על עצים מבנים ואנשים - כתב דני דקל

 בין שמים לארץ ישב דני  במטוס והעלה על הכתב רישום מרגש של הנטיעה בקיבוצנו עין השופט כמעט מתחילת עלייתו.אין כמו תיעוד של גנן ואהבתו של גנן לנוף קיבוצו.

עצים ומבנים בעין-השופט / דני דקל

בכל שנות קיומו של קיבוץ עין-השופט נשמר לנוי מקום מיוחד.
ב- 20 השנים הראשונות של הקיבוץ טבעו  בנוי את חותמם: שמואל אבידור( שכונה: אבידורוס)  יונה ינאי, אהוד רייטר, גאולה עמיר-לישנסקי וחנה פלבס. והמשיכו : אהוד ריטר, גאולה לישנסקי עמיר, דני דקל , עמית ברק , עמית מורן , רוני עובד ועוד...
בראשית הקיבוץ חסרו מים . הבארות א' ו- ב'  הממוקמות ממזרח לעין השופט, סיפקו כ-25 קוב מים לשעה. במהלך הקיץ ירדה כמות המים ל-10 קוב לשעה . כמות המים הספיקה למחייתם של החברים והבהמות בלבד. חלק מכמות המים העבירו גם לקיבוץ דליה, שעלה על הקרקע כשנתיים לאחר עליית עין-השופט (1.5.1939).

המחסור במים קבע בעצם את אופיו של הנוי בקיבוץ. 
העצים היחידים שניטעו  (כמעט) היו אורנים וברושים, מאחר והיו אלה עצים שדרשו פחות מים  וכמות מים הקטנה הספיקה למחייתם.
דשאים לא נשתלו בעין השופט, מלבד דשא קטן ליד חדר האוכל (בשבילנו הילדים היה זה הדשא הגדול) שבמרכזו בריכת אבן עם מזרקות מים. בבריכה רחצו ילדי הקיבוץ. קירותיה הפנימיים של הבריכה היו עשויים בטון ונבקעו בהם חורים דרכם זרמו המים בעונת הרחצה.
ב-1952 חמש עשרה  שנים לאחר שהוקם הקיבוץ, נמצאו מים בבאר לרגלי קיבוץ דליה. עומק הבאר היה 300 מטר והיא סיפקה כ-300 קוב לשעה. 
אירוע זה שינה את פני המקום ונופיו, כי הבארות בעין השופט נחפרו בעומק של 60 מטר בלבד.

אורנים מלוא העין

כאמור, מתוקף הנסיבות צמחו בעין-השופט עצי אורן רבים, שעד היום אנו זוכים לחסות בצילם, אך הם גם סובלים מיובש רב. 
מחלות פוקדות את עצי האורן וגילם המופלג אינו מקל על חייהם. האורנים דוללו במהלך השנים ובימי עבודתי בנוי (1967-1981) דיללנו 1,500 עצי אורן וברוש.

בתי הקומתיים 

בימיו הראשונים של הקיבוץ נבנו שמונה בתי אבן בקירוב, ביניהם כמה בתים לאורך הכביש המרכזי. 
בקצות המחנה נבנו שני בתי הקומתיים ששימשו לביטחון. 
נבנו עמדות הגנה שהקיפו את הקיבוץ כולו: עמדת הנשקייה, עמדת ספריית הילדים, עמדת מציקוקוס (ליד הרפת), עמדת הדיר, עמדת הלול וכן עמדה שנבנתה במרכז הקיבוץ – הראשונה שנועדה למגורים. בעמדה זו התגוררו טוביה וגאולה לישנסקי ז"ל,שגידלו גפן מטפסת נושאת פרי -  משאת נפשם של הילדים.
עמדה זו הפכה למבנה שמור. עובד בה כיום חנן כהן. 



במרכז הקיבוץ נבנה מגדל המים שגובהו 17 מטר ויש בו שלוש קומות של חדרי מגורים ובראשו היה מיֵכל מים של 60 קוב. 
המים למגדל הגיעו במשאבות מהבארות הנמוכות ועברו ליישוב בגרביטאציה ( כוח הכבידה) . צורת היישוב ובתיו נקבעה במידה רבה כחלק מתפיסה תכנונית של יישובי חומה ומגדל שקיבוץ עין-השופט היה חלק ממנו. 
בית הילדים הראשון הוקם ב- 1938 (ומשמש עד היום כמועדון לחבר.) לצדו, מצד צפון, נבנו כמה צריפים שמסביבם ביצורי אבן מעל גובה החלונות, כדי להגן על החברים מפני יריות.
מראשית הקמת היישוב ניטעו חורשות בין הבתים וחגורות אורנים מקיפות אותו, שדרות ברושים יוצרות את הקו החיצוני של היישוב ואחריו גדר תיל המקיפה את הקיבוץ.
 במהלך שנותיו הראשונות של הקיבוץ ניטעו חורשות האורן ולאחר שנים אחדות, כאשר הקיבוץ גדל, ניבנו שכונות  בתוך החורשות, כך שבתי המגורים טובלים בין עצי האורן.

עצים הראשונים

העצים הראשונים שניטעו בעין-השופט הובאו ממשתלת קיבוץ עין-המפרץ ונשתלו בשנת 1939 סמוך לבית הילדים הראשון. 
אלו הם עצי הגרכיכיטון השתולים ממזרח למועדון ועץ אלת הפלפל הצומח מעל הדשא ממערב למועדון (הפטרייה היפה).
 הילדים שיחקו סביבם קרוב ל- 40 שנה. כעת נותרה דוגמית אחת בלבד מהם.
ליד המועדון גדל עץ שקד שפריחתו היוותה אטרקציה לחברי הקיבוץ שנים רבות. 
העץ הוכרע על ידי סס הנמר והקפנודס. 


באותן שנים ניטעה שדרת ברושים, שהשתרעה משער הקיבוץ בצפון ועד הפינה הדרום מערבית, מאחורי בית התקשורת. 
במקום צמחו עץ ברוש ועץ קאזורינה. במהלך השנים עקרנו את רוב הקאזורינות  ונותרה רק קאזורינה אחת ליד המרפאה. 
במקביל נטענו שדרת ברושים לאורך כביש הכניסה לקיבוץ – מבית הקומתיים הצפוני ועד מכון החשמל באופן הבא:  ברוש, רימון, ברוש רימון. 
משני צדי הכביש נשארה השדרה כבעבר. שדרת ברושים נוספת ניטעה מעבר לשכונת הצריפים מדרום למועדון - לחבר והיא עומדת כך עד היום, כמעט 70 שנים.
במקביל ניטעו 60 עצי זית – מהבית המזרחי מאחורי המאפייה ועד המרפאה.
רובם קיימים עד היום.

גם עצי חרוב

בחצי המעגל הפנימי של הקיבוץ – מהמאפייה ועד שער הקיבוץ -  ניטעו עצי חרוב משני צדי הדרך. 
רובם עומדים עד היום, אך בראשית החורף הם משירים עלים באופן מאסיבי, בשל פטרייה המתפתחת מעל לעלים.
החל משנות ה- 40 תוכננה הנקודה בעזרת האדריכל סגל, ובשנות ה-50 ירש את העבודה בנו, יוסף סגל. עבדנו אתו עד שנות ה-80. 
ב-1940 ניטעה חורשה מאחורי גן הילדים (כיום "הבית הירוק"), לרבות עצי אורן ירושלמי, שדרת קאוזרינות  ושני עצי ארז. 
 עצי ארז אלה ועץ האורן ניצבים במקומם עד היום והם בני כ-67 שנים.

חורשת הפלמ"ח
ב-1942 ניטעה חורשת הפלמ"ח, שנושאת עד היום את שמה על שום אוהלי הפלמ"ח שניבנו בקרבה ושוכנייה זכו ליהנות  מצילה . 
מחורשה זו נשאר רק אורן אחד, המקורי, שניצב ליד משרדי אלתם. עוד ניטעו בחורשה אורנים וגרבי אליות, שרצועתם נמשכה ממכון החשמל ועד המאפייה, ליד מחסן הבגדים והמזכירות.


באמצע שנות ה- 40 נפרצה הגדר בדרום הקיבוץ ונבנו שני בתי הילדים שמשמשים כיום מרכזי החינוך וכן הסטודיו של לאה שדמי ויונת קציר גולן. 

לקראת מלחמת השחרור ניטעה החורשה, שקו אורכה נמשך מעמדת הנשקייה ועד ספריית הילדים. 
גדר הקיבוץ נקבעה וניטעו שדרת הקאזורינות  וברושים, שחלקם ניצבים על מקומם עד היום (ליד ספריית הילדים).
גדר הקיבוץ הוארה כבר במלחמת השחרור.הקיבוץ שמר על מסגרתו זו עד תחילת שנות החמישים.
 באותן שנים נבנו הבתים מעבר לשדרת הברושים הראשונה – מהמרפאה ומערבה.
 חלקה הגדול של שכונה זו נהרס, כאשר פנינו נישאות אל העתיד ואנו מתכננים  לבנות מרכזי מגורים חדשים – מרכז א', ב' ו- ג'.
בראשית הקיבוץ ניטעו עצי פיקוס מכמה זנים, ליד בית התקשורת וליד חדר האוכל.
 כמו כן, ניטעה קבוצת עצי פיקוס  שניצבת עד היום בפינה המערבית של חדר האוכל וליד פסליו של דוד מוריס. 

הפיקוס הגדול ליד חדר האוכל נשבר ומת בינואר 1950, בשלג הגדול, שהגיע לגובה של מטר. 
הפיקוסים האחרים נשברו ונהרסו אך זכו להתחדש והם ניצבים עד היום בגאווה! 
הפיקוס ליד המועדון נשבר בשנות ה- 70 . 
מכיוון  שזכיתי לטפל בו בימיו הראשונים, וגזמתי כמה וכמה ענפים משורשיו עד שהצלחתי לעצבו מחדש –  הוא עומד כיום זקוף במלוא הדרו. אך שנותיו שלושים וחמש שנה בלבד, כמחצית שנות שכניו בפינה ממול.

במרכז הדשא ניצב עץ הפיקולטה, ששתל אהוד רייטר ומוצאו מברזיל. 
העץ ניטע בשנות ה-40 המאוחרות ונשבר בשנות ה-70 . העץ הוא רך מאוד וכמעט נרקב כליל , כשבמרכזו נפער חור גדול. גזמנו את ענפיו ועיצבנו אותו מחדש. במהלך השנים הוא התעבה ועומד היום במלוא יופיו.



 מתחת לפיקוסים הגדולים גדל עץ זית קטן, שמראהו עלוב למדי. 
לעץ רקע היסטורי מיוחד ומכאן הצורך לשומרו. 
את העץ נטע יונה ינאי ב-1945, בעזרת ילדי קבוצת "אילה" בני השש-שבע – ביום בו הובסו הנאצים במלחמת העולם השנייה (מאי 1945).
כל העצים המוזכרים לעיל ניטעו בעשור הראשון לקיבוץ ומספרים את סיפור המקום על כל פיתוליו. אחדים מהם –  מעבר לשנות חיינו אנו. לכן  כל-כך חשוב בעיניי לשמרם ולא למהר לכרות אותם.

בית מוהיל

ב-1950 נטעו ילדי קבוצת "עופר" חורשת אורנים גדולה מצפון לקיבוץ (חדר המוזיקה), שנמשכה דרך חדרי חולים (לפני שרקמו עור וגידים), ועד ביתו של ברוך רקובסקי. חורשה זו סימנה את הגבול המערבי של הקיבוץ עד שנות ה-60 המאוחרות. 


ב-1950 נבנה בית מוהיל – בית פרטי יחיד בקיבוץ שיועד לסוניה וליאון מוהיל. 
הזוג הצטרף לקיבוץ כ"ידידי הקיבוץ" עם שלוש בנותיו: מלכה, ליאורה ואביבה. בית מוהיל, אף שנשאר על תלו, פשט ולבש צורה ומשנות ה-70 הוסב למוזיאון לארכיאולוגיה,  בניהולם של שלמה קורץ ושמעון אבידן זכרם לברכה. 
לאחר מותם ננעל בית זה ושנים אין בו פעילות. היום רותי וינר חידשה את המוזיאון ותענוג גדול להיכנס ולראות את המוצגים. 

שדרת ה- 25 לקבוץ-הארצי

* ב-1952, שנת ה-25 לקיבוץ הארצי, ניטעה שדרת ברושים משער הקיבוץ ועד בית הדר, משני צדי הדרך.
 את השדרה נטעו בט"ו בשבט חברי הקיבוץ וילדיו והיא כונתה בשם "שדרת הכ"ה".
* ב-1963 הוקם מרכז האולפן החדש. סמוך לו ניטעה חורשה צרה וארוכה הנמשכת עד בית אמנון שמשי היום.
* בימי מלחמת השחרור הועבר משק הילדים ממזרח הקיבוץ למקומו הנוכחי. 
חלק ממבניו עוד קיימים. 
השאר -  חודשו עם השנים. בריכת הברווזים שבנה צבי הוברמן ז"ל ניצבת במקומה עד היום והיא בת 60 שנה.
* סביב משק הילדים ובמרכזו ניטעו עצי אולמוס. רובם נעקרו אך כמה מהם ניצבים עדיין סביב המשק.
* בקדמת בית התינוקות נטועים שני ברושים צריפיים – מימי הקיבוץ הראשונים. סמוך לו עמדו שני צריפים, בהם התגוררו הוריי עד שמלאו לי שמונה שנים. מכאן יחסי המיוחד אליהם. 

* ממזרח לשירותים של חדר האוכל צומח ברוש צריפי ענק, שניטע בראשית הקיבוץ. לפני כ- 30 שנה, כאשר תכננו להגדיל את חדר האוכל – רצו לעקרו. לשמחתי הצלחתי לבטל את רוע הגזירה. חדר האוכל לא השתנה והברוש עומד עד היום במלוא תפארתו.  לידו ובצמוד למגדל ניצב עץ אלון תבור, אחד משני האלונים שניטעו בראשית הקיבוץ. אחד האלונים גווע לפני שנים ספורות והשני עומד במקומו. נקווה שיישאר עוד שנים רבות, מעבר לשנותינו אנו.
* בשנות ה-60 התפתח הקיבוץ ונבנו השיכונים הידועים בכינוי "ה-96". הבתים נבנו עם שירותים וגודלם 39 מטר. חגורת בתים זו נמשכה מאזור הספרייה כיום עד אחרי מחסן הנשק בואכה ספריית הילדים.
* ב-1970 ניטעה חורשת ה-70 שמקיפה את בתי הקומתיים. צומחים בה עצי אורן הסלע ואורן כנרי, לפי טעמו של אהוד רייטר. מאוחר יותר נבנו  בצילה הבתים הדו-משפחתיים – בתי משפחת צהרי, ישראלי, שוק וקרמר וכל השורה.

חורשת ה-64

* שנתיים לאחר מכן ניטעה "חורשת ה-64" (את השם אני הענקתי לה). החורשה מקיפה את בתי ה-96 וניטעו בה שלוש שורות מאורן הסלע. כיום זרועים מחדש אחדים מעצים אלה ליד בתי המשפחות שופר וקורץ.
* ב-1962 ניטעה חורשה שהשתרעה מחדרי חולים ועד אזור החממה. מאוחר יותר נבנו בקרבה הבתים הדו משפחתיים – מחדרי חולים ועד בית נדב שדמי. כיום  נשתיירו ממנה רק עצים בודדים. 
באותה שנה ניטעה חורשת האורנים מדרום לאולם האזורי, על פי תכנון מדויק של האדריכל יוסף סגל.
* ב-1965 נטע נח פלד ז"ל עץ ארז שהביא עמו ממשתלת קק"ל בנצרת. העץ ניטע מאחורי מחסן הנשק (כיום).
* ב-1979 נבנו בתים דו-משפחתיים – בתיהם של גיורא ינאי וחיים ארבל ז"ל ועד אמנון שמשי.

 

עץ הדולב עדיין עומד 

* ב- 1973 כשמלאו לשלומית חמש, נטענו עץ דולב שקיבלנו במתנה מאפרים רוזמן מקיבוץ דליה. העץ ניטע ליד ביתו של דב ורדי (כיום בית ברוך רקובסקי), בשל עומק האדמה (מטר אחד). העץ ניצב כיום זקוף ורחב במלוא הדרו, מעל המצופה מאדמת הטרשים שלנו.
* ב-1943 נבנה אסם התבואות , מסביב לאסם ניטעו ברושים שחלקם גווע במהלך השנים וחלקם  ניצב זקוף עד היום – יותר משישים  שנה.
אסם  התבואות הפך להיות הסמל המסחרי- והפרסומי של עין השופט מראשית ההתיישבות. בתחילה צייר את הסמל חנן לפיד ז"ל. כיום בשנת ה-70, עיצב אותו מחדש אמנון שוק .
* המשק התרחב והתפשט דרומה בשנות ה-50. בתחילה נבנה הרפת, לאחר מכן הלול ובעקבותיו המפעלים.
* ענף המטעים שינה פניו במהלך השנים. בתחילה נשתלו בו עצי שזיף, לאחר מכן עצי אפרסק, משמש ותפוחים. כיום נטועים בו עצי אבוקדו.
לא נגעתי ברשימה זו במבני המשק השונים. רציתי להתמקד בהיסטוריה של הנוף הירוק שלנו, למען יכירו אותו צעירי הקיבוץ ולמען יישמרו ייחודם של העצים השונים שצמחו ב-70 שנות קיומו של קיבוץ עין השופט.