על מפות ירושלים העתיקות

המפה הראשונה המתארת את ירושלים מלמעלה משנת 1571

מפות וירושלים

רוב מפותיה העתיקות של העיר ירושלים נוצרו באירופה, בידי בני אירופה, ובשביל תושבי אירופה הנוצריים. מעיין הגיחון, למשל, אינו סתם מעיין, אלא המקום בו כיבסה מדונה את בגדיה.בריכת השילוח אינה סתם בריכת אגירה, אלא האתר שלידו האיר ישו את עיני העיוור.

סיפורן של המפות מפי חוקר תולדות ירושלים,
ד"ר ריכב רובין.

עפרה בריל, חותם – 2.2.1988

אוהבים רבים לה לירושלים: יש המרבה לבקרה, יש המתחכך באבניה,יש החוקר דרכיה ויש הצופה בה מרחוק.לכל אותן אהבות משותף הרצון להעמיק וללמוד את צפונות העיר הקסומה.

ריכב רובין זכה להיוולד בירושלים וזכה להאיר, דרך מפות עתיקות, סמטאות חשוכות בעברה. בוני (כינויו של ריכב) התחיל את דרכו האקדמאית במחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית. בשלב הלימוד לתואר שני, החל להתרכז בירושלים, תולדות העיר והתפתחותה, עד היציאה מהחומות. פרופ' יהושע בן-אריה, מורו ורבו, ביקש ממנו להכין קורס אוניברסיטאי למפות עתיקות של ירושלים.

מספר בוני: "הלכתי לספריה הלאומית, בה מרוכז אוסף גדול מאוד של מפות, וחיפשתי דרך להתמודד אתן. בשלב ראשון צילמתי שקופיות של המפות ולמדתי מפה, מפה. ניסיתי להבחין בתופעות כלליות. כבר היו דוגמאות לניתוח מפות בספרים שכתבו הרמן מאיר ז"ל, פרופ' זאב וילנאי ז"ל , ופרופ' שטנר ז"ל, שלפני שנים רבות יצא ספרו 
'מפת ארץ ישראל לתולדותיה'.

תוך כדי בניית הקורס והעיסוק בחומר, עברתי שני תהליכים, האחד – רצון גובר והולך ללמוד את תרבות עשיית המפות בעבר, השני – הוא בבחינת גילוי, ראייתו של ארכיאולוג, החופר ומגלה עולם ומלואו.
עשיית המפות בעבר מאוד מעניינת. היום, כל תלמיד בית-ספר יודע על תהליך עשיית המפה: מודדים, מצלמים מהאוויר, אחר-כך מתרגמים את הנתונים לקווי אורך ורוחב. לחוקר מפות עתיקות מסתבר, לפתע, שעולם המפות העתיק הוא עולם אחר לגמרי. איך צריך להתייחס למפה שאינה מדודה? איזה מסרים היא מנסה להעביר?
תהליך הגילוי גם הוא מאוד מעניין. כמי שגדל בירושלים, לומד את ירושלים, מלמד את ירושלים, שאלתי את עצמי שאלות מפתח לגבי המפות: האם החומר הזה מהווה בשבילי מקור חדש למידע? האם אני רואה את העיר יותר טוב? האם למדתי משהו שלא ידעתי? ולשמחתי, לאורך כל הדרך, התשובה הייתה חיובית.
לדוגמא: מצויר על כמה מפות גשר מעל נחל קדרון, שאינו קיים במציאות העכשווית. דרך המפות בחנתי וגיליתי שלא רק שהגשר היה, אלא שהוא ישנו מתחת לאדמה. זוהי תרומה ישירה למחקר היסטורי-גיאוגרפי של ירושלים".

מסעם של הולכי הרגל

"צריך להבין, שרוב החומר שאני מטפל בו, הוא נוצרי-מערבי. נוצר באירופה, בידי בני אירופה, בשביל תושבי אירופה. בשביל אותם נוצרים מאמינים, ירושלים היא עיר קדושה ומאז שהתחילו להדפיס מפות (בסוף המאה 
ה-15), היא נשלטה בידי הממלוכים ואחר כך התורכים. לאותם נוצרים אירופיים לא היה כל-כך קל לבוא לירושלים, בלשון המעטה. המסע לארץ ישראל היה בחזקת סכנה, לצליין אסור לחגור חרב וכך הוא חשוף יותר לשודדי-דרכים, בדרך יש לשלם מס מעבר, לספוג עלבונות והשפלות. הכניסה לעיר הייתה רק ברשות המוסלמים, ומפתחות כנסיית הקבר היו בידיהם. המפות היוו תחליף מסוים, הן גם היוו תחליף לירושלים הדמיונית, זו שחולמים עליה. המפה הדמיונית היא לא רק של צייר שישב באחת מערי אירופה וצייר את ירושלים מרובעת או עגולה (כל-פי ספרו של יוסף בן-מתתיהו), אלא גם זו שצוירה על-ידי עולי רגל ששהו בירושלים.

למשל, המפה שצוירה בידי אנטוניו דה-אנג'לס, שהיה שמונה שנים בירושלים. במפה הוא מציין כ-90 אתרים בירושלים, שמתוכם 80 נוצריים. מעיין הגיחון אינו סתם מקור מים, אלא המקום בו כיבסה המדונה את בגדיה. בריכת השילוח אינה סתם בריכת אגירה, אלא לידה האיר ישו את עיני העיוור. בנחל קדרון רואים את עקבות המשיח ובית-לחם היא העיר המעטירה, בה נולד המשיח.

הצליין, זה שהשתמש במפה, הגיע לארץ-ישראל בדרך כלל באונייה. האונייה עגנה בחופי לבנון (צור-צידון) או בעכו,, או ביפו. נמלי לבנון מועדפים, כי הם הרבה יותר נוחים לעגינת אוניות. בדרך לירושלים, מזהים במפות את מודיעין ואבו-גוש (שבתקופה ההיא קוראים למקום ענתות או מקומו של ירמיהו).

"כאשר הגיע הצליין לירושלים, אנחנו יכולים לקחת ארבע חמש מפות, מאוד מפורטות, להשוות ביניהן ולפרוש תמונה של רשימת האתרים בה ביקר. משער יפו הוא הלך בעקבות ישו בוויה-דולרוזה, ירד לנחל קדרון, עלה להר-הזיתים, ירד שוב לנחל קדרון, עלה להר-ציון והמשיך לבית לחם. מבית לחם היה לו עוד מסע אחד בכיוון המצלבה (מלחה) עין כרם (מקום הולדת יוחנן המטביל).
סימון רוב האתרים אצל דה-אנג'לס מאוד מדויק, רק יד אבשלום מוצבת במקום מאוד מוזר. הסברים לכך אפשר להציע, אבל את האמת לא נדע. במפות רבות העיוותים הרבה יותר גדולים, אחרי כל עיוות כזה מסתתר רצון להעביר מסרים נוצריים. אתה מסתכל על מפות ומשפשף את העיניים, יש סהרונים על המסגדים או אין סהרונים? בחלק מהמפות יש סימן שהיו...ובמפות אחרות אין, סימן שמצייר המפה מנסה לטאטא מתחת לשטיח את המוסלמים. הוא לא יכול לגמרי, אבל קצת...
על ראשי הכנסיות מצוירים צלבים, היו צלבים? ככל הנראה לא, אבל איך אפשר לצייר כנסיה בלי צלב? מה יגידו "החברים" באירופה?

במפה של דה - פייר, רואים את אדם וחוה, קין והבל, אברהם ושלושת המלאכים, דוד וגולית. בציור אפשר להבחין בדוידצ'יק הקטן למול גולית הגדול, קין והבל בתנוחת היאבקות, האחד מרים על השני מקל. רואים את אברהם כורע ברך לפני שלושת המלאכים. זה לא סתם ציור, זה הסיפור האמיתי, המעניין בתופעה הוא, שאין זו מפה של סיפורי המקרא, כי את המרכז תופסת ירושלים כפי שנראתה ב-1728, ציורי המקרא הם הרקע למפת ירושלים. לתופעה של מפה מסוג זה אני קורא על-זמנית.
יש מפות בהן מרגישים שהמצייר רצה לתת להן ניואנס אקזוטי, בציירו גמלים ופרשים על סוסים. אני לא בטוח שבאותה תקופה ידעו תושבי אירופה איך נראה גמל. הציור הוא כעין חתימה על דרכונו של הצייר, הנה, ראו, הייתי בעיר-הקודש: הייתי בארץ-ישראל.

המפות מלאות בסיפורים, לעיתים הסיפורים משעשעים ולעיתים מאלפים. לא פעם מעניין יותר לבחון לא מה שבלב המפה, אלא דווקא מה שבשוליה (בלב המפה תמיד רואים את ירושלים) כמו אותה מפה, שאינה מעניינת במיוחד, אך מתחתיה יש קטע מרשימה ביבליוגרפית של חיבורים על ירושלים, ומי מתאר את ירושלים? חכמי הנצרות מזמנים שונים ומתקופות שונות והחומר מאוד מעניין.

המפה שפורסמה בספרו של ברנרד פון בריינדנבאך, חשובה מהרבה בחינות. בין היתר, זו המפה הראשונה שהודפסה בארץ-ישראל. ארץ-ישראל כולה מתוארת במבט ממערב למזרח. ירושלים מסובבת במאה ושמונים מעלות ופונה מערבה, משום שהצליין-צייר ראה אותה מכיוון הר-הזיתים. כנסיית הקבר, שוב מסובבת כדי שתיראה יותר טוב, כי יש צורך להדגיש את החזית הפונה, במציאות, דרומה. אם הייתי צריך להיות בתוך המפה, הייתי מקבל סחרחורת מרוב סיבובים. המשעשע במפה הוא תיאור הספינה העוגנת בנמל יפו: התיאור כל-כך מדויק, עד שאפשר לראות את האנשים היורדים מהספינה ומתארגנים למסע הצליינות".

מי הם אספני המפות?

במחקר המפות עבדתי עם שני אוספים גדולים וממוסדים ושני אוספים פרטיים. האוסף הגדול ביותר נמצא בספריה הלאומית, ונקרא על שם ערן נאור, אספן קשיש החי בירושלים. תחילתו של האוסף באירופה, אחרי מלחמת העולם השנייה. האוסף מדהים ברמה, בכמות ובאיכות. האוסף השני הוא אוסף קפלן, הנמצא במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב, והוא אוסף מאוד מגוון. שני האוספים הפרטיים אותי בחנתי, היו האוסף הפרטי של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק והאוסף של סוזי והרברט פונדק מתל-אביב.

התעלומה של מפת התבליט

אחד הסיפורים המרתקים במחקר המפות הוא עבודת הבילוש. איך אתה מקבל רמז ממפה אחת על מפה אחרת, ומתחיל לחפש את המקור. סיפור מפת התבליט של ירושלים מהמאה ה-19, הנמצאת כיום במגדל-דוד, הוא סיפור בלשי ממש. מספר בוני:
"יום אחד, ראיתי באוסף לאור שבספריה הלאומית, מפה שמאוד ענינה אותי. הייתה זו מפה מהמאה ה-19, שהיו בה פרטים המאפיינים את ירושלים של אותה תקופה, כמו בית-ספר גיבט, ההתחלה של היציאה מהחומות, מגרש הרוסים, עמודי טלגרף. כל-כך הרבה נאמר ונחקר על המאה ה-19, והנה אני עומד בפני מפה מצוירת בידי סטפן אילש, ואיני יודע עליו דבר.
התחלתי לעבוד על המפה וגיליתי שהאיש היה הונגרי קתולי, הגיע לירושלים ועשה מפת תבליט גדולה של העיר. את המפה הציגו במוזיאון של קלן והמפרסמים הוסיפו נספח ובו המלצה חמה של טיבלר לתושבי קלן, ללכת לראות את המפה.
טיבלר היה רופא שוויצי, מגדולי חוקרי ירושלים של המאה ה-19.

"כאן נתקעתי, ומפאת חוסר זמן עזבתי את הנושא. צילמתי שקופית של המפה ובאחד משיעורי הראיתי אותה. אחד מתלמידי, מוטי יאיר, ניגש אלי אחרי השיעור וביקש לעבוד על המפה, משום שהוא יליד הונגריה ויש לו יתרון בידיעת השפה. שמחתי ונתתי לו את כל מראי המקומות. מוטי חיפש ומצא, שהמפה הוצגה בווינה ב-1873, בתערוכה עולמית. הייתה זו מפת תבליט גדולת ממדים – 4.30X4 מטר. המפה נדדה בין ערי אירופה, ולאחרונה נראתה בג'נבה ב-1878. עם הידיעה שהמפה הגיעה לג'נבה הוא נתקע.

"יום אחד בקפטריה של האוניברסיטה, סיפר מוטי לחברים על מפת התבליט. אמר לו אחד החברים "הסטודנטית שממול היא מג'נבה, היא תוכל לעזור לך..."
הבחור ניגש, הציג את עצמו ואת סיפור המפה. הסטודנטית, איראן ליטמן שמה, הבטיחה לברר את הנושא בביתה. התברר, שסטודנטית זו היא בתו של מר דיוויד ליטמן, יהודי מכובד הגר בג'נבה, אוהב ישראל ומידידי ירושלים.
לאחר זמן קצר נסעה הבת לבקר את הוריה בג'נבה, וסיפרה לאביה על חיפוש המפה. האב, לצורך ענייניו, נפגש עם ספרן שוויצי זקן. בתום הפגישה שאל מר ליטמן את הספרן 'אולי במקרה ידוע לך על דגם מפת התבליט מהמאה ה-19'? ענה הספרן: "טוב ששאלת אותי, אני אחד האנשים המעטים בשוויץ שבכלל יודעים שהדגם הזה קיים".
תוך יומיים, עמדו השניים ליד הדגם, שהיה מפורק לשמונה חלקים בעליית-גג של בנין ציבורי גדול.
אחרי חודשיים הובא המודל ארצה. היום אפשר לראות את מפת התבליט היפהפייה, משופצת ומחוברת לחלקיה במוזיאון העיר ירושלים במגדל-דוד.
המודל עשוי מפת אבץ, שנחתך לאלפי חתיכות, הולחם, הודבק, טויח ונצבע, בצורה שלא תיאמן. מלאכת מחשבת בלתי רגילה.
את רואה בבתים מעקים מסורגים, כיפות של בתי כנסת בכל יפעתם, דגלים על הקונסוליות, עמודי טלגרף, תותח קטן העומד על מגדל-דוד, ניסיון להציג בצבע את אריחי הקרמיקה של כיפת הסלע. בלי סוף פרטים המאפשרים לנו להעשיר עוד יותר את המידע על ירושלים במאה הקודמת".

מה יותר מספק מזה? קם איש בבוקר, הולך לספריה הלאומית, מוצא משהו... מושך קצה של חוט. רואה שהחוט הזה סבוך בפקעת מאוד מסובכת, אז הוא מניח אותו הצידה. מגיע איש אחר, מושך עוד קצת ולפתע כל הפקעת נפרמת, ולא רק שהפקעת נפרמת, אפשר לאסוף את החוט ולהשתמש בו, והוא מהווה נקודת זינוק למשחק הרבה יותר מקיף.

ציור של העיר ירושלים מציורי מפות עתיקות