים השונים ושומרים על המקום.
בטיול מבקרים גם בגבעות השיש, הר החצוב ככברה במנהרות, שם הסתתרו אנשי הווייטקונג בזמן הפצצות האמריקאים. כיוון שהמלחמה נמשכה זמן רב, הם בנו מקדשים בתוך המחילות בהר, והמראה, לדברי תמר, מטריף חושים. בסמוך להרי השיש, היה בזמן המלחמה בית-חולים אמריקאי.
האמריקאים לא הצליחו להבין איך הווייטקונג מצליחים להפגיז את בית-החולים בצורה כל-כך מדויקת. ההדרכה במקום נעשית בידי ילדים, המובילים את התיירים ומצפים לתשלום בסוף הסיור.
שאר התושבים באזור מתפרנסים מסיתות בשיש ועשיית פסלונים למכירה לתיירים.
את יודעת לספר לתיירים גם על קרבות שהתנהלו במלחמת וויטנאם?
"אני יודעת הכל", עונה תמר בגאווה לא מוסתרת. "יש לי תיק עב כרס על וויטנאם. את רוב החומר אספתי מהעיתונות האמריקאית. באים אלי הרבה חבר'ה צעירים לקבל הדרכה וזה מאוד משמח אותי. אני מאוד מקווה שאנשים יתחילו לטייל שם, כי זו ארץ יפה וכל כך נוח לטייל בה".
תודה עבור הכתבה המעניינת והתמונות היפות ומדברות בעד עצמן על ויאטנם המיוחדת ונטולת התיירים ! נהנתי מכל רגע ...
השבמחק